״מכתב לדויד״ של תום שובל, ביקורת ודיווח מפסטיבל ברלין
״מכתב לדויד״. זה איתן קוניו, אחיו של דויד
דיברתי על ״מכתב לדויד״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 38:00. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
הקרנת הבכורה העולמית לסרטו של תום שובל, "מכתב לדויד" התקיימה ביום שישי בצהריים, 14.2, במסגרת פסטיבל ברלין. שובל ביים סרט תיעודי אישי, מעין מאמר קולנועי, המוקדש לדויד קוניו החטוף בעזה. בשנת 2013 דויד ואחיו איתן, שני נון–אקטורס, תאומים זהים, מקיבוץ ניר עוז, לוהקו לתפקידים הראשיים בסרט הביכורים של שובל "הנוער". הסרט הוקרן אז בפסטיבל ברלין. עשר שנים אחר כך, ב-7 באוקטובר 2023, דויד נחטף לעזה יחד עם אשתו, שרון, ושתי בנותיו, ועם אחיו הצעיר, אריאל. שרון קוניו והבנות שוחררו בעסקה כעבור 52 ימים, אבל דויד ואריאל עדיין חטופים בעזה. מרגע החטיפה ניסה שובל לעורר מודעות לסיפורה של משפחת קוניו ברשתות החברתיות, ואז פנה לשפה שבה הוא שולט – שפת הקולנוע – ועשה עליהם סרט.
טרישה טאטל, המנהלת האמנותית החדשה של הפסטיבל, פתחה את ההקרנה וסיפרה שתחת הנהגתה היא רוצה להפוך את פסטיבל ברלין למקום של קהילה, לכן כששחקן שהשתתף בסרט שהוקרן בעבר בפסטיבל חטוף כעת בעזה, היא מרגישה שחלק מהקהילה שלה נמצא במצוקה. הקרנת הסרט "מכתב לדויד" בפסטיבל השנה, היא אמרה, היא חלק מהרצון שלה להתגייס לעזרתו של בן קהילת הפסטיבל.
טאטל נכנסה לפסטיבל ברלין בתקופה סוערת שלו. זה פסטיבל שתמיד נחשב לפוליטי מבין הפסטיבלים הבכירים בעולם, ובפסטיבל לפני שנה נשמעו מעל בימותיו כמה הכרזות ונאומים פרו–פלסטינאים ואנטי–ישראליים. בגרמניה שאחרי השואה, כל אמירה ששוללת מישראל זכות קיום נחשבת אנטישמית ולכן גם לא חוקית. כך שהאמירות האלה הסעירו לא רק את התקשורת הישראלית אלא גם את הפוליטיקאים הגרמנים, שנאלצו להתמודד עם סוגיות של חופש ביטוי מול האיסור על דיבור שנאה. בשנה מאז, בכל פעם שטאטל – שהגיעה לברלין מפסטיבל לונדון – התראיינה על תפקידה החדש, ועל הפסטיבל הראשון בראשותה, היא נשאלה בראש ובראשונה על המדיניות שלה בנושא הזה: האם תהיה צנזורה בפסטיבל שלה, או שהיא תאפשר נאומים פוליטיים, פרו–פלסטינאים. טאטל הדגישה את המחויבות שלה לחופש הביטוי, ולכך ש-150 המדינות המשתתפות בפסטיבל יכולות להרגיש בטוחות בברלין.
אולי כדי להוכיח את הנקודה הזאת, מינתה טאטל ישראלי, אלעד סמורזיק, לשעבר המנהל האמנותי של פסטיבל ירושלים, לצוות בחירת הסרטים בפסטיבל. אבל בפועל, נראה שהיה שישראל לא ממש מוזמנת השנה לפסטיבל, שבעבר – תחת ניהולו של דיטר קוסליק – היה נדיב מאוד לקולנוע הישראלי. רק שני סרטים ישראליים מוקרנים השנה בברלין, אף אחד מהם לא בשתי המסגרות התחרותיות הראשיות שלו. האם זה חרם? צנזורה? או רצון להימנע מכך שמפגינים אנטי–ישראליים ישבשו את מהלך ההקרנות ויגרמו לפסטיבל הראשון של טאטל להפוך לכאוס? לא משנה הסיבה, בסופו של דבר ישראל כמעט ולא נוכחת בברלין השנה.
