דיווח מפסטיבל חיפה, חלק א׳: ״אי התירס״, ״המלאכים הטובים״, ״מיראז׳״, זוויאגינצב
אנדריי זוויאגינצב, אתמול בפסטיבל חיפה. צילום: ראובן כהן
את השהות שלי בפסטיבל חיפה 2014 התחלתי במפגש תקשורת עם אנדריי זוויאגינצב, בכיר במאי רוסיה כיום, שהגיע לפסטיבל עם סרטו החדש, ״לוויתן״ (זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, ומי שנחשב לאחד המועמדים החזקים ביותר בתחרות האוסקר הזר השנה). זוויאגינצב גם זוכה למחווה מסרטיו בפסטיבל. יש לומר בהערכה: פסטיבל חיפה מציג את סרטיו של זוויאגינצב בהתמדה מאז הראשון שלו, זוכה פסטיבל ונציה, ״השיבה״.
המלצות ״סינמסקופ״ לפסטיבל חיפה, חלק א׳
המלצות ״סינמסקופ״ פסטיבל חיפה חלק ב׳
עניין אותי לשמוע את זוויאגינצב מדבר, למרות שהגעתי לפסטיבל אחרי שסרטו כבר הוקרן והחמצתי אותו (הסרט יופץ מסחרית על ידי קולנוע לב בינואר 2015). ובעיקר חשבתי שלדבר על סרט שנקרא ״לוויתן״ בחול המועד סוכות זה פשוט תזמון מושלם. הרי חז״ל אמרו שלעתיד לבוא צדיקים יזכו לגור בסוכת עור של לוויתן. וסרטו של זוויאגינצב לוקח את שמו – הוא נקרא ״לוויתן״ במקור – מספר איוב, ועלילת הסרט מספרת על מעין איוב בן זמננו. חז״ל דרשו את את עניין סוכת עורו של לוויתן מתוך הפסוק בו מופיע הלוויתן בספר איוב, כך שזה מתאים בול. זאת ועוד, חול המועד סוכות ממוסגר על ידי יום כיפור, בו קוראים את ספר יונה, שם נבלע יונה על ידי לוויתן (המקרא מדבר על ״דג גדול״, אבל המדרש מסביר לנו שזהו לוויתן), ועל ידי שמחת תורה, בו מתחילים לקרוא את פרשת בראשית, שם מדובר על בריאת ״התנינים הגדולים״ ביום הרביעי, ורש״י מסביר לנו שזהו הלוויתן. בקיצור, כל מה שהיה חסר במפגש עם זוויאגינצב זו סוכה ואפשר היה להפוך את השיחה על סרטו לשיעור תורה ופילוסופיה המדבר על דימוי הלוויתן מספר בראשית ועל להובס, ועל אתגרי האמונה, כפי שבאים לידי ביטוי בספר איוב ובסרטיו של זוויאגינצב (רשע וטוב לו, צדיק ורע לו, וכו׳).
אבל איש לא דיבר על זה. ומכיוון שהמפגש התחיל באיחור, ומכיוון שלא ראיתי את הסרט, ומכיוון שהתחיל סרט אחר שרציתי לראות, ויתרתי על השאלות שרציתי לשאול אותו על שני שיתופי הפעולה שלו עם פיליפ גלאס, ועל הנוכחות הרבה של רמיזות מקראיות בכל סרטיו, וחתכתי משם. למקרא הדיווח של אורי קליין ושל אמיר בוגן אני מבין שלא החמצתי הרבה אחרי שהלכתי.
===================
ובתפקיד הראשי: הטבע
שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי בינתיים בפסטיבל חיפה הם כאלה שהבמאים מציבים במרכזם את הטבע. אפשר בציניות לקרוא להם סרטי טבע, כי נדמה שהבמאים מתעניין במחזור השנה, ובצמיחת החיטה והתירס יותר מאשר במניעים דרמטיים אנושיים, אבל שני הסרטים עשויים כל כך טוב, והם כה מרהיבים לצפייה שבלתי אפשרי להתעלם מהם.
