״האודיסאה״. כריסטופר נולאן מציג: אלים ומפלצות

דיברתי על ״האודיסאה״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, באפל פודקאסט או לחצו להאזנה כאן

מי שרוצה לתמוך בפודקאסט עם מינוי ולקבל את הפרקים יום לפני כולם, ראו את אפשרויות התמיכה כאן

בשבועות שהובילו לקראת הבכורה של ״האודיסאה״ שברתי את הראש: למה כריסטופר נולאן עשה עיבוד לסיפור של הומרוס, ועוד עיבוד נאמן לטקסט המקורי? ניסיתי לדמיין איך תיראה הגרסה שלו ותהיתי מה יש לבמאי של סרטי גיבורי–על (״האביר האפל״), סרטי מדע בדיוני (״בין כוכבים״), מותחנים פסיכולוגיים (״התחלה״) וסרטי בלש (״ממנטו״) לחפש אצל אפוס היסטורי המבוסס על המיתולוגיה היוונית? אם היו מבקשים ממני לנחש מי מביים עיבוד ל״האודיסאה״ של הומרוס הייתי מנחש רידלי סקוט, לא כריסטופר נולאן. בחודשים האחרונים הדאגה שלי מהסרט גדלה, כי ראיתי איך כל השיווק המאסיבי לסרט מתעסק אך ורק בגודל ההפקה. ״טיטאניק״ שווק באמצעות הנתונים על כך שזה היה הסרט היקר בכל הזמנים, ואילו ״האודיסאה״ שווק באמצעות יחס כמעט פטישיסטי למצלמות ולחומרי הגלם בהם צולם. על הסיפור איש לא דיבר.

הדאגה שלי נבעה מהעובדה שאני לא רק אוהב את סרטיו של נולאן, אני גם מתחבר ומזדהה עם גישתו הקולנועית. נולאן הוא במאי שבונה חידות עלילתיות, לעיתים סבוכות ומפותלות, והוא משתמש בקולנוע כמכונת זמן. באמצעות עריכה שהיא לעיתים נדירות כרונולגית, הוא מבקש מצופיו לפענח לא רק איפה הדברים קורים, אלא גם מתי. הוא נע בחופשיות בין עבר, הווה ועתיד ומבקש מאיתנו לעקוב אחרי צירי הזמן שלו ולרגע שבו הם ייפגשו. ומסרט לסרט, באמביציה הולכת וגדלה, הוא עושה את זה על קאנווסים הולכים וגדלים – מבחינת משך זמן וגודל מסך. אבל בחודשים שהובילו ליום הבכורה לא הצלחתי להבין האם נולאן יצליח להביא את המבנה התסריטאי המזוהה איתו לעיבוד האודיסאה. במילים אחרות: חששתי שנולאן יכרע ברך כנועה מול הטקסט של הומרוס וייצור אפוס היסטורי מיושן.

ב-1963 יצר ז׳אן–לוק גודאר את ״הבוז״ עם בריז׳יט בארדו, סאטירה ארסית על הוליווד ונטייתה לייצר קולנוע מסחרי להמונים שמעמיד פני איכותי. עלילת ״הבוז״ התרחשה על סט צילומי גרסה אמריקאית ל״האודיסאה״. המפיק האמריקאי הבהמי מגייס את פריץ לאנג (בתפקיד עצמו) לביים את סיפורו של אודיסיאוס, והוא גם יהיר מספיק כדי לנסות לשכתב את הטקסט המקורי לטעם עממי יותר. זו היתה דרכו של גודאר להקניט את הקולנוע המסחרי שלוקח את אבני היסוד של תרבות המערב והופך אותן ליצירות וולגריות, להשתמש בשמות של במאים בעלי שם ככסות לביזה אמנותית. כשנודע שנולאן עובד על ״האודיסאה״ נתקפתי פחד: האם דווקא הבמאי החכם והשאפתן הזה ייפול למלכודת שטמן לו גודאר? ובעיקר, תהיתי, מה יש לנולאן לחדש בז׳אנר שזכה לכינוי הגנאי ״סרטי חרבות וסנדלים״ בשנות החמישים. הגעתי לצפייה בסרט נרגש ומודאג.

