"אנורה" והגל החרמן החדש, ביקורת
מייקי מדיסון ב"אנורה" של שון בייקר. If you liked it then you shoulda put a ring on it
דיברתי על "אנורה" והקולנוע של שון בייקר בחצי השעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
את הפרחים יוצרי "אנורה" צריכים לשלוח לגרטה גרוויג. בכל שנה אחרת "אנורה", סרטו החדש של הבמאי האמריקאי שון בייקר, היה עשוי להישאר סרט פסטיבלים וסינמטקים הפונה למתי מעט, כפי שקרה עם כל סרטיו הקודמים. אלא שהשנה גרטה גרוויג, הבמאית של "ברבי" ו"נשים קטנות", עמדה בראש חבר השופטים של פסטיבל קאן, והיא העניקה ל"אנורה" את דקל הזהב, מה שהפך אותו בין לילה לאחד הסרטים המדוברים של השנה, ולסרט שיש כאלה שמשוכנעים שעשוי לזכות השנה באוסקר. זו אולי תחזית מעט פזיזה, אבל אין ספק שקאן הפך את "אנורה" לסרט שהוא תופעה.
מייקי מדיסון (שגילמה את בתה של פמלה אדלון בסדרה "דברים טובים") מגלמת חשפנית בשם אנורה, אבל היא מעדיפה שיקראו לה אני. בזכות סבתא שלה, שהיגרה לאמריקה מרוסיה לשכונת קוני איילנד בברוקלין ודיברה איתה רק רוסית, היא יודעת את השפה. ולכן כשלמועדון החשפנות שלה נכנס לקוח צעיר, עשיר ודובר רוסית בשם וניה (מרק אידלשטיין), היא זו שנשלחת לשדל אותו להזמין בקבוקי שתיה יקרים ולקחת אותו לחדר הווי.איי.פי לריקוד אירוטי פרטי. הוא, מצידו, מזמין אותה לסקס מלא באחוזה היוקרתית ומוגפת השערים בברוקלין, ביתם האמריקאי של הוריו האוליגרכים (כנראה יהודיים כי שם המשפחה הוא זכרוב ויש להם חנוכיה בבית, שבאחת הסצינות בסרט תהפוך לכלי נשק). בהמשך, ממש כמו שעשה ריצ'רד גיר ב"אשה יפה", הוא יציע לה סכום כסף נכבד כדי להיות חברתו למשך שבוע שלם, והיא – בהשראת אותו סרט – מבינה שהיא עכשיו סינד-פאקינג-רלה. ואז, בהחלטה קפריזית של רגע, הוא מציע לה לטוס ללאס וגאס ושם להתחתן איתו, כדי שהוא יוכל לזכות באזרחות אמריקאית. הוא, זה ברור, רוצה סקס. היא, זה ברור, רוצה כסף. אבל האם יכול להיות שלרגע קט היא רואה בו – שהרי הוא גבר צעיר, תמים, נלהב וילדותי למדי – אופציה לאהבה אמיתית? יש שבריר שניה של מבט שהיא מעיפה בו, כשהוא עסוק במשחק מחשב, שיכול לרמוז שהיא אולי באמת מחבבת אותו, ואף מנסה למד אותו להיות מאהב איטי ומתחשב יותר בבת הזוג. באמצע הסרט (שנמשך שעתיים ועשרים), כשווניה שומע שהוריו עלו על מטוס כדי לבטל את נישואיו ולהחזיר אותו הביתה, הוא בורח מהבית ונעלם מהסרט. אם החצי הראשון של הסרט נראה כמו קומדיה רומנטית על ספידים, החצי השני הוא כבר כמעט סרט סלפסטיק, עם גנגסטר שהוא כומר, שבמהלכו הגיבורה שלנו מכסחת את הצורה לכל הגנגסטרים הרוסיים שמולה. כולל לזה שיתגלה כמו האיש היחיד בסרט, ובחייה של אנורה, שיש לו לב אמיתי. יש ל"אנורה" בימוי משונה, שמסתיר את העובדה שאיגור (בגילומו שובה הלב של יורה בוריסוב מ"תא מספר 6"), הנהג של הגנגסטרים, יהפוך מדמות משנית ושתקנית לאיש שיהיה אחראי למהפך הגדול בסרט.
