"פחד אלוהים". נוטינג Hell

דיברתי על "פחד אלוהים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן 

תארו לעצמכם שאתם נקלעים לבית מבודד בקצה העיר, בליל חורף חשוך וסוער, דופקים על הדלת ומי שפותח אותה הוא יו גרנט. מיד תרגישו הקלה גדולה – אתם בוודאי בידיים טובות, של איש מאיר פנים שנראה כמו ג'נטלמן מושלם. ספל תה מובטח לכם. "פחד אלוהים" מבוסס כולו על הפער שבין הדימוי הקולנועי החביב והשרמנטי של גרנט ובין הידיעה שקנינו כרטיס לסרט אימה, ובמרכזו אדם חביב ומתק שפתיים. האם יש גבר עם חיוך כובש וקרדיגן יכול להיות נבל מאיים? כמובן שכן. ולכן, האטרקציה העיקרית ב"פחד אלוהים" היא גרנט – שנראה מתמוגג מהתפקיד שלו, לגלם רשע מרושע, פסיכופת גמור, אבל לשחק אותו כאילו הוא מחזר אחרי ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל". ואכן, זה מאוד משעשע וסימפתי למראה. ומכיוון שמפיקי "פחד אלוהים" שיבצו אותו להתחרות בגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה, ברור מאליו שזה נעשה בכוונה. זה סרט אימה מעורר חלחלה וחרדה, אבל במשך שעה מתוכו הוא כמעט מבוים כקומדיה.

סקוט בק ובריאן וודס – שהתפרסמו אחרי שכתבו את התסריט המוצלח ל"מקום שקט" (שהפך לסרט מצוין של ג'ון קרסינסקי) – מביימים מותחן קאמרי, המתרחש כמעט כולו בבית אחת. כשם ש"מיזרי" עובד להצגת תיאטרון, באופן תיאורטי גם "פחד אלוהים" יכול להפוך להצגת תיאטרון, לפחות עד אמצע המערכה השנייה, אז הסרט הופך ממשחק שח מנטלי, פולמוס רעיונות ודו קרב של מחשבות, למלכודת עכברים אלימה וגרוטסקית. בדומה ל"פסיכו", זה סרט שעיקר הדרמה בו מתרחש בקומת הקרקע של בית פרטי, אבל האימה האמיתית מסתתרת במרתף, המייצג את התת מודע, האיד, את האיזורים הביצתיים של הנפש בה קבורים התאוות וההדחקות.

זה מתחיל עם שתי מיסיונריות מורמוניות שעוברות מדלת לדלת לנסות לעניין אנשים בספר המורמונים ובעיקרי האמונה של הכנסיה שלהן (סופי תאצ'ר וקלואי איסט, שתי השחקניות הראשיות בסרט שבתחילה נדמה שהן לא יותר מקהל עבור מופע היחיד של גרנט ואז הופכות לדמויות מרכזיות בזכות עצמן, גדלו גם הן במשפחות מורמוניות). אלא שבדמותו של גרנט הן מגלות לקוח קשה לפיצוח, כזה שהתכונן לבואן ומנסה להיות מיסיונר עבורן: הן רוצים לגייס אותו להצטרף לכנסיה, ואילו הוא רוצה להוכיח להם שכל הדתות הן קשקוש, ובמיוחד הדת שלהם. זה כמעט כאילו וודס ובק ראו את "Book of Mormon" (שמוזכר בסרט) ותהו האם אפשר להפוך אותו לסרט אימה, במקום לקומדיה. ומכאן, אותו כופר משכיל וערמומי מציב בפניהן שתי דלתות שיאפשרו להן לצאת מביתו הנעול: דלת אחת מייצגת את האמונה הדלת השניה מייצגת את הכפירה. באיזו דלת הן יבחרו ומה יעלה בגורלן מרגע שייכנסו דרכה?

כסרט קנטרני העוסק בדיונים על תיאולוגיה, פוליטיקה של דתות ממוסדות ופסיכולוגיית המונים, "פחד אלוהים" הוא סרט שנון למדי, והוא מזכיר שסרטי אימה לעיתים קרובות קשורים באופן הדוק לדת: מסרטי ערפדים, סרטים על השטן, דרך רוחות רפאים, סרטי דיבוק וגירושי שדים, הפולקלור הכנסייתי הוא מקור השראה לרוב יסודות סרטי האימה הקומדיות הרומנטיות אמורות לגרום לנו להאמין בהשגחה ובגן עדן, סרטי האימה אמורים להפחיד אותנו מגיהנום ועונש על חטאינו. יוצא הדופן הוא ז'אנר הרוצחים הסדרתיים, המעוגנים בפסיכולוגיה ולא בתיאולוגיה. והנה, סרט על רוצח פסיכופת שמעוגן בדת, אמונה וכפירה. מוקדם יותר השנה הוצג בארץ "טהורה" עם סידני סוויני, גם הוא סרט שנע בין אימה פסיכולוגית ואימה דתית–נוצרית, והוא היה אמיץ יותר. הייתם מצפים שבסוף "פחד אלוהים" ליוצרים יהיה את האומץ לתפוס צד ולהכריז למי הם מאמינים: לצעירות הדתיות שמתפללות לאל שיציל אותן, או לכופר שרוצה להוכיח להם שאין אלוהים וכל תפילותיהן לשווא. אבל במקום זאת הם פונים למערכה שלישית ז'אנרית, שמוכיחה שהם יצרו חידת הגיון שהם בעצמם לא הצליחו לפתור.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 3.12.2024)

ציוץ