פסטיבל ירושלים 2026. מה לראות

דיברתי על ההמלצות הצפייה לפסטיבל הקולנוע בירושלים 2026 החל מדקה 40 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן

תמכו כאן ב״סינמסקופ״, הבלוג והפודקאסט

פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח מחר (חמישי) וימשך עשרה ימים. יש שתי דרכים ליהנות בפסטיבל הזה. האחת, לחפש את הסרטים הבכירים, הבולטים והמדוברים מהפסטיבלים הבינלאומיים. להתעדכן כבר עכשיו בסרטים שיעשו כותרות בסביבות נובמבר–דצמבר, שתגיע העת לסכם את שנת הקולנוע ולהתחיל להמר על המועמדים האפשריים לאוסקר. בנתיב הזה, הפסטיבל מציע לצפייה את הזוכים הגדולים בפסטיבל ברלין (״מכתבים צהובים״) ובפסטיבל קאן (״פיורד״). הוא מציע שני סרטים עם סנדרה הולר – ״רוז״, עליו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין, ו״ארץ אבות״, שזכה בפרס הבימוי בקאן. הסרט הספרדי ״כדור שחור״, שגם זכה בתיקו בפרס הבימוי בקאן, ומסתמן כאחד הסרטים שיהיו הכי מדוברים השנה, יוקרן גם הוא. העובדה שחלק ניכר מהסרטים המדוברים ביותר הם כאלה שנקנו להפצה בישראל, לא צריכה לעניין אתכם. צפו בהם כעת, כל עוד הם זמינים. לפני שנה, ״ערך סנטימנטלי״, הוקרן בפתיחת הפסטיבל וחיכה שנה שלמה עד שהופץ בבתי הקולנוע. אז פסטיבל קולנוע הוא מעין שוק איכרים של סרטים – הזדמנות לפגוש את הסחורה כשהיא טרייה וזה עתה נקטפה מהפסטיבלים הגדולים יותר. אל תתנו להם להירקב במחסנים.

הנתיב השני הוא לחפש דווקא את הסרטים הקטנים, הקולות החדשים, היצירות המאתגרות, שנלקטו בפסטיבלים קטנים יותר. זה דורש בניית אמון בין אוצרי הרפרטואר בפסטיבל ובין הקהל. אבל זכרו: פסטיבלי קולנוע, לרוב, מציגים סרטים שהדגש בהם הוא על אמנות ולאו דווקא על מסחריות, ולכן לא תמצאו הרבה שמחת חיים בסרטים האלה. הגיעו מוכנים לכך. כדי לראות את סנדרה הולר מספרת בדיחה צריך ללכת ל״פרויקט הייל מרי״.

הנה כמה סרטים שכבר ראינו, שכדאי לכם לקוות שיש להם עדיין כרטיסים בפסטיבל. שימו לב למוטיבים החוזרים בין הסרטים, כי אחד הדברים שמגלים בפסטיבלי קולנוע באופן אקראי לחלוטין, זה איך סרטים יפניים, צרפתיים, בריטיים וישראליים משוחחים ביניהם עם נושאים דומים ואף קווי עלילה זהים:

״הכריסטופרים״. סרטו החדש של סטיבן סודרברג, השני ברציפות שהוא עושה באנגליה (אחרי ״תיק שחור״), בנוי על תסריט סופר–שנון שכתב אד סלומון (״גברים בשחור״), שכתב עבור סודרברג את אחד מסרטיו האחרונים הכי טובים, ״מהלך מתוכנן״ (חפשו אותו ב-HBO Max, הוא נהדר). ״הכריסטופרים״ הוא ברובו דואט לשני שחקנים אדירים – איאן מקלן ומיקלה קול (קול כבר הפתיעה השנה עם דואט קולנוע מצוין אחר שלה מול אן הת׳אוויי ב״Mother Mary״). מקלן מגלם אמן בריטי מפורסם וקשיש, שהישגיו בעברו הרחוק, ואילו בהווה הוא מוכר בעיקר כמי שמתעמר באנשים סביבו ומסתגר בביתו. קול מגלמת זייפנית אמנות שנשכרת על ידי ילדיו, כדי לזייף את עבודותיו האחרונות והגנוזות לפני מותו, כדי שהם ימכרו אותם ויתעשרו. התסריט רב התהפוכות מכיל לא מעט מונולוגים מרירים על האכזבה מהאמנות, אבל יש גם שפע תככים שבכל רבע שעה מתהפכים ברצף תפניות מצוין.

