״סופרמן״ של ג׳יימס גאן. תחנה זניחה בדרך לריבוט הבא

דיברתי על ״סופרמן״ ברבע השעה האחרונה (החל מדקה 45:00) של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

היו ימים שבהם סופרמן – הגדול, הבכיר והחזק מבין גיבורי העל – היה צריך להילחם רק נגד אויביו כדי להציל את עצמו ממוות ואת היקום מכלייה. לקס לות׳ור, גנרל זוד, דארקסייד, דומסדיי – כל אחד מהם ניסה בתורו להרוג את סופרמן. בשנים האחרונות נוספו לרשימה הזאת שמות חדשים ולא צפויים: במאים הוליוודיים. תחילה היה זה זאק סניידר וכעת זה ג׳יימס גאן. הוליווד, שפעם העריצה את סופרמן כמודל לכל הטוב שבעולם, הפכה להיות האויב שלו. בעשר השנים האחרונות הקולנוע מנסה לחסל את סופרמן שוב ושוב. זאק סניידר אף הצליח בכך ב״באטמן נגד סופרמן״ (2016). החזון הקודר והכבד של סניידר בשלושת סרטי סופרמן וליגת הצדק שלו הוחלף כעת בחזון בהיר ומהיר מאת ג׳יימס גאן. האיש שהכניס קלילות ליקום הקולנועי של מארוול עם שלושת סרטי ״שומרי הגלקסיה״, גויס כעת על ידי אולפני וורנר כדי לעמוד בראש אגף סרטי גיבורי העל שלהם ולהכניס קלות ראש גחמנית ליקום הקולנועי של DC קומיקס. הוא עשה זאת עם ״יחידת המתאבדים״ המבדר והמשעשע, מעין פרודיה בהפוך–על–הפוך על סרטי גיבורי על, אבל הוא משאיר את הטון הזה גם ל״סופרמן״ החדש שלו, וכאן זה מעט תמוה.

סופרמן של סניידר היה גיבור אפל, מריר ודכאוני. סניידר – בתמיכת כריסטופר נולן שהיה שותף לכתיבת התסריט – ניסה להפוך את סופרמן לבאטמן, גיבור עם הפרעה נפשית ואופי אובדני. גאן, לעומת זאת, הופך את סופרמן לליצן, בסרט שיש בו לא מעט הומור ועם אישיות של סרט מצויר. לדי.סי קומיקס כבר יש גיבור על מצחיק וילדותי, קוראים לו שאזאם, וגאן באופן משונה מחליט לעשות סרט סופרמן שלא כל כך לוקח את עצמו ברצינות, עם דמויות קומיות מובהקות – כמו הכלב קריפטו, הרובוט 4 וגרין לנטרן – שכל תפקידם בסרט הוא לספק אתנחתאות קומיות. ב״סופרמן״ המקורי היה לא מעט הומור, אבל כזה שמגיע מדמויות שנונות שמדברות עם חוש הומור, ובלי צורך בהכנסה ייעודית של סיידקיקים קומיים.

הבעיה עם הוואריאציות האחרונות של סופרמן, של סניידר ושל גאן (שאגב, התחילו יחד בסרט הזומבים המוצלח ״שחר המתים״, שסניידר ביים וגאן כתב), היא שהם עושים סרטים על גיבורים שלא רוצים להיות גיבורים. זו תופעה תרבותית מרתקת שמאפיינת את הקולנוע העכשווי, גיבורים שלא פועלים מתוך שליחות פנימית אלא כי כופים את זה עליהם. לא כדי לעשות סדר, אלא כי הם נרדפים ונקלעים להרפתקאות בעל כורחם. בעידן הנוכחי לא רק סופרמן סובל ממשבר זהות, כך גם ג׳יימס בונד, איתן האנט (גיבור סרטי ״משימה בלתי אפשרית״), אינדיאנה ג׳ונס, לוק סקייווקר והאן סולו. כל פעם שגיבור קולנועי מהעבר חוזר לסרט בהווה היוצרים חושבים שזה מתאים יותר ליצור גיבור אפל שנמאס לו, שהוא כבוי ומובס. זה אולי עמוק ובוגר יותר, אבל כשצופים בכל זה במרוכז זה קצת מוציא את החשק מהסרטים האלה שרואים בגבורה, בהירואיזם, מגרעת ולא מעלה.

