"שלגיה״. רעל, בלי תפוח

זה הזמן להתגעגע לימים לפני האינטרנט והרשתות החברתיות, ימים שבהם הלכנו לראות סרטים בלי לדעת עליהם יותר מדי, ובלי לדעת מה הגזענים בדרום ארצות הברית והפרו–פלסטיניים בניו יורק חושבים עליו עוד לפני שהוא בכלל צולם. עוד לפני שכוכבותיו התייצבו על סט הצילומים, ״שלגיה״ התגלה כסיוט יחצ״ני. אומרים שאין פרסום רע? הנה, ״שלגיה״ מוכיח את ההפך. הסרט עוסק במכשפה שנותנת לנערה תפוח מורעל, וכל מה שקרה בתקשורת סביב הסרט היה כולו רעל, בלי התפוח. זה התחיל כשהגזענים צווחו כשדיסני בישרה שהיא בחרה ברייצ׳ל זיגלר (״סיפור הפרברים״) לתפקיד שלגיה. כמו טראמפ שנזעק על כל מינוי של שחורים, להט״בים או נשים, כך גם תומכיו נעלבו שנערה ממוצא היספני (עם שם יהודי), שעור פניה לא לבן כשלג, לוהקה לתפקיד שלגיה. הם לא קראו את התסריט, שלוקח את סרט האנימציה הראשון של אולפני וולט דיני מלפני 88 שנה ומעבד אותו לימים האלה, ולכן שלגיה לא נקראת כעת על סמך צבע עורה – צבע העור המועדף על וולט דיסני – אלא כי היא נולדה בעיצומה של סופת שלגים אימתנית, שהעניקה לה את יכולת ההישרדות העיקשת שלה. ואז מצד שמאל של המפה הפוליטית הזדעקו הפרו–פלסטינים נגד דיסני שהעזו ללהק את גל גדות, שחקנית ישראלית, לתפקיד המלכה המרשעת. ואז היו שקראו להחרים את הסרט – לפני שהוא צולם! – כי הוא מציג גמדים, שבעה מהם (אגב, המילה ״גמד״ לא נאמרת אפילו פעם אחת בסרט), וזה הרי סטריאוטיפ מגונה, בין השאר כי הוא הוצג ב״שלגיה״ המקורי. אלה זעקו שמשנים את הקור, ואלה זועקים שנשארים נאמנים לו. כל החלטת ליהוק ותוכן בסרט הזה עוררה זעם מצד איזושהי קבוצה שמצאה בסרט עלבון. כמה מתיש ומייגע – כולם נעלבים וצווחים בגלל סרט לייב אקשן שהוא רימייק לסרט אנימציה. גם אם היה מתגלה ש״שלגיה״ הוא יצירת מופת, מי היה בא לראות אותו, אחרי שנתיים של רעש תקשורתי אנטגוניסטי?

איפה הימים שבהם שפטנו סרט א-פריורית לא על פי השנאה של הקהל ודעותיו הקדומות, אלא על פי הקרדיטים בפוסטר. כי הצוות היצירתי של ״שלגיה״ דווקא מסקרן. מארק ווב, הבמאי (שביים את ״500 ימים של סאמר״ הנפלא), ומארק פלאט, המפיק (שחתום על ״לה לה לנד״ המעולה). כותבי השירים בנג׳ פאסק וג׳סטין פול (זוכי הטוני על ״היי אוון הנסן״ וזוכי האוסקר על ״לה לה לנד״) קיבלו את המשימה לכתוב שישה שירים חדשים לסרט, שמצטרפים לארבעה שירים מהסרט המקורי. ועל התסריט חתומה ארין קרסידה ווילסון, שכתבה את סרט הסאדו–מאזו הקינקי ״המזכירה״. זה צוות מפתיע מאוד לסרט של דיסני, כי הוא צוות שחתום על סרטים אפלים למדי, מודרניים מאוד ונטולי סוף טוב (אליהם תוסיפו את מנדי ווקר הצלמת ומנדי מור הכוריאוגרפית). זו רשימת שמות שדווקא מעוררת סקרנות.