דקות בודדות לתוך הסרט ועד מהרה התבררו שני דברים. האחד, זה אכן עיבוד יחסית נאמן למקור. אני לא לא בקיא במיוחד בטקסט המקורי של הומרוס, מעבר להיכרות שטחית עם עיקרי העלילה, הדמויות ומהלך הדברים, בעיקר בזכות העובדה שהאודיסאה כבר צוטטה בעשרות יצירות אחרות, עלילתיות או פילוסופיות. אבל רוב הרגעים המוכרים, נמצאים כאן. ובמקביל – זה לחלוטין סרט של נולאן. זה נולאן נגד הומרוס. נולאן משתמש בפלטפורמה שהעניק הומרוס למערב כדי להגיד משהו שהוא גם גרנדיוזי מאוד אבל גם, אם הבנתי את הסרט נכון, אישי מאוד.

מכאן, ספוילרים בני 3000 שנה לעלילת הסרט, למי שלא קרא את הומרוס.

מאט דיימון מגלם את אודיסיאוס, מלך איתקה. מלחמת טרויה, שהוא מגיבוריה, מאחוריו (עיקר אירועיה מסופרים ב״איליאדה״ ולא ב״האודיסיאה״, אבל בסרט יש לה תפקיד משמעותי), והוא רוצה לצאת למסע הביתה, לאשתו, פנלופה (אן האת׳אוויי). זה התקציר המוכר של ״האודיסאה״, האבא והאמא של כל סרטי המסע שאי פעם נוצרו. אבל בתסריט של נולאן אנחנו פוגשים לראשונה את אודיסאוס לא כשהוא בתנועה, אלא כשהוא תקוע במקום. הוא על האי של האלה קליפסו (שרליז תרון) ולא זוכר כלום. הוא זוכר איך הוא הגיע לאי, אבל לא לאן הוא רוצה להגיע, או מי הוא, או אם בכלל יש לו משפחה או מישהו שמחכה לו. ומכאן נולאן – ממש כמו שעשה ב״דאנקירק״ וב״אופנהיימר״, פורס שלושה צירי זמן. האחד, בהווה: פנלופה בארמון, מחכה לשובו של אודיסיאוס ושולחת את בנם (טום הולנד) לברר עם מלך ספרטה מה עלה בגורלו, בשעה שהיא מרחיקה מעליה את עשרות המחזרים שיושבים מחוץ לחדרה, מחכים לסימן שאודיסיאוס מת. בעבר, אודיסיאוס פורס באוזניה של קליפסו את סיפור מסעו הביתה, התחנות, התלאות והאסונות שקרו לו ולחייליו בדרך. ובתווך אודיסיאוס בתוך מצב של שכחה, על גן עדן של עלי לוטוס, הדחקה וחוסר דאגה.

בכמעט שלוש שעות, וכשכל מערכה היא בעצם ז׳אנר אחר, ״האודיסאה״ מכיל בתוכו לא מעט תתי–סרטים. חלקם מדהימים ממש, חלקם פחות. הסרט הזה הותיר אותי בצפה ויזואלית, היו דברים שהערצתי ודברים שהותירו אותי משתומם. אם הסרט הזה יהפוך ללהיט ענק זה לא רק כי הכרטיסים לאיימקס יקרים יותר, אלא כי כל מי שהיה להוט לראו את הסרט מיד עם צאתו בהחלט עשוי לרצות לראות אותו שוב. אני, למשל, רוצה.

