מימין: ״נוכחות״, ״התבגרות״, ״הסטודיו״. גן עדן של שוטים

דיברתי על סרטים וסצינות בשוט אחד בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

לפני כשבועיים העיתונים, האתרים והרשתות החברתיות התמלאו דיווחים על ההישג של הסדרה הבריטית ״התבגרות״ של נטפליקס, שכל אחד מארבעת פרקיה מצולם בשוט רצוף אחד. חשבונות הדיגיטל של נטפליקס העלו סרטונים מאחורי הקלעים של הסדרה כדי להוכיח לצופים הספקניים שכל פרק אכן צולם בשוט רצוף אחד, ולא נעשתה כאן שום מניפולציה דיגיטלית או קיצור דרך עם אפקטים מיוחדים. לא חלפו שבועיים מבכורת ״התבגרות״ ובאפל טי.וי עלתה הסדרה ״הסטודיו״, שיצרו סת׳ רוגן ואוון גולדברג (רוגן גם משחק בתפקיד הראשי). הקונספט הוויזואלי של הסדרה הוא שכל סצינה בה מצולמת בשוט רצוף אחד. לעיתים השוט הזה קצר ולפעמים הוא ארוך ומפותל. הקונספט הזה מגיע לשיאו כבר בפרק השני של הסדרה שמצולם כולו בשוט אחד, באורך 26 דקות.

הפרק של רוגן מגיע בתזמון מושלם כי נדמה שהשוטים הארוכים מציפים אותנו מכל כיוון, סרטו הקודם של סטיבן סודרברג ״נוכחות״, מכיל 35 שוטים בלבד, וכל אחד מהם ארוך ומפותל. ושובר הקופות הצרפתי ״שלושת המוסקטרים״, שעולה בסוף השבוע בארץ, מצלם את סצינות האקשן המורכבות שלו בשוטים ארוכים ווירטואוזיים.

ולכן הפרק של רוגן – שנקרא ״The Oner״, הכינוי לשוט אחד ארוך בעגה ההוליוודי – הוא מעין פארודיה המסכמת את התקופה הזאת שבה נדמה שכל קולנוען שמחזיק מעצמו רוצה לייצר את השוט האחד הארוך המושלם. בסדרה, רוגן מגלם ראש אולפן שמגיע לסט של סרטה החדש של שרה פולי כדי לראות אותה מצלמת שוט סיום לסרט שלה שאמור להיות מצולם בטייק ארוך אחד ללא חיתוכים, בדיוק ברגע השקיעה. נוכחותו של ראש האולפן כמובן משבשת הכל, אבל בטריק האירוני של הסרט בתוך הסרט, הפרק הזה הוא באמת שוט רצוף אחד המצולם על רקע שקיעת השמש. הפרק הזה גם מציג את שני הצדדים של המטבע: חברו של נשיא האולפן וסגנו אומר לו שלקהל לא אכפת משוטים ארוכים ואף אחד לא שם לב לזה ממילא. ורוגן רוטן בחזרה ״על מה אתה מדבר! זה השידוך המושלם בין אמנות וטכנולוגיה״.

רוגן צודק. אם נניח לרגע בצד את ״החבל״ של היצ׳קוק, שהיה הסרט הארוך הראשון שעשה שימוש בשמונה שוטים ארוכים של עשר דקות, הרגע שבו העולם גילה והתלהב מהאפשרות של שימוש בצילום אחד רצוף ללא חיתוכים קרה עשר שנים אחר כך ב״מגע של רשע״ של אורסון וולס. רוברט אלטמן התייחס לשוט הזה בסצינת הפתיחה לסרטו ״השחקן״ וסת רוגן מציין את ״השחקן״ כהשראה לסדרה שלו, ואת הסצינה הזאת בתור הרפרנס שלו לשפה הקולנועית שהשפיעה על הסדרה שלו.

פריים אחד מתוך אחד השוטים הארוכים היפים בתולדות הקולנוע שנמשך שבע דקות. ״נוסטלגיה״ של טרקובסקי

לאורך השנים, שוטים ארוכים – הנמשכים בין ארבע לעשר דקות – היוו את סימן ההיכר של במאי וירטואוזי, שלא מהסס לקחת על עצמו פעלול שהוא הגרסה הקולנועית של הליכה על חבל דק ללא רשת ביטחון. אם אתה מצליח, בלי טעויות ובלי תקלות, נכנסת לפנתיאון. אם נכשלת, הלך לך הסרט, כי אי אפשר לתקן שוט כזה אחר כך בעריכה. השוטים הארוכים של שנות השבעים והשמונים התחלקו לשני סוגים: האיטיים והמדיטטיביים, שוטים בקצב של הליכה מתונה, ומולם המהירים וההיפראקטיביים, בקצב ריצה או נסיעה. אנדריי טרקובסקי, תיאו אנגלופולוס ובלה טאר עשו שוטים ארוכים ואיטיים, שעקבו מרחוק אחרי דמויות שהולכות לאיטן, איתגרו את סבלנות הצופים ועוררו סקרנות לאן השוט יגיע לבסוף (בהשראתם גם יוצרים ישראליים ניסו את כוחם בשפה הזאת: עמוס גיתאי משלב שוטים ארוכים בסרטיו, כולל ״אנא ערביה״ שצולם כולו בשוט רצוף אחד, ושלומי ורונית אלקבץ ביימו את ״שבעה״ עם פחות מחמישים שוטים, להבדיל מ-1000 שוטים שיש בסרט קולנוע ארוך ממוצע). לעומתם, בריאן דה פלמה ומרטין סקורסזי (ובעקבותם, גם פול תומס אנדרסון ואלפונסו קוארון) יצרו שוטים ארוכים, מהירים ומלאי אקשן. כל שוט כזה הופך להיות רגע מפתח בסרט, או שוט הפתיחה או השוט שמגיע בדיוק באמצע הסרט ומבשר על בואה של נקודת מפנה משמעותית שהבמאי רוצה להדגיש אותה מבחינה צורנית. כך היה, למשל, בשוט הארוך והנפלא שביים ג׳ו רייט על חוף הים בדנקרק בסרטו ״כפרה״ שמסמל את נקודת האמצע של הסרט.