שון בייקר הוא אחד היוצרים האמריקאים – הרחק הרחק בשוליים של היוצרים האמריקאים – הכי מעניינים וקיצוניים של העשור האחרון. בניגוד למקובל בעולם התקין פוליטית של הוליווד הממסדית, הוא מתייחס באהדה רבה לכל העוסקים בתעשיית המין ובמין בעבור תשלום – שחקני פורנו וזונות טרנסיות היו מגיבורי סרטיו הקודמים – אבל יותר מזה: הוא מאזן את המבט הריאליסטי המחוספס וחסר הרחמים של סרטיו עם איזו תחושה קסומה ואופטימית של אגדת ילדים. בעוד שעובדי תעשיית המין או כל דמות משולי החברה זוכים בסרטים אחרים לייצוג כקורבנות הפטריארכיה והקפיטליזם, בייקר מציג אותם כגיבורים שמשתמשים במין ובמיניות כמטבע עובר לסוחר ומנצלים אותו לטובתם. הם לא קורבנות, אלא גיבורי-על והסקס הוא כוח–העל שלהם.
סרטו המוכר והטוב ביותר של בייקר הוא "פרויקט פלורידה" (2017) – ואחד הסרטים האהובים עלי מהשנים האחרונות – ובו משפחה חד הורית קשת יום גרה במלון זול ומוזנח, שנמצא ממול לדיסניוולרד באורלנדו – מעבר לכביש אבל הכי רחוק מהקסם של דיסני. אבל בייקר, במאי רחום וחנון, נצמד לנקודת המבט התמימה של ילדה קטנה ונותן לה להגשים את משאלותיה, להפוך את המלון העלוב לארץ פלאות צבעונית. הוא מעניק לגיבוריו הפי אנד קולנועי שנראה חריג בסרטים ריאליסטיים על אנשים במצוקה. וזה בדיוק מה שקורה ב"אנורה" שהוא סרט שמערבב יחד כל כך הרבה סגנונות שלרגעים קשה לדעת בוודאות האם זו קומדיה או טרגדיה (העובדה שהוא זכה השבוע לשלל מועמדויות לגלובוס הזהב, דווקא בקטגוריית הקומדיה, מבהירה את נקודת המבט של מפיקיו). למרות שיש משהו מטונף ומוזנח באופן שבו "אנורה" מסרב ליפייף את עצמו, גם כאן, כמו ב"פרויקט פלורידה", בייקר מציג מעין גרסת דיסני לדרמה חברתית על פערי מעמדות. זו דיסנילנד, אם היא היתה ממוקמת בתחנה המרכזית הישנה.
"אנורה" הוא סרט משונה וערמומי. מצד אחד הוא מחוספס כמו דרמת מוסר ומסר. מצד שני, יש לו קצב של קומדיית סקרובול, שבו האשה היא המניעה של העלילה וכל הכוח בידיה. זו מעין גרסה מודרנית ל"סיפור פאלם ביץ'" של פרסטון סטרג'ס, על גיבורה שרוצה גם אהבה וגם כסף, מזפזפת בין מחזרים ומנהלת את הגורל שלה בעצמה. קוראים לה אנורה אבל היא מבקשת שיקראו לה אנני (או אני), כי איפשהו בתוך הסיפור הזה מסתתר אולי גם הומאז' למיוזיקל "אנני", על היתומה שמאומצת על ידי גבר עשיר והיא מצליחה להפיל בפח את הנוכלים שמנסים לקחת ממנה את העושר והאושר שלה. בהיותה חשפנית שמחלטרת בזנות, החברה רוצה שנראה בה קורבן, אבל אנורה משתיקה כל מי שמרים עליה קול, ומחטיפה לכל מי שמרים עליה יד.
