תוכניית פסטיבל הקולנוע בירושלים. כמה המלצות ומה כדאי לראות

דיברתי על פסטיבל הקולנוע בירושלים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, כולל כמה קטעים מהפסקולים של הסרטים שראיתי. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

הטילים ששוגרו מאירן הצליחו ליירט למרבה הצער את פסטיבל סרטי הסטודנטים (שנדחה לאוגוסט) ואת פסטיבל קולנוע דרום (שנדחה לנובמבר), אבל הם פספסו כחוט השערה את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, שייפתח כמתוכנן היום. גם בלי טילים בליסטיים מאירן זו תקופה מאתגרת להפיק פסטיבל בינלאומי, בתקופה שמפיצים ויוצרים פשוט לא מוכנים להיות בשום תקשורת עם ישראל. בשנים קודמות, כשמהפסטיבל נעדרו שמות סרטים שקיוויתי למצוא (נגיד, הייתי בטוח שהסרט החדש של ווס אנדרסון או לפחות אחד משני הסרטים החדשים של ריצ׳רד לינקלייטר, יוצגו בפסטיבל) הנחתי שפסטיבל חיפה המתחרה הזדרז לשריין אותם אליו. כיום, אני חושש לשאול בכלל. מי רוצה לגלות שהיוצרים של הסרטים הכי מדוברים של השנה מחרימים את ישראל. אז נקווה שמי שלא נמצא בתוכניה – שחפה כמעט לחלוטין מסרטים אמריקאיים – נעדר מסיבות טכניות או כלכליות ולא בגלל סיבות אידיאולוגיות.

במרכז הפסטיבל ניצבת התחרות הישראלית שמציגה שמונה סרטים בהקרנות בכורה מקומיות. שישה מהם סרטי ביכורים, חמישה מהם סרטי ביכורים של במאיות, שלושה מהם מגיעים לפסטיבל אחרי בכורות בפסטיבלים אחרים: ״בתים״ של ורוניקה ניקול טטלבאום הוקרן בפסטיבל ברלין, ״מאמא״ של אור סיני הוקרן בפסטיבל קאן ו״שפה זרה״ של מיכל ברזיס ועודד בן–נון הוקרן בפסטיבל טרייבקה. בפסטיבל יוקרן בבכורה ישראלית מחוץ לתחרות גם ״כן״ של נדב לפיד, אחד הסרטים הכי מדוברים כעת בעולם (כן, כן). חוץ מ״מאמא״ כל שאר הסרטים העלילתיים גם יתחרו בהמשך על פרס אופיר ויש לנו תחושת בטן שאחד מאלה שיוקרנו בירושלים גם יזכה בפרס אופיר.

סרט הפתיחה הוא ״ערך סנטימנטלי״ תוצרת נורבגיה, שזכה בפרס השני בפסטיבל קאן. סרטו הקודם של הבמאי, יואכים טריר, ״האדם הכי גרוע בעולם״, זכה להצלחה בינלאומית גדולה, ולסרט החדש שלו יש כבר באז אוסקרים מרשים. הזמזום סביב ״ערך סנטימנטלי״ והעובדה שהוא נבחר להיות סרט הפתיחה – שיוקרן בבריכת הסולטן המכיל 5,000 מקומות ישיבה – הוא הרגע לשים לב שמשהו מעניין קורא בנורבגיה. עד עכשיו הסרטים שהיכרנו משם היו סרטי אסונות וסרטים על טרולים. ואילו השנה סרט נורבגי (״חלומות״, שנהמר שיוקרן בפסטיבל חיפה) זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין וסרט נורבגי זכה בפרס השני בפסטיבל קאן. לכן, גם בתוכניה חפשו את הנורבגים.

הנה כמה פרטים מעניינים: יש בפסטיבל שני סרטים של הבמאי הקוריאני הונג סאנג–סו. האחים דארדן מביאים לפסטיבל את סרטם החדש, ״אמהות צעירות״, והם גם חתומים על הפקת הסרט הישראלי ״בלה״. שי גולדמן צילם שלושה סרטים בפסטיבל (״הים״, ״נאנדאורי״ ו״כן״). לוקה גואדנינו הפיק שני סרטים: ״תשע עשרה״ ו״אפריל״. את יבגניה דודינה תראו גם ב״בתים״ וגם ב״מאמא״. שי כרמלי–פולק, שביים את הסרט העלילתי הארוך ״הים״, ערך גם את הסרט התיעודי ״רחוב אחד בסילואן״.

דרך טובה לעשות סדר בשלל הסרטים שיוקרנו בירושלים הוא להיכנס לאתר המאוד שימושי של הפסטיבל ולסנן מתוכו את 22 הסרטים שיוקרנו בו והוצגו לפני כן בפסטיבל קאן, בכיר הפסטיבלים בעולם. אלה לאו דווקא יהיו הסרטים הטובים בפסטיבל, אבל בהחלט המדוברים שבהם. אפשר לעשות את אותו פילוח גם עם פסטיבל ברלין (12 סרטים) וכך לעשות לעצמכם מיני–פסטיבל בתוך הפסטיבל.