לרגעים נולאן פונה לכיוון סרטי אימה – ז׳אנר שהוא עוד לא עשה – ועושה זאת מצוין. זה סרט על אלים ומפלצות. ועל אדם, שלהבדיל מהטקסט המקורי, לא מנוהל על ידי גורל, אלא על ידי טראומה ורגשות אשמה. ממש כמו רוברט אופנהיימר בסרטו הקודם של נולאן, שהכניס כמעט מיליארד דולר וזיכה אותו באוסקרים, אודיסאוס יוצא גיבור ממלחמת טרויה, אבל הוא יוצא ממנה גם רדוף, מיוסר מכל המוות שהוא גרם. המשוררים וכותבי ההיסטוריה תיארו אותה כמלחמה מוצדקת, אבל הוא יודע שאגממנון רצה לכבוש את טרויה רק כדי להשתלט על נתיבי סחר והטלת מכסים. וגם אם הוא רק ביצע פקודה כחייל צייתן, האלימות שהוא היה שותף לה גורמת לו להרגיש שהוא, וכל מי שהיו איתו באותה מלחמה, מקוללים.

וכך, אודיסיאוס הופך לגיבור נולאני טיפוסי, מהסוג שפגשנו לא רק ב״אופנהיימר״ אלא גם ב״ממנטו״, ״התחלה״ ושלושת סרטי באטמן. כזה שמקבל משימה, מצליח בה, אבל יוצא ממנה כשאפילה השתלטה על נשמתו והוא תוהה האם הוא עשה את הדבר הנכון. זו תימה שחוזרת בלא מעט מסרטיו של נולאן, על גיבור שבסוף הסרט מביט בהלם על ההצלחה שלו – לפתח פצצת אטום, לנצח את הג׳וקר, ליצור את הקסם המושלם – ובמקום להרגיש גאווה הוא שואל את עצמו ״מה עשיתי?״. זו אולי הסיבה שבסרט הזה נולאן משדרג את דיימון מתפקידי המשנה ששיחק ב״בין כוכבים״ ו״אופנהיימר״ לתפקיד ראשי בסרט הזה, כי זה גם היה הרעיון מאחורי ״להציל את טוראי ריאן״, שגם בו דיימון מנסה לחזור הביתה מהמלחמה. ספילברג עשה ב-1998 סרט מלחמה על כך שגם המלחמה הכי מוצדקת בעולם, לשחרור אירופה מידי הנאצים, גם היא מצלקת את נפשם של האנשים הישרים והגיבורים שהיו בה. להיות אחראי על מוות של אנשים, אומר לנו נולאן, זה לא משהו שמחלימים ממנו. המוות מתחיל לרדוף אחריך, אתה לא באמת יכול לחזור יותר הביתה אחרי זה.

למרות שיש רגעים בסרט הארוך והבומבסטי הזה שתהיתי לאן הסיפור צועד, והאם באמת נולאן הולך בדרכיו של רידלי סקוט ומייצר ראווה רק לשם הראווה, היו רגעים אחרים שבהם דמיינתי את נולאן מגיש כאן את הגרסה שלו ל״אנדריי רובליוב״ של אנדריי טרקובסקי, סרט שחוגג בימים אלה יום הולדת 60 וגם הוא היה בזמנו אחד האפוסים הגדולים, המושקעים והאלימים שנעשו, אבל כזה שעוסק באדם שהוא עד למעשי הרס, חורבן ורצח, ונכנס למצב של אלם ושיתוק. הוא לא מסוגל לחיות בעולם כה אלים.

וכך, ככל שהסרט מתקדם, מתחוורת העובדה שנולאן אכן לוקח פיקוד על הטקסט הקלאסי וחושף בו את התימות שבהן עסק בכל סרטיו. אבל אז מתברר משהו מעניין אפילו יותר. באחד הרגעים ב״האודיסאה״ מוצג צבאו של אודיסיאוס כשהוא תקוע על חוף ים. הצבא, החוף, זווית הצילום – זה נראה מאוד מוכר. נולאן כבר ביים סצינה כזאת ב״דאנקרק״. וכשאודיסיאוס נמצא על האי של קליפסו ולא זוכר מי הוא ומה הוא צריך לעשות? נולאן ביים גם סיטואציה כזאת, ב״ממנטו״. המערבולת בלב ים שמובילה אל השאול? זהו חור התולעת של ״בין כוכבים״, שגם הוא סרט על גיבור שרוצה הביתה, אבל נתקע בתוך פלונטר של זמן, שנע לאחור במקום קדימה. המכשפה שהופכת בני אדם ליצורים אחרים היא גיבורי ״היוקרה״, שלא ברור האם הם עוסקים באשליות או בכישוף. נולאן מזכיר לנו לאורך הסרט שוב ושוב שכמעט כל סיפור ששמענו באלפיים ומשהו השנים האחרונים – על גבורה, נדודים, מלחמה, געגועים וכמיהה וגם היבריס – מבוסס על משהו שהומרוס כתב קודם. אבל בשלב השני בסרט נולאן חושף את העובדה שכל מה שהוא עצמו עשה בכל הפילמוגרפיה שלו – הכל כבר היה קיים ב״האודיסאה״. כל תחנה שאודיסיאוס עוצר בה, היא סרט שנולאן עשה.