״רשומות נאגי״. סרט יפני קטן ושקט מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. אין בו ניצוצות קולנוע מסעירים כי הוא עובד על אש קטנה וכזה הוא מקסים ממש. שבוע אחד בחודש מרץ, האביב מגיע לעיירה נאגי. אמנית מקומית המפסלת בעץ הקמפור מארחת בביתה את גיסתה לשעבר, אדריכלית מטוקיו. בבית מסתובבים גם שני נערים שכאבי הגדילה והנעורים וגם האהבה הראשונה קשים להם, והם חולמים לברוח מהבית. השיחות בין הדמויות מתמקדות לא רק בסיפור חייהן והלבטים שלהן לגבי עבודה ומקום מגורים, אלא גם על מהות האמנות והיחס בין אמן ובין יצירתו. יש משהו בסבלנות של הסרט להתבונן באמנות ולנסות לפענח את המבט שלה ואת מהותה שקצת מזכיר סרטים של ז׳אק ריווט הצרפתי או ויקטור אריסה הספרדי.

״ילד ברזל״. התבגרות, אהבה ראשונה, פיסול בעץ, וחיים בכפר, בין פרות ושדות, מופיעים גם כאן. זהו, ככל הנראה, הסרט הכי מקסים בפסטיבל. סרט שיש בו אור, אופטימיות ושמחת חיים. זה סרט אנימציה צרפתי המבוצע בדיו וצבעי מים, שהגיע עטור פרסים מפסטיבל האנימציה באנסי שזה עתה הסתיים. לואי קלישי, אנימטור צרפתי שעבד בפיקסאר וביים במולדתו את סרטי האנימציה על אסטריקס, יוצר סרט התבגרות אוטוביוגרפי המתרחש בסוף שנות השמונים והמבוסס על נעוריו בחווה צרפתית, כילד בן 13 שסבל מבעיות בעמוד השדרה ונאלץ להסתובב עם סד מתכת לישור הגב (הסרט נקרא במקור ״המחוך״, שזה הכינוי לאותו מתקן אורתופדי מתכתי). בשעה שהילד מגלה את אהבת המוזיקה ומתחיל להתלמד כנגן עוגב בכניסה המקומית, הוא רואה את אביו, שוויתר על חלומו להיות אמן גילוף בעץ, קורס תחת חובות עד שאנשי העיקול מההוצאה לפועל מגיעים לגבות את החוב. גם זה סרט על החיים ועל האמנות, על הרצון לברוח, ועל הרצון להגשים חלומות, ולא לשקוע בחובות.

״עצמאות״. סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא מתוצרת ישראל, והוא מגיע לירושלים אחרי בכורה בפסטיבל סאנדאנס. זהו סרטו השני של משה רוזנטל, שסרטו הקודם ״קריוקי״ (2022) היה להיט מפתיע. הוא הולך מצוין עם ״ילד ברזל״, כי גם הוא מספר על ילד בגיל בר מצווה בסוף שנות השמונים שאנשי ההוצאה לפועל מגיעים לבית הוריו בעקבות חובותיו של האב. את הסרט הצבעוני ומלא המוזיקה הזה אני יכול לתאר כ״איים אבודים״, לו עמוס גוטמן היה מביים אותו במקום רשף לוי. אדיפוס בחולון. ב-1987, בועז (יאיר מזור) מגלה את הסוד של אביו ורואה את משפחתו מתפרקת באשמתו. מגיפת האיידס מטילה עליו אימה וגן העצמאות, שמעניק לסרט את שמו, הופך למקור של פחדים וחרדות. עידו טאקו (שמככב גם ב״לאן?״, סרט ישראלי נוסף שיוקרן בפסטיבל) מגלם את בועז בן ה-21. אסי כהן מרהיב בתור מאיר, אבא של בועז, נהג מונית חובב כיכרות, דמות קומית–טראגית נוגעת ללב.