בערב הפתיחה של הפסטיבל יוענקו פרסי הוקרה לשני האורחים שהסכימו להגיע – או שיכלו להגיע לאור ביטולי הטיסות של חברות התעופה הזרות (באופן אירוני, חברת דלתא, שכלל לא טסה כעת לישראל, היא אחת מנותנות החסות לפסטיבל) – גל גדות ולורנס בנדר (שהפיק את סרטיו הראשונים של קוונטין טרנטינו, וכעת מפיק סדרה ישראלית על אירועי ה-7 באוקטובר). מה עוד לראות? הנה כמה סרטים שכבר ראינו ואהבנו:

״איים״. משהו מעניין ומשונה קורה בקולנוע הגרמני. מבין ששת הסרטים שהתחרו השנה על פרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע, ארבעה בכלל לא היו בגרמנית (שניים מהם יוקרנו בפסטיבל, אחרי בכורה בפסטיבל ברלין: ״איים״ ו״קלן 75״). הקולנוע הגרמני האיכותי מחפש את הבינלאומי. ״איים״ הוא דוגמה מעניינת לתופעה הזאת: במאי גרמני, הפקה גרמנית, אבל הסרט מצולם על אי ספרדי, עם שחקנים בריטיים והוא דובר אנגלית. סם ריילי (״קונטרול״) מגלם מאמן טניס בבית מלון על האי הספרדי הוולקני פוארטה ונטורה מול חופי מרוקו באיים הקנריים. בכל בוקר הוא מתעורר שיכור במקום אחר, אחרי לילה של שתיה והוללות. כשלמלון מגיעה אישה (סטייסי מרטין, אותה ראינו באחרונה ב״הברוטליסט״) היא מבקשת שיתן שיעורי טניס לבן שלה. כשבעלה של האשה נעדר, אחרי בילוי במועדון לילה עם המאמן, האשה נחשדת שאולי היא קשורה בהיעלמותו, ובמקביל נשאלת השאלה האם היא והמאמן כבר הכירו בעבר. זה סרט שנראה אמריקאי אבל ההתנהגות שלו אירופאית, בכך שהוא לוקח את ז׳אנר הפילם נואר ומוציא ממנו את החושך, הכל תחת שמש קופחת, ולא כל השאלות שהסרט מעלה מקבלות מענה, כך שהוא נותר מיסתורי גם אחרי סופו. אבל יש בו משהו מסקרן ומרתק והוא עשוי היטב. דמיינו את ״אחרי השמש״ אבל כדרמת מתח.

״ילדות גרמנית״ ו״תקופה של נס״. ״ילדות גרמנית״ הוא סרט גרמני נוסף בפסטיבל, גם הוא מגיע מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. ״תקופה של נס״ הוא סרט שבדי. שניהם סרטים תקופתיים, ומה שמעניין בשניהם היא העובדה שהם מתמקדים בקהילות נידחות בתוך המדינות שלהן, שמשרות מנהגי חיים עתיקים ויש להן דיאלקט ייחודי משל עצמן. אחד האתגרים בצפייה בסרטים האלה הוא הצורך לשים לב מתי הדמויות ב״ילדות גרמנית״ מדברות גרמנית ומתי בניב הייחודי לאי אמרום שבו מתרחשת העלילה. וב״תקופה של נס״ הסרט נע בין שלוש שפות: שבדית, פינית והדיאלקט הייחודי של קהילה פנית קטנה בצפון שבדיה, מתרחשת העלילה. ״ילדות גרמנית״ הוא סרטו החדש של פאטי אקין, אחד הבמאים המרתקים של 20 השנים האחרונות, וזה סרט יוצא דופן עבורו. אקין התמקד עד עכשיו בחייהם של בני המהגרים בטורקיה, וסרטו החדש מתרחש בשנות הארבעים, הימים האחרונים של מלחמת העולם השניה, על אי קטן שבו עוברת לגור משפחתו של קצין נאצי בכיר. הילד, שמנסה להשתלב עם ילדי האי, מגלה בהדרגה מה פירוש הדבר להיות נאצי, מה עושה אבא שלו ולמה כולם באי שונאים ומפחדים מהמשפחה שלו.