״אופנהיימר״ מלפני שלוש שנים היה מבוסס על הספר ״פרומתיאוס אמריקאי״. אופנהיימר הוצג כאל היווני שהביא את האש לבני האנוש – מצד אחד אור, חום ובישול. מצד שני, נשק, אסונות ומוות. הגרנדיוזיות של נולאן כבמאי נובעת מהעובדה שהוא רואה בעצמו יצרן מיתוסים למאה ה-21. גיבורים שבורחים מגורל שאין להם סיכוי לברוח ממנו. ואילו את אודיסיאוס הוא מציג כאדם שמאבד את אמונתו באלים, ומאמין בכך שלא הנבואה והגורל משפיעים על חייו אלא המחיר שהוא צריך לשלם על מעשיו. הוא פוגש את את׳ינה האלה (זנדאיה), אבל גם היא מתבררת להיות נציגה של זיכרון, טראומה ורגשות אשמה. יציר דמיון ולא אלה אמיתית. נולאן מציג ואריאציה חילונית לעולם האלים של המיתולוגיה היוונית. לא האלים מוליכים את האדם במסעו, אלא דחפיו ויצריו.

ב״האביר האפל״ באטמן ניצב בפני סדרה של אתגרים שמציב בפניו הג׳וקר, שבהם יהיה עליו לבחור. האם להציל אשה אחת, את אהובתו, או מעבורת שלמה מלאה באלפי אנשים, אבל זרים. וכך שוב ושוב עוד בחירות מוסריות ורגשיות – להציל אחד משמעו להביא למותו של מישהו אחר. אודיסיאוס עבור נולאן הוא מעין באטמן, גיבור–על בשר ודם. אדם חזק, אסטרטג מבריק, מנהיג עם עמוד שדרה מוסרי וערכי, אבל לא בן אלמוות. כשהוא מגיע לנקודה שבה עליו לבחור בין לסכן את כל אנשי הצוות שלו על הספינה שעומדת ליפול לתוך מערבולת אל השאול, או לגרום למותם הוודאי של שישה מהם בידי מפלצת בעלת ששה ראשים, הוא ניצב במקום שבו עמד באטמן ב״האביר האפל״. האם יש לו את הרשות לבחור מי יחיה ומי ימות. בין אם נולאן חושף כאן ש״האודיסאה״ היה הטקסט שממנו הוא שאב את כל רעיונותיו, ובין אם הוא מודה שבמבט לאחור הוא מבין שכל רעיון מקורי שהיה לו, כבר נכתב 2700 שנה קודם לכן, נולאן מציג את התחנות במסעו של אודיסיאוס כמייצגים של סרטים, רגעים ותימות מתוך הפילמוגרפיה שלו. אודיסיאוס שלו נודד לא בין איים ולא בין כוכבים, אלא בין סרטים. וכך ככל שהסרט נמשך, כך הוא נהיה יותר ויותר עוצמתי, ומפסיק להיות רק תיעוד של טקסט מכונן, אלא מסע בין נראטיבים, של יוצר שכל סרטיו הם פרקים במיתולוגיות. נולאן הוא אודיסיאוס, נודד בין סרט לסרט, בין מפלצת קולנועית אחת לשניה, ונדמה שהמסע שלו עדיין לא הגיע לסופו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״)

ציוץ