"מרשעת", ביקורת
"מרשעת". לומדת לעוף
דיברתי על "מרשעת" והפסקול שלו בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 5:00. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
הרדאר שלי קלט אותות משובשים. משום מה, הייתי משוכנע ש"מרשעת", העיבוד הקולנועי למערכה הראשונה של המיוזיקל הבימתי "Wicked" הולך להתרסק. משהו בקמפיין השיווקי האגרסיבי מאוד, שהסתיר את כל צדדי התוכן של הסרט, כמו גם את העובדה שהסרט בן השעתיים וארבעים דקות הזה הוא רק חצי מהמיוזיקל עצמו (עד ההפסקה, שעכשיו תימשך שנה שלמה), גרם לחושים שלי לטעות ולחשוב שזה יהיה גרוע וההבטחה הקופתית הגדולה של אולפני יוניברסל תהפוך לפלופ מביך, כפי שקרה לא אחת כשעיבודי במה עברו למסך. כמה טעיתי: "מרשעת" מהנה בצורה בלתי רגילה – הוא עובד בקולנוע הרבה יותר מאשר על הבמה – וברור למדי שהוא הולך לסחוף מיליוני צופים לקדחת שתהפוך אותו לא רק ללהיט, אלא גם לסרט פולחן. לא העליתי על דעתי שאריאנה גרנדה תהיה גלינדה כה מצוינת – זה שהיא זמרת טובה ידענו, אבל זה שיש לה טיימינג קומי מושלם, מי ידע? וסינתיה אריבו, שזכתה בכל פרס אפשרי על "הצבע ארגמן" המיוזיקל (היא ויתרה על הגרסה הקולנועית לטובת הסרט הזה), מתגלה מתחת לאיפור הירוק שלה כשחקנית שגם יכולה לקחת את עצמה לא לגמרי ברצינות.
מאיפה להתחיל לספר את הסיפור שמאחורי המיוזיקל הזה? אפשר להתחיל ב-1900, אז פרסם פרנק ל' באום את הספר "הקוסם מארץ עוץ", שדמויותיו היוו השראה למיוזיקל. או להתחיל ב-1939, עם הסרט "הקוסם מארץ עוץ", שנתן ל"מרשעת" את השפה הוויזואלית שלו, וגם הציב לו רף בלתי אפשרי: 85 שנה אחרי שיצא "הקוסם מארץ עוץ" זה עדיין מיוזיקל קולנועי מופתי שמסרב להתיישן, ואם הוא לא מתיישן, למה צריך לחדש? ואכן, מאז בכל פעם שניסו ליצור פראפרזה עליו – החל מ"הקוסם" של קווינסי ג'ונס וסידני לומט ועד ל"בחזרה לארץ עוץ" של סם ריימי – זה אכזב. אפשר להתחיל מ-1995 כשגרגורי מגווייר כתב את הספר "מרשעת: סיפור חייה של המכשפה המרושעת מהמערב", ובמידה רבה הקדים את זמנו בערך ב-20 שנה, בכך שהוא מספר את סיפורה של המרשעת הכי מפורסמת בקולנוע כדמות עם לב טוב, שנדחפה לחיים של רוע והטלת אימה בעל כורחה. דווקא המכשפה הטובה היא דמות אנוכית, מפונקת ונטולת מודעות. כיום, זה כל מה שהתרבות האמריקאית יודעת לספר: הגיבורים אאוט, הנבלים הם הגיבורים שעלינו לגלות כלפיהם אמפתיה ורחמים: מחלת הנפש של הג'וקר, הנכות של הפינגווין, לוקי מתברר כאח שלא הובן, גרו הופך מנבל לאיש משפחה אוהב, החמאס הופך מארגון טרור ללוחמי חופש אנטי קולוניאליסטים, דונלד טראמפ הופך מאיש עסקים מושחת לנשיא. מגווייר הקדים את כולם. ואפשר להתחיל ב-2003 כשוויני הולצמן מעבדת את ספרו של מגווייר למיוזיקל בימתי (עם שירים מאת סטיבן שוורץ, שזכה בשלושה אוסקרים על "פוקהונטס" ו"נסיך מצרים"). יש להניח שהולצמן ומפיקיה ראו את הצלחת "הארי פוטר" וניסו לייצר עולם קסום דומה, המתרחש ברובו בבית ספר למכשפות צעירות, עם מורות לכישוף ותככים בתוך הפקולטה. הם הצליחו: "מרשעת", שעדיין רץ בברודוויי ובווסט אנד, הוא המיוזיקל השני הכי קופתי בכל הזמנים ובמשך שבועות רבים בעשור הקודם הוא היה המיוזיקל הכי מבוקש בקופות גם בלונדון וגם בניו יורק. שניים מהשירים שבו הם משירי המיוזיקל הסוחפים בכל הזמנים, וכוכבת הגרסה הבימתית, אידינה מנזל, הפכה למותג עולמי כשדיבבה את "לשבור את הקרח". אחרי כל זה, עדיין לקח לאולפני יוניברסל יותר מ-20 שנה לפצח איך להפוך את הלהיט על הבמה לסרט קולנוע.