(משהו בבימוי של "אנורה", שיש בו חשמל וחופש גדול עם מצלמה שלא נחה לרגע, הזכיר לי את "קרוב אלי" של תום נשר. גם עדן של תום נשר מזכירה קצת את אנורה באופי שלה, כמי שחיה חיים ללא גבולות, ללא עכבות וללא מוסכמות. והן גם קצת דומות. זה רק מחזק את התחושה שתום נשר מביימת בשפה קולנועית מאוד עכשווית, צעירה, מעודכנת, מהסוג שיודעים להעריך בפסטיבל קאן. ולשני הסרטים האלה, "אנורה" ו"קרוב אלי", יש סוף מפרק מבחינה רגשית שבו הגיבורות מתאוששות משעתיים של הדחקה רגשית ופורצות בבכי).
הסקס נעלם וחזר
"אני רוצה שתהיי החברה שלי", אומר וניה לאנורה, "החברה החרמנית שלי". ו"אנורה" – בהיעדר מילה אלגנטית יותר, לסרט שמפנה את גבו במופגן לאלגנטיות ומהוגנות בורגנית – הוא בהחלט סרט חרמן. סקס ועירום מהשוט הראשון, בסרט שאין בו שום דבר סוגסטיבי והוא בוטה כמו ביקור במועדון חשפנות. אבל הוא לא יוצא דופן: רגע לפני ששנת 2024 מגיעה לסיומה אפשר כבר להכתיר אותה כאחת השנים הכי בוטות והכי מיניות מזה זמן רב בקולנוע דובר האנגלית. רק לפני כמה שנים הכרזנו במדורי הקולנוע על כך שהוליווד נכנסה למצב של קטטוניה פוריטנית. מי_טו הבהיל את הקולנוע מעיסוק במין, מחשש שכל סיפור על סקס הוא אוטומטית גם סיפור על ניצול, הטרדה ואולי אף אונס – על המסך ומאחורי הקלעים. אבל כנראה שלקולנוענים ולשחקנים נמאס להישאר חנוטים בביגוד מלא ולהדחיק את הליבידו, והם נזכרו שקולנוע על סקס הוא לא רק קולנוע סקסי אלא גם קולנוע מסוכן, קולנוע שהולך על הקצה ומציג את גיבורותיו כשהן מעורטלות ופגיעות, אבל גם כאלה שיש בהן עוצמה חייתית. קולנוע פוריטני הוא קולנוע עצור, והשנה הקולנוע הטיז הורמונים לכל עבר. שנת 2024 החזירה את המין ואת העירום למסכים, ובפרויקטים שזכו לתשואות ולתשומת לב. חלק מהסרטים בוימו על ידי גברים וחלק על ידי נשים, ורובם נועזים ומנסים לשכנע אותנו שעירום בקולנוע כיום הוא כבר לא אקט מציצני ונצלני מצד גברים אלא אקט של כח והעצמה מצד השחקניות, שמכתיבות כעת את התנאים שלהן. זו היתה השנה שבה דמי מור בת ה-62 וניקול קידמן בת ה-57 נתנו את הופעותיהן המעורטלות והמיניות ביותר בקריירה שלהן. מור ב"יופי מסוכן" שביימה קוראלי פרז'ה הצרפתיה וקידמן ב"בייביגירל" שביימה הלינה ריין ההולנדית. איימי אדמס מגלמת אם ורעיה מתוסכלת שמחפשת ריגוש וסיפוק ב"Nightbitch" שביימה מריאל הלר. קייט ווינסלט מגלמת ב"מבעד לעדשה" שביימה אלן קוראס את דמותה של צלמת המלחמה לי מילר בתור אשה משוחררת בשנות הארבעים, שלא מהססת להסתובב בעירום בחברה ולחיות חיים מלאי תשוקה, יצירה וייצריות. פמלה אנדרסון עושה קאמבק בתור חשפנית בלאס וגאס, במופע שעומד לפני סגירה ויהפוך אותה למובטלת בסרט "The Last Showgirl", שביימה ג'יה קופולה (בת דודה של סופיה קופולה), זנדאיה גילמה אשה שמלהיטה את היצרים של שני גברים שהיא לא מצליחה לבחור ביניהם ב"מתחרים" שביים לוקה גוואדנינו ופליסיטי ג'ונס מגלמת את אשתו החולה של אדריכל, שמנסה להזכיר לו שאין יצירה בלי יצר ב"הברוטליסט" של בריידי קורבט. וכל השחקניות האלה קיבלו השבוע מועמדויות לגלובוס הזהב, ללמדנו שעירום ותפקיד טעון מינית עדיין נחשבים להוכחה של אומץ עבור שחקניות, כזה שמגיע להן פרס עליו, או לפחות מועמדות (לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם את את דניאל קרייג, שחקן סטרייט שמבצע כמה סצינות סקס מפתיעות בנועזותן עם גבר אחר בסרט "קוויר", שגם הוא מועמד לגלובוס הזהב).