ריקוד זוגי של שחקן ומצלמה. ״דרכו של קרליטו״, בריאן דה פלמה

ואז כשהקולנוע עבר מפילם לפורמט צילום דיגיטלי הגענו למצב שבו אפשר לצלם סרטים שלמים ברצף, ללא המגבלה שהיתה קיימת בימי הפילם, שאיפשר טעינה של חומר גלם שמסוגל לספק שוטים באורך עשר דקות. ״תיבה רוסית״ (2002) של אלכסנדר סוקורוב היה הראשון (לדעתי הפרק השני של ״התבגרות״ מתייחס אליו באופן מפורש). ״בירדמן״ של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ו״1917״ של סם מנדז עשו שימוש לא רק בשוטים ארוכים אלא גם בטכנולוגית עריכה דיגיטלית שמאפשרת לתפור יחד שוטים באופן סמוי, ללא קאט נראה לעין, וליצור סרטים שנראים כאילו הם מצולמים בשוט רצוף, למרות שבפועל הם צולמו לאורך כמה ימים ועם כמה וכמה שוטים (ארוכים וסבוכים אמנם) שחוברו יחד. לכן, אנשי נטפליקס וסת רוגן ממהרים להדגיש שהפרקים שלהם צולמו באמת ברצף, ללא שום עריכה נסתרת.

אז מה קורה כאן? למה אנחנו חיים פתאום בעידן שהוא גן עדן של שוטים ארוכים? סיבה אחת היא כי הטכנולוגיה הנוכחית מאפשרת את זה. מה שנראה כמו מבצע התאבדות של במאי מטורפים בשנות השבעים, כיום – בעידן של צילום בסלולרי ועם רחפנים – קל יותר להפקה. סיבה שניה היא שזו ריאקציה, תנועת מטוטלת לכיוון ההפוך, לעידן שאיפיין את שנות השמונים והתשעים של עריכה מאוד מאוד מהירה ושטים קצרצרים. במאי הפרסומות והווידיאו קליפים שעברו לקולנוע – כמו מייקל ביי – הכניסו לאופנה שימוש בשוטים קצרצים ועריכה היפר–קצבית. מ״ג׳יי.אף.קיי״ ו״רוצחים מלידה״ של אוליבר סטון ועד ״מקס הזועם: כביש הזעם״, ארבעים השנים האחרונות בקולנוע התאפיינו בסרטים שלא מאפשרים לצופים למצמץ. ועכשיו פונה המטוטלת לצד הקיצוני השני: בלי קאטים בכלל.

אז האם החבר של סת רוגן צודק והקהל בכלל לא שם לב לזה, ומדובר רק באיזה אקט של רהב שנועד רק להרשים קולנוענים, סינפילים ומבקרי קולנוע? במידה רבה כן. אבל אני מאמין שבקולנוע את מה שלא תמיד מודעים לו במוח, מרגישים בגוף. הקהל שם לב שיש כאן משהו יוצא דופן. שהוא חווה סצינה שמוצגת מולו בזמן אמת – האינטנסיביות הרגשית והדרמטית של ״התבגרות״, למשל, קשורה בכך שפרק של 50 דקות מציג אירוע שנמשך 50 דקות. זה דורש לא רק דיוק וסנכרון – כמו מחול זוגי – בין צלם ושחקנים, אלא של כתיבה שלא יהיה בה רגע אחד מת, נטול התרחשות. באופן אישי, אני חושב כמו רוגן: השימוש בשוט הארוך הוא מפגן מופת של וירטואוזיות קולנועית שדורשת מהיוצרים לנמק את השפה הקולנועית שלהם, כי למרות שזה נראה ספונטני, זה דורש מאמץ הפקתי שלא יכול להיעשות כגחמה. אבל כשאנחנו מוצפים בכל כך הרבה שוטים ארוכים סביבנו, וזה נהיה קל מבחינה טכנית וגם אופנתי, ואולי אופנתי מדי, צריך רק לקוות שהאופנה לא תהפוך למניירה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 31.3.2025)

ציוץ