ובכלל, כשמשווים את כל הוואריאציות של סופרמן לזו שהתחילה את הכל בקולנוע – הגרסה של ריצ׳רד דונר מ–1978, שנותרה הטובה ביותר – אפשר ללמוד לא מעט על מה שקרה לקולנוע, ליוצרים, לקהל ולתרבות ב–50 השנים האחרונות. ב–1978 סופרמן זהר כמו דגל ארצות הברית וייצג את ״האמת, הצדק והדרך האמריקאית״, זו היתה תרועת השכמה לאמריקה שיוצאת מעשור של מלחמה בווייאטנם, שחיתות בבית הלבן ומשבר אנרגיה ששיתק את הכלכלה. הסרט ״סופרמן״ ניסה והצליח לעודד את האמריקאים והוא הפך לתופעה תרבותית (כולל בישראל, בה הסרט מכר מיליון כרטיסים והזניק את האימפריה הקולנועית של משה וליאון אדרי, מפיצי הסרט ההוא). אבל מזה עשר שנים שסופרמן הוא דמות מדוכאת, כנראה כי היוצרים מדוכאים ופסימיים. הוא לא לא מייצג את ״הדרך האמריקאית״ כי אף אחד בהוליווד כבר לא יודע מה זה אומר בכלל. סופרמן של 1978 היה סולן, סופרמן של ההווה הוא חלק מאנסמבל – ליגת הצדק אצל סניידר, חבורת הצדק אצל גאן. סולנים כבר לא ממלאים איצטדיונים כמו פעם. עכשיו צריך סופר-גרופ, מופע איחוד, או פסטיבל עם כוכבים רבים.

״סופרמן״ החדש הוא סרט מבדר וברובו מהנה, אבל זניח. הוא לא יהפוך לאירוע תרבותי או לתופעה קולנועית. הוא עוד תחנה בדרך לריבוט הבא. אבל הוא גם מזכיר שעם כל התלונות של הקהל, הגרסאות הקודמות של בריאן סינגר וזאק סניידר לא היו גרועות כמו שעשו מהן. כל אחד מהם לוקח את המקור של דונר ומנסה לעשות עליו ואריאציות. סינגר ניסה להישאר נאמן עם גרסת כיסוי אופטימית, סניידר שבר שמאלה עם גרסה אפלה של סופרמן בגיהנום, וגאן שובר ימינה עם סופרמן שנראה קצת שיכור. הגרסה של גאן נראית כמו איזו פראפרזה על ״סופרמן 3״ (1983), שבו ניסה ריצ׳רד לסטר להפוך את גיבור העל האיקוני למעין דמות כאוטית בסרט שהיה פארסה קומית עם ריצ׳רד פריור בתפקיד משנה בשיא הצלחתו כקומיקאי. זה הכיוון של גאן, סרט סימפטי אבל מטופש ושטוניתקי מכדי שהוא יהפוך ליצירה קאנונית משמעותית ולא הערת שוליים בתולדות הדמות. הסרט החדש נפתח עם סופרמן (דיוויד קורנסווט) ברגע תבוסתו – הרובוטים והמטא–אנושיים של לקס לות׳ור (ניקולס הולט) מכסחים לו את הצורה, וגם אהדת הציבור נגדו, כי הוא העז להתערב במלחמה של רוסיה נגד אוקראינה – סליחה, ברוביה שפלשה לג׳ורהרפור השכנה – והאמריקאים מעדיפים להישאר מחוץ לקונפליקטים שלא קשורים אליהם. סופרמן של גאן הוא עדיין גיבור על עם כוחות עצומים, אבל עם עור דק. הוא נפגע בקלות מטוקבקים ומביקורת ומערכת היחסים שלו עם לויס ליין (רייצ׳ל ברוסנהן, הלא היא גברת מייזל, בהברקת הליהוק הכי טובה בסרט) מציגה את הרומנטיקן שבו. סופרמן של סניידר היה דמות פגועה, סופרמן של גאן היא דמות פגיעה. ובתוך כל הכאוס הזה יש לגאן נקודה מתוקה ואופטימית בסרט, שעוסק בזהות ובמצפון ואומר משהו על כך שאמריקה – ולא רק היא – אולי הפכה למדינה שלא נעים להזדהות איתה מבחינה פטריוטית, אבל האנשים בה טובים, והם רק מנוהלים על ידי מנהיגים וטייקונים מושחתים ותאבי בצע. ואולי זו מסקנה מספיק טובה ומנחמת כדי להצדיק צפייה בסרט, שהוא בסופו של דבר אולי קצת פחות שטותי ממה שנדמה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 13.7.2025)

ציוץ