1.
"מלאכים טובים״, תוצרת ארצות הברית
הראשון הוא ״המלאכים הטובים״ (״The Better Angels״), סרט אמריקאי עצמאי שביים איי.ג׳יי אדוארדס, והוצג השנה בפסטיבלים בסאנדאנס ובברלין ודי עף מתחת לרדאר של כולם (הוא ייצא להקרנות מסחריות באמריקה בנובמבר). הסרט הזה התווסף לפסטיבל ברגע האחרון, לא זכה לסיקור מוקדם והוקרן מול אולם כמעט ריק. אבל אני שומע שיש סיכוי שהוא ישובץ להקרנה נוספת בחצי השני של הפסטיבל. עקבו אחר אתר הפסטיבל, ואם כן, כדאי לכם ללכוד אותו.
הסיבה הראשונה והעיקרית לשים לב אליו היא העובדה שטרנס מאליק הפיק אותו. שמו לא שם בטעות, או סתם לשם כבוד. הסרט הזה נראה כאילו מאליק ביים אותו. זה, למעשה, הסרט הכי מאליקי של מאליק מבלי שהוא יהיה חתום עליו באופן אישי. למעשה, מאליק היה יוזם הסרט, הוא תכנן לביים אותו והוא זה שהתחיל את התחקיר עליו, ועזר לבנות את שפתו האמנותית, אבל לבסוף העביר את מושכות הבימוי לאסיסטנט שלו, איי.ג׳יי אדוארדס. בעשר השנים האחרונות, ״מאז ״העולם החדש״, אדוארדס היה שותף ליצירה של מאליק, כעורך וכשותף לבימוי מצלמה שניה. אם יש מישהו בעולם הזה שיודע איך מאליק עובד, זה הוא. וכשרואים מישהו אחר עושה מאליק, משהו מסודות העבודה של הבמאי המסתורי הזה נחשפים.
״מלאכים טובים״ הוא סרט עם צילום מרהיב בשחור-לבן, למעשה הצילום לבדו – של ילדים משתובבים בחיק הטבע – מצדיק לבדו את 85 דקותיו. הוא מתרחש בדרום ארצות הברית ב-1817 ומספר על ילדותו של אברהם לינקולן. הסרט מבוסס על זכרונותיו של בן דודו של הלימים-נשיא לינקולן, שזוכר את ילדותם כמעין סיפורי האקלברי פין.
באופן אישי, אני מנהל יחסים לא אחידים עם סרטיו של מאליק, שלפעמים הם מפעימים בעיניי (״עץ החיים״) ולפעמים הם מוציאים אותי מדעתי (״העולם החדש״). לפעמים נראה לי שמאליק מכניס לסרט שלו רק את מה שצולם בין הטייקים, כשהשחקנים עסוקים בלהשתעמם, ועל זה הוא מדביק קריינות שלרעיתים נראתה לי אקראית. אבל למראה סרטו של אדוארדס, שמחקה את מאליק היטב (ועושה זאת תחת חותם הכשרות של המנטור שלו), אני למעשה מעריך את מאליק יותר (וגם את אדוארדס). אם לפעמים – שהתנשאות אופיינית למבקרי קולנוע – חשתי שמאליק פשוט איבד שליטה על סרטו וניסה להדביק אותו טלאי-טלאי, הרי שעכשיו אני מבין שיש שם כוונה גבוהה יותר. ושהוא אכן מחפש את המופשט, ולא את הקונקרטי.