״חיים שניים״. בפסטיבל יוצגו שני סרטים צרפתיים עלילתיים שצולמו תוך כדי האולימפיאדה בפריז בשנה שעברה, כנראה כדי להעניק לסרטים נופך תיעודי ולהנציח את האירוע שהביא לעיר רבבות תיירים ויצר ברדק שלם. הסרט השני הוא ״הקיץ ההוא בפריז״ שאותו לא ראינו, אבל תנו הזדמנות ל״חיים שניים״, שביים וצילם לורן סלאמה ושהוקרן בפסטיבל טרייבקה. אגת רוסל, שהתגלתה בתפקיד הראשי ב״טיטאן״, מגלמת אשה צעירה עם מכשיר שמיעה באוזנה שמנסה להתפרנס מעבודתה כקונסיירג׳ית בחברת השכרות דירות נופש בפריז. ימי האולימפיאדה היסטריים במיוחד והלקוחות מנדנדים. היא צריכה להתרוצץ מדירה לדירה לקבל את פני האורחים ולדאוג לקבל מהם ציון גבוה באפליקציה, ואין לה כוח לכל השטויות האלה, היא בדיכאון ומעדיפה למות. עד שמגיע תייר אמריקאי שהוא ההפך הגמור: כולו עליצות ושמחת חיים. במשך 77 דקות הם מסתובבים בסרט חביב ופוטוגני מאוד.

״לוסיה״. בכל שפה קוראים לסרט הזה אחרת. השם האנגלי שלו הוא ״ילדות בצרות״, על שם שיר של סוניק יות שמתנגן בסופו. השם המקורי שלו הוא ״מה את רוצה, ילדה״, על שם שיר עם שמושר בסרט.  בפסטיבל קוראים לו ״לוסיה״ ובקולנוע לב קוראים לו ״לוצ׳יה״, כשמה של הגיבורה בסרט הסלובני הזה. לוצ׳יה היא נערה בת 16 שמצטרפת למקהלת בנות קתולית. כשהן יוצאות להופיע במנזר מרוחק, לוצ׳יה מתמודדת גם עם הלחץ מההופעה וגם עם העובדה שהיא לראשונה רואה גבר עירום ומתמודדת עם חיזוריה של אחת מחברותיה למקהלה. זה סרט צפוי בדרכו על גילויים ראשונים של מיניות והתלבטות של נערה שמגלה את העולם, אבל יש בו משהו עדין ויפה ותמים למדי. ויש את סוניק יות בפסקול.

״התה של דליה מטיל צל על הר הפוג׳י״. אני נמנע בשלב הזה מלהתייחס באופן נקודתי לסרטים הישראלים בפסטיבל מבין אלה שראיתי, כדי לא לתת להם עדיפות על פני אלה שעוד לא ראיתי. אבל אני לא יכול להתאפק במקרה הזה: ״התה של דליה מטיל צל על הר הפוג׳י״, סרט קצר בן 21 דקות שביים אורן גרנר (״אפריקה״) הוא אחד הסרטים היפים, הפיוטיים והמקוריים שראיתי כבר הרבה זמן. בגלל שלסרטים קצרים יש נטיה להיעלם, אם אתם מגיעים לפסטיבל חפשו אותו במקבצי הסרטים הישראליים הקצרים.

״הגלולה״. אחד הדברים החשובים שסינמטקים ופסטיבלי קולנוע עושים הוא לשמר את ההיסטוריה של הקולנוע המקומי ולהציג אותה מחדש, לקהל צעיר טו חקהל מבוגר שפספס אותה בזמן אמת. ולכן, בפסטיבל הקולנוע בירושלים שנפתח היום אל תחמיצו את ההקרנה לעותק המשוחזר היפהפה שהוכן בארכיון הסרטים הירושלמי לסרט "הגלולה" של דוד פרלוב. זה סרט עלילתי נדיר בקריירה של גדול הבמאים התיעודיים של ישראל, סרט שיצא ב-1972, אבל צולם שנתיים קודם לכן וסבל מבעיות הפקה ותקציב קשות. זה סרט עם צילום נפלא של אדם גרינברג ("אסקימו לימון", "מבצע יונתן", "שליחות קטלנית") ועם תסריט מאת ניסים אלוני. בסרט ההזוי, הסוריאליסטי והטריפי הזה יוסי בנאי מגלם זמר שלוקח גלולת נעורים – כזו שהופכת את הנוטל אותה לצעיר יותר, אבל גם גורמת לו לרחף באוויר. פרלוב החשיב את הסרט הזה "דיוורטימנטו", הסחת דעת משועשעת ומעולם לא הבין למה היתה כזאת עוינות מצד הקהל והביקורת כלפי הסרט שבסך הכל רצה לשעשע. זו הזדמנות לגלות אותו ואת החן הרב, ותחושת החופש המוחלט, שיש בו. לצד "הגלולה" שימו לב גם למחווה של הפסטיבל לבמאי האוונגרד בנימין חיים, שפעל באותן שנים על קו תל אביב ניו יורק ויצר סרטים שהקדימו את זמנם. חיים ופרלוב היו מורים שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והמחוות להם חשובות, מרגשות וגם מלאות הומור.

(גרסה מורחבת לטקסטים שפורסמו ב״כלכליסט״, 15.7.2025)

ציוץ