״מיינקראפט, הסרט״. שטויות במיץ קוביות

אני בשלב הזה בחיי שסרט כמו ״מיינקראפט״ אמור להגיע אלי עם מדבקת אזהרה אדומה: זה לא בשבילך. הבנות שלי כבר גדולות, נכדים עוד אין לי, ואני באופן מובהק לא קהל היעד של הסרט הזה. אבל אני לוקח את העבודה שלי ברצינות ונשבעתי שלעולם לא אתנשא על סרטים, גם אם הם עיבודי מחשב למשחק שמעולם לא שיחקתי. וחוץ מזה, עם כל גלגולי העיניים מהעובדה שעיבוד קולנועי ל״מיינקראפט״ הוא האקט המסחרי הכי ציני וצפוי בעולם – לפחות עד שיגיע מתישהו ״פורטנייט, הסרט״ (ואתם יודעים שזה יגיע) – למדתי שבהוליווד יש אנשים יצירתיים גם בפרויקטים הכי לא אישיים. רק בשנים האחרונות חשבתי ש״סוניק, הסרט״ היה מקסים ממש, ״האחים סופר מריו״ היה בסדר גמור ו״מבוכים ודרקונים״ בידר אותי כהוגן. אז אולי גם ״מיינקראפט״ יפתיע לטובה? ג׳ארד הס, הבמאי (ככל הידוע לי הבמאי המורמוני היחיד בהוליווד, לפחות מאז שניל לביוט נזרק מהכנסיה) הוא יוצר מסקרן ואידיוסינקרטי. ברור שזו מזימה מסחרית, בידורית ולא אמנותית, ואינפנטילית במפגיע, אבל אולי אופתע לטובה? ובכלל, מה ששכנע אותי לצפות בו היתה העובדה שבטריילר שלו אנשי השיווק של אולפני וורנר שיבצו את השיר ״מסע הקסם המסתורי״ של הביטלס. קודם כל, בוחטה של כסף רק על הטריילר. מרשים. שנית, זה היה מיועד בדיוק בשבילי ובשביל בני דורי, משרוקית כלב שגרמה לאוזני להזדקף ולהסתקרן: הייתכן שהילדים יקבלו עיבוד למשחק מחשב, אבל ההורים שלהם יקבלו מסע קסם מיסתורי פסיכדלי טריפי?

במשך כחצי שעה לתוך הסרט, שמחתי שבאתי כי הוא היה חינני (השימוש ב״Just Can't Get Enough" של דפש מוד בסצינת האקפוזיציה שבה את ליבי). ששה תסריטאים חתומים על הסרט שהפתיחה שלו זהה ל״האחים סופר מריו״ ול״ג׳ומנג׳י״ אבל שיש בו כמות רבה, כמעט תמוהה, של שטותניקיות. לא בטוח אם הם רצו לעשות כיף לקהל, אבל נראה שלשחקנים היה כיף על הסט. ג׳ייסון מומואה כמעט בלתי ניתן לזיהוי בתור אלוף מכונות המשחק של 1989. מומואה, גיבור–על בסרטיו האחרים, בנה לעצמו דמות דבילית במכוון של לוזר פתטי, הגיימר שנתקע בתוך משחק מחשב ובאופן משונה התסריטאים לא משתמשים בכישרון הגיימינג שלו כדי להוציא אותו מצרתו. אבל כוכב הסרט, והשמש שאותה כל הסרט מקיף, הוא ג׳ק בלאק. לטוב ולרע, זה הסרט שלו, והוא הופך אותו לברדק מושלם של כאוס אופראי. זה נשמע שהוא כתב לעצמו את השורות ושכנע את ההפקה לאפשר לו גם לשיר שירים. כמו שאדם סנדלר צובע כל סרט בצבעים היחודיים שלו, כך גם ג׳ק בלאק ומשחקו המופרז נותן לסרט גוון מובהק, לרגעים אנרכיסטי, לרגעים בלתי נסבל.

העלילה – ואין אחת כזאת – מספרת על חמש דמויות שנתקעות בתוך היקום של מיינקראפט ועליהן ללמוד את חוקי המשחק כדי לשרוד ולנצח מלכה מרושעת שרוצה להחריב אותו. מדי פעם בני הנוער באולם סביבי צהלו כשאחד גיבורים הזכיר מושג שכנראה היה יקר לליבם מתוך המשחק עצמו, וכך היה ברור שהסרט קורץ למעריצי המשחק ומפגין בקיאות בפולקלור שלו. עבור שאר הצופים, זו מעין גרסה ל״אליס בארץ הפלאות״, של עולם שכמו נלקח מהחלומות, ומעוצב כולו בקוביות. באופן משונה, זה סרט שבו לגיבורים לא נשקפת סכנה אפילו לא לרגע, וכשאחת הדמויות מהיקום של מיינקראפט פולשת לתוך העולם האמיתי שלנו, כלום לא קורה. זה מה שקורה שתסריט אחד נכתב על ידי ששה אנשים – אחד מתחיל רעיון, והשני שוכח ממנו. וכך, גם הסרט הולך ומאבד את היצירתיות שהיתה בו בתחילה ותוך מערכה אחת הוא נעמד במקום. ״מיינקראפט״ היה חמוד כל עוד הוא היה שטותי. והפסיק להיות חמוד כשהפך משטותי לאידיוטי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 3.4.2025)

ציוץ