״הבדחן״. הנה עוד סרט ישראלי בפסטיבל שכבר הספקנו לראות, וההמלצה שלנו היא: רוצו. הבמאי גידי דר משתף פעולה פעם נוספת עם שולי רנד כתסריטאי ושחקן, 22 שנה אחרי ״האושפיזין״. התוצאה היא מעשייה ירושלמית מצחיקה ועצובה שיש לה לב ענק. הסרט הזה הוא תענוג. רנד מגלם את דמותו של בדחן חתונות – מסורת חרדית של המנחה שעולה להופיע בסוף החתונה, לפני ריקוד המצווה של אב הכלה עם בתו, ומזמין את מכובדי האירוע, במעין רוסט יהודי שנון. כשלעיר מגיע בדחן אמריקאי מפורסם ויוקרתי, הגיבור שלנו מבין שעליו להתאפס על עצמו כדי לעמוד בתחרות. טל פרידמן גונב את ההצגה בתפקיד נפלא. בינו ובין אסי כהן מ״עצמאות״, זו שנה נפלאה לבוגרי העונה הראשונה של ״ארץ נהדרת״, שגורמים לצופים לצחוק ולהתרגש.

״הוליווד עושה הפלה״. סרט תיעודי מרתק שמגיע הישר מפסטיבל טרייבקה מלפני חודש. באמצעות תחקיר ויזואלי מוצלח ומפתיע מאוד, מציגות יוצרות הסרט הזה את האופן שבו הקולנוע והטלוויזיה (לאו דווקא בהוליווד, אגב) עסקו בהפלות. החל מפרק בסיטקום ״מוד״, ששודר באופן מעורר מחלוקת ב-1972 כמה חודשים לפני פסיקת רו נגד ווייד בבית המשפט העליון האמריקאי, דרך ״הסנדק 2״ ועבור ב״ריקוד מושחת״. סצינות ועלילות העוסקות בהפלות באמריקה תמיד טעונות פוליטית והסרט מציג סדרה מרשימה מאוד של ראיונות עם תסריטאיות שעסקו בנושא הזה בסרטיהן, וניסו להתמודד עם טאבואים ושמרנות.

״שיטפון חרישי״. הסרט התיעודי האוקראיני הזה זכה בצדק בפרס הצילום בפסטיבל IDFA לקולנוע תיעודי. והוא אכן מרהיב ביופיו. על גדות נהר הדניסטר חיה קהילה דתית מבודדת, הגלגול האוקראיני של האמישים, לפני שהגיעו לאמריקה. הם לא משתמשים בחשמל או טכנולוגיה, הם לא מתגייסים לצבא, לא אוחזים בנשק. באוקראינה כועסים עליהם שהם משתמטים מהצבא, ואילו אנשי הקהילה טוענים שאם כולם היו כמותם, לא היו מלחמות בעולם. אלא שאז מגיעה המלחמה עם רוסיה עד אליהם, והקהילה צריכה לבחון מחדש את הבדלנות שלה. זה קצת כמו סרט טבע, שמתבונן מרחוק ובסבלנות על הקהילה הזאת ומלווה את התמונות בוויס אוברים של ראיונות, של אנשי הקהילה והאוקראינים שסביבם.

״נגה״. סרט תיעודי על נגה ארז שהוקרן בפסטיבל טרייבקה האחרון. זו אמנם הפקה ישראלית, אבל הבמאים הם האחים ג׳ונו ובנג׳י ברגמן האוסטרים, שמלווים את נגה ארז ואת בן זוגה ושותפה המוזיקלי אורי רוסו כבר שנים. בתחילה זה היה אמור להיות סרט תיעודי על הפריצה הבינלאומית הגדולה של הזמרת הישראלית, שיום אחד מגלה שבילי אייליש ופיניאס מעריצים אותה ופלורנס אנד דה משין מזמינה אותה לחמם אותה במדיסון סקוור גרדן. ובזמן שהקריירה נוסקת, הזוגיות בין ארז ורוסו הולכת וקורסת. אבל באוקטובר 2023 הסיפור השתנה לחלוטין: המחאה נגד ישראל טירפדה את הקריירה העולמית של ארז, שהפכה להיות מטרה למחאות אנטי–ישראליות ואף אנטישמיות. הסרט בנוי כמו אלבום, כל מערכה בו היא על שם שיר של נגה ארז, ולמרות שאין הרבה קטעים מוזיקליים, הוא מספק הצצה מאוד אינטימית וקרובה על איך קריירה כזאת עולה ויורדת ושוב עולה, וגוררת איתה עליות וירידות, ושוב עליות, בחיים האישיים.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 8.7.2026)

ציוץ