״פינק ליידי״. התפוח, בלי אדם וחווה

דיברתי על ״פינק ליידי״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

כמו שף במסעדת עילית, לניר ברגמן יש יד רגישה ותבלין יחודי שהופכים חומרי גלם נפוצים למנות דגל נדירות באיכותן. ברגמן, שהתחיל את דרכו כתסריטאי מצוין (עם ״כנפיים שבורות״, העיבוד ל״הדקדוק הפנימי״ והעבודה על ״בטיפול״), הפך בשנים האחרונות לחונך של תסריטים של כותבות בתחילת דרכן. תסריטים אותם הוא מביים לסרטים שמספרים סיפורים של אנשים אחרים, אבל איכaהו ברגמן גורם להם להיראות לא רק אישיים, אלא גם אוניברסליים. תחילה עם התסריט של דנה אידיסיס ל״הנה אנחנו״ (שזיכה את שי אביבי ונועם אימבר בפרסי אופיר למשחק), ואז עם התסריט של נויה אורן לסדרה ״ששה אפסים״ וכעת עם התסריט של מינדי ארליך ל״פינק ליידי״. בפרויקטים האחרונים שלו נראה שברגמן חוקר חיים של אחרים ומנסה למצוא בהם חיבור אישי, עבורו ועבור הקהל: חיים של אסירים משוחררים בהוסטל שיקומי בסדרה ״רק להיום״ (שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל ״סירייס מאניה״), הקשר בין אב לבנו האוטיסט ב״הנה אנחנו״ (סרט שקצת הלך לאיבוד בגלל הקורונה ואם פספסתם אותו, עשו כל מאמץ לראות אותו, הוא נפלא), וכעת חיי הזוגיות במשבר של זוג חרדי ב״פינק ליידי״ (שזיכה את ברגמן בפרס הבימוי בפסטיבל טאלין). זה פלא ונס שהיצירות האלה מצליחות להיות כה יפות, כה עדינות וכה נוגעות ללב, של יוצר שמגיע מעולם חיצוני להם, אבל מוצא בכל אחד מהם את הלב שלהם.

״פינק ליידי״ הוא סרט שחששתי ממנו. כתבה אותו תסריטאית בתחילת דרכה, חרדית לשעבר, שפרקה על המסך סיפור אישי שפחות או יותר מסביר למה היא עזבה את העולם החרדי, וביים אותו במאי חילוני תל אביבי. החשש שלי היה שייצא לשניהם סרט שמסרב להעניק חיבה והזדהות לדמויות שלו ולאורח החיים שלהם – ״קדוש״ של עמוס גיתאי הותיר בי טראומה, במאי שעושה סרט על דמויות שהוא מתעב. ובכן, ההפך. הסרט הזה הוא תרגיל באמפתיה. ״פינק ליידי״ הוא סרט שאוהב את גיבוריו וגורם לצופים לאהוב אותם ולהבין אותם.

זהו סיפורה של בתי (נור פיבק, בתפקיד מרגש מאין כמוהו), שמקבלת מעטפה ובה צילומים שמפלילים את בעלה (אורי בלופרב) שמנהל מערכת יחסים עם גבר אחר. בעולם החילוני זו בגידה, בעולם החרדי זה חטא וקלון, שיכול להביא גם לנידוי קהילתי. אבל בתי מחליטה לתמוך בבעלה. ובעוד היא מבינה שהוא עובר תהליך של גילוי עצמי, היא מנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לחפש בעצמה צדדים שהיא לא העזה לבטא לפני כן, ולמצוא את הזהות הנשית העצמאית שלה. מי שעומדת כאנטגוניסטית מולה היא אמו של בעלה (שרה פון שוורצה, שכבר גילמה השנה אמא מפחידה ומאיימת של גבר חלש ופרובלמטי ב״כביש הסרגל״), שמנסה למצוא דרך להשתיק את הפרשה ולהחזיר את החיים למסלולם השמרני, מסלול שכולו הדחקה. היופי בתסריט ובבימוי הוא שדווקא המשבר הזוגי, המשפחתי והקהילתי הזה מחזק את הקשר בין בני הזוג ויוצר ביניהם אינטימיות חדשה, אהבה מסוג חדש. ושני היוצרים שבקלות היו יכולים להפוך את הסרט לטקסט שהוא חיסול חשבונות אנטי–חרדי יצרו סרט כה יפה ועדין שכולו אמפתיה, ובדרכו הלא צפויה יש בו גם רומנטיקה, של שני אנשים שמבינים שאולי החיים המשותפים שלהם הגיעו לסיומם, אבל הם מחליטים שהם שניהם נגד העולם. הדמות של בתי היא דמות חזקה, עוצמתית, מרגשת ומעוררת השראה. בזכות פיבק, ארליך והבימוי של ברגמן, ״פינק ליידי״ הוא סרט שהופתעתי מכמה שהוא נגע לליבי.

ואי אפשר בלי הערה לסיום: את הסרט ראיתי לראשונה בקיץ שעבר. שמה של ארליך לא היה מוכר לי. מאז התברר שהיא תגלית בשמי התסריטאות בארץ, כשסדרה שיצרה זכתה בפרס הראשון בחממת הסדרות של סם שפיגל. ואז היא הפכה לכוכבת טלוויזיה בזכות הריאליטי ״אהבה ממבט ראשון״, דבר שמוצג באופן מובלט בפוסטרים של הסרט, במה שנראה לי כמו אקט ציני של פרסום שלא רלוונטי לסרט. אני מניח שמפיצי הסרט כוססים ציפורניים ומחכים לראות האם קהל צופי הריאליטי ירוץ לבתי הקולנוע ואולי יציעו מעתה לכל יוצרי הקולנוע להצטרף לריאליטי בפריים טיים כתנאי להפצת סרטם. כמי שקולנוע הוא הדת שלו, סרטים באורך מלא הם מבחינתי הפרקטיקה האורתודוקסית, סדרות דרמה טלוויזיוניות הן החילונות היומיומית ועבורי ריאליטי היא עבודה זרה. ״פינק ליידי״ הוא סרט כה רגיש ואנושי שאני חש שיש משהו מטמא בעובדה שמשתמשים בריאליטי כדי למכור לו כרטיסים (והרי כעת כל ראיון עם ארליך על הסרט יעסוק בסיפור הריאליטי שלה במקום האמנות שלה, והסרט יהפוך לחוויה מציצנית, על חייה של סלבריטי, במקום ליצירה אנושית על התמודדות נשית). למזלי ראיתי את הסרט לפני כן, ולכן אני יכול להעיד שהוא ההפך מסנסציוני.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, ב-26.3.2025)

ציוץ