"כאן ולתמיד". He Her Here

דיברתי על "כאן ולתמיד" ועל הסרטים של רוברט זמקיס בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

מסע יחסי הציבור חוגג: 30 שנה אחרי "פורסט גאמפ" הסרט "כאן ולתמיד" ("Here" במקור) מאחד לראשונה את הבמאי (רוברט זמקיס) עם שני כוכביו – טום הנקס ורובין רייט. אבל זה הרבה יותר מזה: הסרט הוא גם פגישת מחזור של התסריטאי (אריק רות), הצלם (דון ברג'ס) והמלחין (אלן סילבסטרי). שישה מיוצרי הסרט ההוא, שלושה מהם זכו עליו באוסקרים, מתקבצים לסרט חדש שיש בו מעין פטנט ויזואלי מסקרן. אבל הציפיות הגדולות הולידו אכזבה: הביקורות קוטלות את סרטו החדש של זמקיס, וקל להבין למה – זו מכונית עם סטארטר תקוע, שלא רק שלא מתניעה, כל לחיצה על מתג ההתנעה רק מרוקנת לו את המצבר עוד יותר. אבל אני רוצה לנסות גם להגן עליו. למה? כי זמקיס הוא במאי שאני מעריץ, ומי שחתום על לפחות שישה מהסרטים שאני הכי אוהב בעולם – מ"בחזרה לעתיד" דרך "קונטקט" ועד "להתחיל מחדש" – ולפחות אותה כמות של סרטים שאי אפשר שלא להתמוגג מהם. כן, ב-20 השנים האחרונות הוא בדעיכה מתסכלת. אבל אני לא אפסיק לחפש בכל סרט חדש שלו את המוח הוויזואלי המבריק, הגאוני ממש, שאיפיין את סרטיו המוקדמים. כשהוא במיטבו, זמקיס – בן טיפוחיו של סטיבן ספילברג (שהעניק לו את האוסקר על בימוי "פורסט גאמפ") – הוא אשף ויזואלי וטכני שמשתמש בהמצאות הקולנועיות המשוכללות ביותר, אבל לא לצורכי ראווה, אלא כדי להשתמש בהם להביא סיפור דרמטי לשיאו הרגשי. זמקיס בשיאו כשהשיא הרגשי פוגש וירטואוזיות טכנית, ואת הרגעים האלה אני מחפש, ולרוב מוצא, גם בסרטיו הטובים פחות. וכך, מבמאי שאני לא יכול שלא לספר את סיפור אהבת הקולנוע שלי מבלי לתת לו בו תפקיד מרכזי, זמקיס הפך למישהו שבאופן סלחני אפשר להגדיר כ"במאי טוב שעושה סרטים לא טובים".

מי שיצר את הטריילר לסרט הבריק: הוא כתב את שם הסרט באנגלית, אות אחרי אות, וכך יצר את הרצף "He", ואז "Her" ואז "Here". זה כמעט כמו תקציר לסרט בארבע אותיות: איש, אשה ומקום. ולכן "כאן ולתמיד" סיקרן אותי כל כך. זה סרט שביסודו הוא כמעט אבסטרקטי אפילו אקספרימנטלי, והוא מבוסס על נקודת מוצא ויזואלית, ולא עלילתית: הוא מסופר כולו מזווית צילום אחת, בתוך חדר אחד, בבית אחד, ומאות השנים שחולפות על פניו. זו חלקת אדמה, ככל הנראה בניו ג'רזי, שפעם היו בה הרי געש ודינוזאורים ועידן קרח ואז הגיעה משפחה ילידית והתנחלה בה, ואז הגיעו הקולוניאליסטים הבריטיים ובנו שם בתים, בנו של תומס ג'פרסון גר באחוזה ממול, ואז נבנה הבית בסגנון הפוסט–קולוניאלי לפני מלחמת העולם השניה, בה איש אחד המציא את כורסת הטלוויזיה המתכווננת וזכה לעושר שאיפשר לו ולאשתו לעבור משם, ואז הגיע חייל משוחרר מהמלחמה, עם בעיות בשמיעה ופוסט–טראומה שלעולם לא תטופל, ויקנה את הבית עם אשתו הטרייה ושם יוולדו להם ילדיהם, ואחד מהם יגדל להיות טום הנקס, שיתחתן עם רובין רייט, והם יזדקנו בבית הזה, לא באושר ולא בעושר. זה רעיון קונספטואלי ממש, שניתן לדמיין אותו בקלות הופך לווידיאו–ארט במוזיאון, מעין חלון נצחי וסטטי לבית ומעבר השנים והאנשים בו. המצלמה סטטית, הזמן בתנועה מתמדת. בגלל אהבתי העצומה לקולנוע התמיד קינטי של זמקיס הערצתי אותו על התעוזה לעשות סרט סטטי. סרט שהוא כמו מבט בגזע עץ כרות, שמביט בטבעות ומנסה לדמיין מה קרה באותה נקודה גיאוגרפית, בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה. אלא שהרעיון הוויזואלי ממצה את עצמו מהר מאוד, התחבולות הטכניות שממזגות לתוך אותו שוט רגעים נפרדים בזמן הופכים ממקוריים לנדושים תוך עשר דקות, והתסריט לא מצליח למלא את הוואקום שנותר. "כאן ולתמיד" מצטרף לסרטים נוספים מהשנה כמו "הזמן שלנו" ו"Nightbitch", שעוסק בזוגות שהולכים ונהיים מרירים, על החיים שהם החמיצו, בגלל משפחה, בגלל מחלה, בגלל כלכלה. זה סרט חמוץ על בית שאין בו שמחה, כאילו שזמקיס שלף את מיטב הטכנולוגיה הכי חדישה כדי לעשות באמריקה סרט עתידני של קן לואץ'. חוץ ממשפחה אחת, שהיא כמעט תמהונית בעליצות שלה, כולם בסרט הזה סובלים, מדוכדכים ומרי נפש.

ובכל זאת, אני חייב להגן על זמקיס. בין אם זה ב"בחזרה לעתיד" או "פורסט גאמפ" או כאן, זה במאי שהזמן הוא הנושא שהכי מעסיק אותו, האופן שבו אירוע זניח בעבר הופך לרגע היסטורי בדיעבד. אלה הרגעים היפים של "כאן ולתמיד", כשסתם פינת רחוב אקראית באמריקה הופכת להיות לנקודה בהיסטוריה העולמית. אבל הרגעים האלה ספורים מדי בסרט שהוא בעיקר לא מאוד מהנה. ואצל זמקיס, שנתן לנו כמה מרגעי השיא הגדולים בקולנוע ב-40 השנים האחרונות, זו תקלה רצינית.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 8.12.2024)

ציוץ