״חלב״. מעדן

דיברתי על ״חלב״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

"חלב" מבריק מהפריים הראשון. ומהתו הראשון. עוד לפני שהסרט עצמו מתחיל, כבר משלב הלוגואים של חברות ההפקה וקרנות התמיכה, "חלב" נשמע אחרת. מי שעשה את עיצוב הסאונד לסרט שיחק איתו כהוגן: הסרט הזה מטפטף סאונד, נוקש סאונד, רוחש סאונד. כבר מפתיחתו ברור ש"חלב" הוא בראש ובראשונה סרט מלא יצירתיות, מלוטש לעיניים, מושקע לאוזניים. הסרט – ועוד שניה נגיע לזה – הוא משל סאטירי עתידני, אבל בראש ובראשונה מדובר בסרט שיש בו מוזיקליות מכשפת. כשמדברים על סרטים מדברים על תסריט ומבנה, "חלב" לדעתי בנוי כמו שיר: במקום מערכות ונקודות מפנה, בתים ופזמונים. זה סרט סופר מקורי שבכל סצינה מצליח להפתיע, לרגע מצחיק, לרגע שובר לב. והוא גם כיף גדול.

ההוכחה לכך שהסרט הזה הוא קודם כל מוזיקה מתגלמת בעובדה שלתפקיד הראשי לוהקה הזמרת הילה רוח שמגלמת מוזיקאית, אם חד הורית טריה וענייה, שבשל מצוקה כלכלית מוצאת עבודה במפעל השואב ומשווק חלב אם. זה החלק העתידני והסאטירי של הסרט, פנטזיית בלהות נשית, שבעתיד נשים יהפכו למשאב ובמקום למכור את גופן, יתפרנסו ממכירת חלב האם שלהן לנשים עשירות שלא יכולות או רוצות להיניק, ולא רוצות להתפשר על פורמולה לתינוקות. דימוי המחלבה הנשית הוא רגע סוריאליסטי, מצחיק ומאיים כאחד. אבל הגיבורה שלנו, שמתקשה לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של מנהלת המחלבה (טלי שרון), יוצאת עד מהרה למסע במשאית החלב, כדי לפגוש את הנשים שמשתמשות בשירות הזה, ובחלב שלה. כאן מתחיל עיקר הסרט – מערכת היחסים הנהדרת בין הזמרת ובין הלקוחה (הדס ירון), שתי אמהות טריות, אחת עשירה ואחת ענייה, במה שנראה כמו פראפרזה מקורית ומסוגננת ל"פרזיטים" של בונג ג'ון–הו, על שתי נשים שיוצרות ביניהן קשר של חברות, אבל שיש בו גם אלמנט של סימביוזה גופנית שמאתגרת את השאלה האם יש כאן שיתוף פעולה הדדי, או ניצול טפילי.

מאיה קניג, שביימה, כתבה וערכה את הסרט, ביימה לפני כן את "אורחים לרגע" וביימה בשיתוף עם בן זוגה, גור בנטביץ' (שכיכב ב"אורחים לרגע"), את הסרט הקצר "תחושות בטן" – שניים וחצי סרטים על הורות, בשלוש תקופות שונות של הקשר בין הורים וילדים. ובשלושתם, הגיבורים הם חד הוריים ומחוסרי בית שנמצאים במצב של נוודות. יש משהו עצוב ומלנכולי בסיטואציה שקניג מציגה לדמויות שלה, אבל סרטיה נטולי עצב. להפך, ״חלב״ הוא סרט שיש בו אירוניה קומית ואבסורדית, שהופכת את הגיבורה האנדרדוגית לדמות שיש לה את כל מה שאין לאשה העשירה שלחייה היא פולשת – זה לא רק החלב, אלא גם אינסטינקט אימהי וכישרון מוזיקלי. כל מה שהיה חיסרון בחייה הקודמים, הופך ליתרון בחייה החדשים. ההורות שבלמה את קריירת המוזיקה שלה, הופכת פתאום למקור השראה, יצירה ונביעה.

"חלב" עוסק בקשר בין אשה ומינקת, שמוכר עוד מימי התנ"ך, וקניג מעצבת אותו בצבעים של קומדיה עם ניחוח של פנטזיית מדע בדיוני, שנראית הגיונית ומופרכת בה בעת. הכימיה בין רוח וירון – ליהוק מבריק של שתי שחקניות עם טמפרמנט קולנועי הפוך לחלוטין – הופך את הסצינות ביניהן למלאות הפתעה. הסרט מן הסתם מתאר חוויה נשית – והוא אכן כמעט כולו על טהרת השחקניות – אבל ההומור, האירוניה, האבסורד והיצירתיות שבו הופכות אותו למשל אוניברסלי, כזה שגם גברים מצליחים לא רק להבין, אלא גם להריע לו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 16.3.2025)

ציוץ