אבל אנחנו דווקא נתחיל מ-1992. זו השנה שבה התוודענו לשמה של וויני הולצמן, שיצרה את הסדרה "My So Called Life", אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות והרגישות בכל הזמנים, שהפכה לאירוע היסטורי כי היא בוטלה אחרי עונה אחת בלבד (לא לפני שהיא הפכה את קלייר דיינס וג'ארד לטו לכוכבים). טראומת הכישלון הזאת תוקנה עם ריבית כעבור עשור כשאותה הולצמן לקחה את העולם שאותו ניסתה לתאר בסדרה שלה – ילדים מול הורים ומורים ובינם ובין עצמם – ותרגמה את הרגישות שלה לפורמט מוזיקלי. הולצמן גם כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית, וגרמה לגיבורות להיות מצחיקות ונוגעות ללב.
"מרשעת" מתרחש בארץ עוץ לפני הגעתה של דורותי – דורותי שתהרוג את המכשפה המרושעת מהמערב, שהיא למעשה הגיבורה מעוררת האמפתיה של הסרט הזה. ובכלל, ארץ עוץ נראית פחות מזמינה ממה שחשבנו עליה בסרט מ-1939. הקוסם מארץ עוץ אינו טוב ומיטיב, אלא רודן בהתהוות, וארץ עוץ עומדת לפני השלטת חוקי גזע. בארץ קסומה שבה החיות מדברות, ותיש מדבר (בקולו של פיטר דינקלג') הוא מורה בבית הספר למכשפים ומכשפות, עובר חוק שאוסר על החיות לדבר, אוסר אותן בכלובים ומעיף אותן ממשרות הוראת באוניברסיטאות. אז ברור ש"מרשעת" הוא גם מטאפורה על הצד האפל של ארצות שנראות צבעוניות ומפתות מבחוץ, אבל רעילות ודרקוניות מבפנים. העובדה שהחיות מפוטרות ממשרות הוראה עשויה להזכיר פרקים בתולדות האנטישמיות באירופה, ואז "מרשעת" הוא סרט אנטי אנטישמי. העובדה שאידינה מנזל היהודיה גילמה את אלפיבה בגרסה המקורית בברודוויי, מחזקת את הפרשנות הזאת. אבל בגלל ש"הקוסם מארץ עוץ" הפך במרוצת השנים להמנון להט"בי, דגל גאווה בצבעי טכניקולור, ודורותי – ואיתה גם ג'ודי גרלנד – הפכה לגיי אייקון, יהיה סביר לראות בו גם סיפור שמוחה נגד הומופביה, מה שמסביר למה הפכו אותו קודם כל למיוזיקל בברודוויי, ולא ישר לסרט. הוא גם מציב מאבק של נשים נגד ממסד גברי, בדמותו של הקוסם, שמעמיד פני טוב, אבל הוא בעצם מרשע בעצמו וסכסכן לא קטן. וזה גם סרט נגד אפליה של אנשים בעלי צבע עור שונה – ירוק במקרה הזה. העובדה שסינתיה אריבו, שמגלמת בסרט את אלפיבה, היא אפריקאית-אמריקאית וקווירית, שעוסקת לא מעט באקטיביזם נגד אפליה על רקע גזע ונטיה מינית, מחזקת בסרט את הנראטיבים האלה, שכיום יותר אופנתיים מסתם אנטישמיות ישנה.
למרות כל המטען הכבד הזה, "מרשעת" הוא בסופו של דבר סרט די קליל ועליז. וההצלחה של "מרשעת" בקולנוע רשומה על שמו ג'ון צ'ו, שכבר הוכיח כישרון ב"עשיר בהפתעה" (קומדיה רומנטית שבוימה כמו מיוזיקל והפכה ללהיט מפתיע) וב"שכונה על הגובה" (עיבוד למיוזיקל של לין מנואל מירנדה, שלא זכה להצלחה, אבל היה מאוד חביב). לצ'ו יש חוש מוזיקלי, חוש קצב וחוש הומור, ויש ב"מרשעת" חשיבה הוליוודית קלאסית שבה המצלמה משרתת כוריאוגרפיה סוחפת. בעידן של ניאו–מיוזיקלס או פוסט–מיוזיקלס או אנטי–מיוזיקלס – כמו "ג'וקר 2" ו"אמיליה פרז" – ""מרשעת" (חלק א', יש להוסיף – חלק ב' יגיע בעוד שנה) הוא מיוזיקל לפי הספר. זה סרט שכולו צבע ותנועה, והוא לוקח את השירים של המיוזיקל הבימתי ומעניק להם עיבודים תזמורתיים מושקעים ויפים, ויש בו לא מעט רגעי שיא. זו הוליווד במיטבה, עשייה מסחרית מיומנת, כשרונית, כמו בית חרושת לממתקים – המון סוכר וצבעי מאכל, אבל איזה אושר.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 27.11.2024)