אבל מאז שנפתח הפסטיבל, נדמה שהאווירה שונה לחלוטין, ובינתיים כל הצדדים מצליחים לחיות בשלום זה לצד זה. מצד אחד, טאטל נעמדה בערב הפתיחה על השטיח האדום למשך כמה דקות יחד עם משמרת מחאה, בהפגנת סולידריות עם החטופים הישראליים בעזה, כשדמותו של דויד קוניו מובלטת שם, ברגע משמעותי של סולידריות עם ישראל שתועד באופן נרחב בתקשורת העולמית. מצד שני, היא בחרה להעניק פרס מפעל חיים לטילדה סווינטון, שמזוהה עם התנועה הפרו–פלסטינית, שבוחרת בצד של חמאס בעימות הנוכחי שלו עם ישראל. סווינטון נשאלה על כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה איתה יום אחרי הפתיחה: איך את יכולה להגיע לפסטיבל ברלין, כשאת יודעת שבעקבות אירועי השנה שעברה, עשויים לצנזר אותך ולמנוע ממך לבטא את עמדותיך הפוליטיות? והיא ענתה שאיש לא צינזר אותה ושהיא שמחה לקבל את הבמה הגדולה ביותר שהיא יכולה לקבל כדי להציג את עמדותיה. באופן מפתיע, אותה שאלה בדיוק – אבל מהכיוון השני – הופנתה מהקהל אל תום שובל בשלב השאלות והתשובות אחרי ההקרנה. "איך אתה יכול להביא את הסרט הזה דווקא לפסטיבל ברלין מכל המקומות, אחרי שבשנה שעברה התברר שיש לא מעט אנשים בפסטיבל ברלין ששמחים ממעשי הטבח והחטיפה של החמאס ושחוגגים את אירועי 7 באוקטובר?". שובל ענה תשובה דומה: הוא כתב מכתב קולנועי, לכן רק מתבקש להקרין אותו במקום כל כך בכיר שמוקדש לקולנוע.
"מכתב לדויד" – שערכה מאיה קניג, שסרטה ״חלב״ מוצג כעת בבתי הקולנוע – הוא סרט מצמרר שנפתח עם תהליך הליהוק של השחקנים הראשיים ל"הנוער" של שובל, ועל הרגע שבוא הוא ראה את הכימיה בין שני האחים האלה וידע שהם השחקנים שלו, למרות שהוא היה במאי לא מנוסה שמביים את סרטו הארוך הראשון והם היו שחקנים ללא ניסיון קודם. קיבוצניקים מהעוטף. "מכתב לדויד" הוא סרט על בבואות, השתקפויות והכפלות. דויד ואיתן נראים כמו איש אחד שמסתכל על עצמו במראה, וההתנהגות שלהם מסונכרנת לחלוטין. והם מגלמים שני אחים שמבוססים על הקשר הסימביוטי והטלפתי של תום עם אחיו, דן שובל. את הקשר שתום הכיר מחייו האישיים הוא ניסה לשחזר בסרטו עם האחים קוניו, מה שהפך את שניהם לחלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו.
ההשתקפות בין דויד ואיתן היא גם ההשתקפות ש"מכתב לדויד" מציג בין הקולנוע ובין המציאות. "הנוער" היה סרט בדיוני שמספר על שני אחים שמחליטים לחטוף תלמידת תיכון עשירה כדי לבקש מהוריה כופר ואיתו לשלם את חובותיו של אביהם (אותו גילם משה איבגי, ששובל לא עשה עליו סרט תיעודי, ולא הזכיר אותו גם בסרט הזה). סצינות החטיפה – והחזרות עליהן – שנראו כה מופרכות אז, מטרידות כעת. האם לקולנוע יש כוח נבואי? או האם יש לו כוח לשנות את המציאות? שובל מתבונן בסרטו ומוסיף קריינות בקולו, במה שנראה בתחילה כמו מאמר קולנועי בסגנון גודאר – על מהות התיעוד, הבדיון והמציאות והאינטראקציה האלכימית ביניהם.