והרשימה לא מסתיימת כאן: פלורנס פיו גילמה שפית שעושה אהבה רומנטית ואירוטית עם בן זוגה (אנדרו גרפילד) ב"הזמן שלנו", אמה סטון כיכבה באורגיה מטורללת ב"סוג של חסד" ולילי–רוז דפ מגלמת דמות של אשה צעירה שנמצאת בעיצומו של ריגוש מיני תמידי – או דיבוק של שד – ב"נוספרטו". חלק מהסרטים המוזכרים כאן כבר הוצגו או מוצגים בארץ, השאר יעלו בבתי הקולנוע במהלך ינואר.
העובדה שעיסוק במין הפכה כל כך נפוצה השנה וכל כך חשופה רק מתעצמת כששמים לב שיש כמה מוטיבים חוזרים בין הסרטים והדמויות. ב"בייביגירל", שייצא בארץ בינואר, ניקול קידמן מגלמת מנכ"לית מבוגרת שמתאהבת באסיסטנט צעיר ומנהלת איתו רומן שיש בו סממנים של משחקי שליטה כי היא רוצה שהוא יתנהג אליה כמו אל כלבה שהוא מנסה לאלף. גם ב"נוספרטו" (31 בדצמבר בארץ) הגיבורה רוצה להשתעבד לערפד, שיהיה המאסטר שלה, אליו היא זוחלת על ארבע. ואיימי אדמס לוקחת את המטאפורה הזאת הכי רחוק ב"Nightbitch": היא כל כך מתוסכלת – מקצועית, חברתית ומינית – שהיא הופכת בלילות לכלבה של ממש שמתחילה לרוץ ברחובות. אולי זה הכל רק בדמיונה, אבל גם היא רוצה סקס חייתי.
אחרי שהקולנוע ניסה להעלים את הסקס ולהדחיק אותו, היוצרים והשחקנים גילו שהם מתוסכלים מינית, כי זה הנושא שחוזר שוב ושוב בכל הסרטים האלה: סיפורה של גיבורה שבן הזוג שלה לא מספק אותה והיא בוערת מתשוקה. "ב"בייביגירל" קידמן מתוסכלת ממעשה האהבה הלא-מספק של אנטוניו בנדרס; ב"נוספרטו" דפ מיואשת מהליבידו החלש של ניקולס הולט; וב"Nightbitch" אדמס מרגישה שבעלה (סקוט מקניירי) כבר לא נמשך אליה. שלושתן יוצאות לחפש סקס אחר. וזה מחזיר אותנו ל"אנורה". האשה הצעירה, העצמאית, החזקה והמשוחררת, שמסובבת את כל הגברים סביבה בזכות המיניות שלה עושה הרבה סקס. אבל בסופו של דבר מתברר שהיא רוצה מישהו לעשות איתו אהבה. כל הסרטים האלה נגמרים באותו אופן שבו הגיבורות, צעירות או מבוגרות, מגלות שהן לא מסופקות, מחליטות לשבור את המוסכמות ואת המסגרות, ויוצאות לחפש מזור מחוץ לנישואים. בשנה שבה הסומק חזר ללחיים של הקולנוע, ושל צופיו, ראינו גיבורות שבסופו של דבר מחפשות מישהו לגמור איתו.
(גרסה מורחבת וערוכה לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט" ב-11.12.2024)