אדוארדס, ממש כמו מאליק, בוחר שחקנים מעולים (בריט מארלינג היא אימו של לינקולן, דיאן קרוגר היא אמו החורגת של לינקולן, ג׳ייסון קלארק הוא אביו), ורוב הזמן נותן להם להסתובב בשדות וביערות ולא לעשות כלום. הם בוהים בשמיים, הולכים בשיווי משקל על גזעי עצים כרותים (יש אצל לינקולן עניין עם עצים כרותים), משכשכים במים. האם עלינו להבין מכך שככה נראה היום-יום של בני האדם? ככה זה היה גם ב״אל הפלא״, סרטו האחרון של מאליק. אנשים שמסתובבים בטבע כאילו הם בנופש. משתובבים. ועל רקע הצילומים האלה – קריינות. וזה המקום שבו הקסם עובד או שלא: החיבור בין הקריינות שמספר אנקדוטות קונקרטיות, ובין הצילום שמנסה ללכוד את היעדר המעשה. הסרט לכאורה מתבונן בהיעדרה של דרמה. הדמויות כמעט ולא עושות כלום. ולכן, כשמדי פעם יש רגע דרמטי עלילתי קריטי – לינקולן גדל בצל אב נוקשה וקפדן, וטרגדיה משפחתית עיצבה את ילדותו – זה בולט בסרט באופן חריג. לכן, יש משהו לא אחיד בסרט הזה, כמו בסרטיו של מאליק, שבו לרגעים יש את הרצון להתמסר לתחושת הבהייה אל הכלום, ולרגעים יש געגוע אל מהלכים דרמטיים ברורים, בהם לגיבור יש רצון, מטרה ומהלך עלילתי. לכן, כמו רבים מסרטיו של מאליק, ״המלאכים הטובים״ הוא כמעט חוויה מוזיאלית, שהסבלנות המועצמת שלנו בפסטיבלי קולנוע הם הבית המושלם להתפעל מהם.
2.
"אי תירס״, תוצרת גיאורגיה
הסרט השני הוא ״אי התירס״, שנכון לרגעים אלה אני מכתיר אותו כטוב מבין סרטי הפסטיבל שראיתי. סרטו של הבמאי הגיאורגי גיאורג אובשווילי זכה בקיץ בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי וארי, וזה חתיכת סרט מרשים. למעשה, אם הייתי מפיץ והייתי נקלע להקרנת הסרט אתמול באולם רפפורט – אולם שהיה מלא עד אפס מקום, ביום ראשון בצהריים, השעה שאמורה להיות הכי חלשה בפסטיבל – הייתי קונה את הסרט הזה להפצה. זה כמו טבע דומם: זה סרט טבע, והוא די דומם. לא נאמרים בו יותר מעשרה משפטים. עשרים הדקות הראשונות נטולות דיאלוג לחלוטין. רק פעולות. ההפך המוחלט מ״מלאכים טובים״, ועם זאת דומה למדי.
ראשית, כמו סרט זר טוב, שיש בו קמצוץ מהאנתרופולוגיה, אנחנו לומדים מכותרות הפתיחה על תופעה שזרה לנו: על הנהר שעל גבול גיאורגיה וחבל אבחזיה יוצרים שטפונות החורף איים קטנים מהאדמה הנסחפת מההרים, ומתברר שזו אדמה פוריה מאוד לחלקאות. האיים האלה נשארים יציבים מהאביב עד החורף, והחקלאים הזריזים משתלטים עליהם, בונים עליהם בית לימי האביב, ושותלים שם תירס, ממנו הם מתקיימים ומתפרנסים עד בוא החורף. הסרט מספר על קשיש אבחזי שמגיע לאי קטנטן בפיתול הנהר, ומביא איתו את נכדתו המתבגרת. הוא בונה בית ושותל תירס. והיא, מהוססת, בתחילה מרוחקת, ובהדרגה מושיטה יד ועוזרת, בתחילה נרתעת ממלאכת הדיג וניקוי הדגים, ובהמשך עושה זאת לבדה. ומדי פעם, חולפות סירות סיור על הנהר: פעם אלה הגרוזים, ופעם אלה הרוסים. ופתאום הסרט הזה, המתרחש באיזור הזה, שעובר תהפוכות שלטוניות רבות ומלא מחוזות ואוכלוסיות השואפות לעצמאות ולהתנתקות, מקבל גם מימד פוליטי, על חלקת אדמה שצצה יש מאין, ואין לה בעלים (״של מי האדמה הזאת?״, שואלת הנכדה. ״של הבורא״, עונה הסבא), ועדיין ניצבת בליבו של סכסוך טריטוריאלי אלים.