אבל זה לא היה מספיק להחזיק סרט שלם אם כל מה שהיה ל"מכתב לדויד" להציע הוא אנקדוטה שמישהו שפעם שיחק בסרט שהוקרן בפסטיבל גדול כיום חטוף בעזה. לכן, החלק המשמעותי והיפה ביותר בסרטו של שובל מבוסס על גילוי ארכיוני שהצדיק סרט שלם: מתברר שצוות ההפקה של "הנוער" נתן לדויד מצלמת וידיאו וביקש ממנו לצלם את שגרת חייו בקיבוץ ניר עוז, בתקווה לערוך מזה איזשהו אייטם יח"צני לקראת יציאת הסרט, להראות את הלפני והאחרי – הקיבוצניק שהפך לכוכב קולנוע. במבט לאחור, התיעוד הזה מצמרר והוא לב ליבו של "מכתב לדויד". קוניו למעשה מלמד את עצמו את יסודות הקולנוע, לומד קולנוע מאפס מרגע שהוא מדליק את המצלמה ומתחיל לצלם את הקיבוץ – חדר האוכל, בית הילדים, שדות החיטה ותפוחי האדמה, ואת עזה ממש מעבר לגדר הגבול. כל מה שרואים ירוק ופורח בשנת 2012, נשרף בשנת 2023, כל מי שחולף בפריים – נרצח או נחטף. הוא מצלם את שני חבריו הטובים ביותר – שירי וירדן ביבס, והתמונה קופאת עליהם. ירדן חזר מהשבי שבוע לפני ההקרנה הזאת, שירי וילדיה נרצחו בשבי. דויד ואריאל עדיין שם.
באחת הסצינות בחומר הגלם התיעודי מצולם איתן כשהוא מבצע פעלול פרטי: מנפח בלון ממסטיק ממלא אותו בעשן סיגריה ונותן לו להתפוצץ. באחת הסצינות היפות ב״מכתב לדויד״ מחליט שובל לשחזר את הסצינה הזאת, הפעם באולפן – עם תאורה מושקעת, מצלמה איכותית וכמה וכמה טייקים. זו סצינה מרהיבה מבחינה ויזואלית, אבל יש בה גם מהות פילוסופית מרתקת, על הספונטני מול המבוים, האותנטי מול המשוחזר, זה רגע פרלובי שבוחן בעצם מה הוא קולנוע (ואת העובדה ששובל מרגיש נוח יותר כיוצר עלילתי, בסביבה מבוקרת ומתוכננת, מאשר כבמאי תיעודי שאמור להגיב למציאות שנמצאת מחוץ לשליטתו). ובקונטקסט של הסרט זה רגע שבו הבמאי מנסה להתגבר על חוסר האונים שלו, חוסר יכולתו להיעזר בקולנוע כדי לשנות את המציאות, אז הוא פשוט בורא אותה מחדש, מעצב אותה בדרכו והופך רגע תיעודי אגבי, למטאפורה, לסימבול, לדימוי שיש בו מידה שווה של תקווה ושל יאוש. אבל לסרט, למעשה, אין סוף. "הבטחתי לאיתן שכשדויד יחזור מעזה, אצלם איתם את סוף הסרט", אמר שובל בסוף ההקרנה.
מי שניהל את שלב השאלות והתשובות אחרי ההקרנה היה מיכאל שטוץ, מנהל התוכנייה של הפסטיבל. בסוף המפגש הוא אמר לשובל ולקהל: "תודה לך על הסרט הזה, ואני מתנצל על כך שבשנה שעברה הפסטיבל לא הצליח להפגין אמפתיה וסולידריות עם החטופים ועם ישראל".
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 17.2.2025)