בעולם נורמלי, שבו לא שופטים סרטים על פי פוליטיקת הייצוגים, אפשר היה לתהות בראש ובראשונה בשביל מה צריך רימייק ל״שלגיה״? הגרסה החדשה מעידה שאף אחד – לא יוצרי הסרט, לא שחקניו ולא הקהל שלו – אוהב את הגרסה המקורית מ-1937. כל אחד מוצא אותו פוגעני עבור הדמוגרפיה שלו. אז בשביל מה? לשמר? לשכתב? לעדכן? מיזם עיבודי הלייב אקשן של דיסני לקלאסיקות האנימציה של האולפן מעולם לא באמת נומק או הצדיק את עצמו. אם זו היתה דרכם להדפיס כסף חדש לטובת שורת הרווח של האולפן, ניחא. אבל רוב הסרטים האלה לא היו הצלחות ענק. אם הם ניסו לעדכן מוסכמות עתיקות לנוסחים מודרניים, זה גם לא ממש עבד, כי הכל נעשה יותר מדי בזהירות: לא לעצבן את השמרנים, לא להרגיז את הפרוגרסיביים. וכל זה קורה, כשהורים דווקא ששים עדיין להראות לפעוטות שלהם את סרטי האנימציה המקוריים של דיסני. (יוצא הדופן הוא ״מלך האריות״, שאכן הפך ללהיט ענק, אבל הוא למעשה רימייק מסוג אחד של אנימציה לסוג אחר של אנימציה, מין עדכון טכני, ולכן היה בו שנראה נכון לכולם).

וכך יוצא בסוף ש״שלגיה״ הוא לא סרט איום ולא סרט טוב. הוא לא שיחזור של הסרט הקלאסי וגם לא שכתוב גמור. יש בו חן וכישרון וכמה רגעים מוצלחים, ולמרות שהוא נאה לעין, אין בו רגעים של היקסמות מוחלטת (מה ש״מרשעת״ – מיוזיקל אולטרה-צבעוני סופר-נשי נוסף המבוסס על תכנים קודמים עם קהל מעריצים מובנה – כן הצליח לעשות, למשל). אבל הוא סרט ללא סיבה וללא קהל – אולי ילדות בגיל בית ספר יסודי, שלא נחשפו עדיין לקמפיינים פרו–פלסטיניים אנטי–גל גדות, או פרו–עליונות לבנה אנטי–רייצ׳ל זיגלר, שיכולות עדיין לצפות בסרטים באופן תמים, כיצירה נספחת למרצ׳נדייז שיקנו להן ליום ההולדת ולתחפושות לפורים הבא.

באופן מפתיע, זה סרט שהתסריט שלו צופה היטב את התגובות נגדו. גל גדות – היא נפלאה אגב, עושה את המלכה המרשעת בזדון שלא היה מבייש את גלן קלוז ושרה ממרום סרעפתה – מגלמת מלכה נרקיסיסטית ומושחתת שמשתלטת על ממלכה שהיתה פעם תמימה וטובת לב. לפני שתגידו ״משל פוליטי״ ותנקבו בשמו של השליט הסמכותני שהדמות הזאת, שנכתבה לפני יותר מארבע שנים, מבוססת עליו לדעתכם, הדמות הזאת היא דווקא דימוי מצוין לא לאדם מסוים, אלא למצב אנושי עכשווי: לעולם הרשתות החברתיות, לעולמות של רעל אנושי ותקשורת שמבוססת על נרקיסיזם ואנוכיות שבה כל אחד רואה במראה אך ורק את הבבואה של עצמו. זה סרט על מרד ברודנים, ועל השאיפה להחזיר תפיסה של חסד, טוב לב והתחשבות לעולם של רשע. ואם זה מתחיל כמו ״שלגיה״ של וולט דיסני, הרי שכל עלילות המשנה החדשות גנובות יפה, ובאופן אפקטיבי למדי, מ״עלובי החיים״ ומלחמתם של מורדי פריז במונרכיה הצרפתית ערב המהפיכה הצרפתית. רציתם ״שלגיה״, קיבלתם את ״עלובי החיים ושבעת הגמדים״.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 23.3.2025)

ציוץ