לב הסרט הוא פשוט תיאור מדוקדק, בצילום נפלא ועם מוזיקה סוחפת (לא עניין של מה בכך בפסטיבל שלא מעט מסרטיו נעדרים מוזיקה), של חייו של חקלאי התירס. עודר את האדמה, זורע, משקה, ואז הגבעולים גדלים, וגדלים, והופכים ליער – המספק מחסה לעריק – ואז הקלחים נאספים. שלב, שלב. וזה מרתק. בין לבין, רוצה אובשווילי לומר לנו, אני מניח, דבר או שניים לא רק על עונות הטבע אלא גם על עונות האדם. הסב הקשיש מול נעורי הנכדה, שמגלה את נשיותה. זה המקום שבו הסרט לוקח כמה בחירות קלות מדי, שאופייניות לקולנוע הארט-האוס האירופי של שנות השמונים – הפנייה אל האירוטיקה. הילדה שהופכת נערה ומגלה את מבטיהם הרעבים והאלימים והכובשים והחמושים של הגברים סביבה, והיא נבהלת מזה, אבל אולי גם נמשכת לכוח שהיא מגלה בעצמה. בגלל שבסופו של דבר (ולמזלו של הסרט) לכמיהה אל האירוטיקה אין תפקיד דרמטי של ממש בסיפור, זה נותר מעין תבלין, מעין הומאז׳ לימי ״ז׳אן דה פלורט״ ו״מאנון״ שהם רגעיו החלשים של הסרט שבשאר דקותיו יש בו עוצמה בראשיתית רבה למדי, ולמרות מיעוט העלילה, זהו גם סרט די קומוניקטיבי (אולי דווקא בגלל מעט עיטורי הקיטש שלו באמצע).
3.
ויש גם סרט שלישי: ״מיראז׳״, מערבון הונגרי. גם הוא מתענג על צילומי הערבה ההונגרית השטוחה הנמתחת אל האופק ואל הנצח. אבל ״מיראז׳״ הוא ספק מערבון, ספק מותחן, ספק פארודיה ז׳אנרית, כמעט טרנטינואית, וחוץ מכמה רגעים יפים של צילום, זה סרט חלש למדי, שמתאמץ להיות מקורי ומצליח לסחוט רק רגעים קטנים של עניין.
=======================
הערב (שני) יוקרן במסגרת משבצת סרטי החצות של הפסטיבל סרט האימה האמריקאי האווירתי והשנון ״משהו עוקב אחרי״. אני ממליץ עליו כאן.
הי יאיר
צהריים טובים
מה הסיכוי שניראה בתל אביב
את הסרט החדש של פאטי אקין
ואבל פררה על פאוזואליני ?
ואם כבר סרטי פסטיבל חיפה שעוסקים בטבע: אנחנו צדנו בשבת בצהריים את "הילד והעולם", זוכה פסטיבל אנסי הבכיר לאנימציה. סרט משתק מרוב יופי חזותי, צבעוניות מרהיבה ורעיונות ויזואלים לא נגמרים. מסוג הסרטים שבתקציר נשמעים נאיבים מדי אבל מנטרלים אותך מהר מאוד. לא יודע אם יוקרן עוד פעם, אבל שווה מאוד לתפוס אותו על מסך גדול.
סמי, סיכויים קלושים.
יואב, מסכים אתך בהחלט.