אמיר בנאי ונועם קלינשטיין ב״תיכון מגשימים״. תיכון בחרוזים

לפני שלוש שנים כתבתי ביקורת מרובת סופרלטיבים על ״העיר הזאת״, סרט הביכורים של עמית אולמן כבמאי, שהעביר למסך את ההצגה הבלשית–מוזיקלית שיצר יחד עם ג׳ימבו ג׳יי ואיציק פצצתי. מבחינתי, אפשר לעשות קופי–פייסט לביקורת ההיא ולהדפיס אותה גם על סרטו השני, ״תיכון מגשימים״. אבל אולמן ושות׳ עבדו שלוש שנים על סרט חדש, הגיוני שאשקיע גם בטקסט חדש משלי לכבוד המאורע. השורה האמצעית של הביקורת הזאת תהיה זהה לשורה התחתונה של הביקורת ההיא: אל תחמיצו.

לפני עשר שנים הבת שלי, שהיתה אז בתיכון, שכנעה אותי לחצות את הכביש ולבוא איתה לראות את ״תיכון מגשימים״ בצוותא. זו היתה פעם שניה או שלישית שלה, וכמותה היו באולם עשרות תיכוניסטים נוספים שכבר הכירו את מילות ההצגה בעל פה. הפה שלי, לעומת זאת, היה פעור מעוצמת הכישרון שראיתי על הבמה. יצאנו מהאולם עם ספר המחזה ודיסק של פדרו גראס. היא חזרה לשם עם חבריה עוד פעמים אחר כך ולקחה אותי לשאר ההצגות של ההרכב הזה. החבורה הזאת, שמגיעה ברובה מאיזור חיוג 08 אבל את הפקותיה הבימתיים עשו בתיאטרון האינקובטור הירושלמי, ריתקה אותי. מאז, ג׳ימבו ג׳יי נהיה כוכב פופ ואולמן נהיה במאי קולנוע סופר מוכשר. כשלין–מנואל מירנדה התפוצץ עם ״המילטון״, פחות או יותר באותן שנים, דיסני מיד גייסה אותו לכתוב שירים ל״מואנה״. אם אולמן היה אמריקאי, זה מה שהיה קורה גם לו. אבל בישראל, נראה שכל סרט הוא סרט ביכורים, לא משנה כמה מבריק או מצליח היה הסרט הקודם שלך.

״תיכון מגשימים״ על הבמה היה מעין פארודיה על סרטי תיכון אמריקאים: הילד החדש בעיירה שמגיע ליום הראשון של כיתת י״ב וצריך להשתלב בין הבריונים של השכבה, החנונים, מלכת הכיתה והפריקית שכולם צוחקים עליה. בגרסה הקולנועית, באופן מפתיע לטובה, הפארודיה פחתה והסרט מקבל גוון ישראלי מקומי, אולי כי בינתיים התיכוניסטים הישראליים נהיו יותר אמריקאים במנטליות שלהם, כאילו המציאות הישראלית בעצמה הפכה לפארודיה על אמריקה. אבל אם ההצגה עבדה על הטריק של לקחת קלישאות אמריקאיות – מסרטים כמו ״בחורות רעות״, ״עשרה דברים שאני שונאת בך״, ״קלולס״ וסדרות כמו ״The OC״ – ולתרגם אותן לעברית, הסרט מקבל לב מקומי – מוקצן ומסוגנן אמנם, אבל בלתי מזויף. זה המנון לתיכון.

עשר שנים אחרי שההצגה היתה להיט פולחן, המעבר לקולנוע הוא כבר אתגר, חברי הצוות המקורי לא יכולים יותר להעמיד פנים שהם תיכוניסטים. על במה זה עובר, זה חלק מהקטע של התיאטרון. בקולנוע לא. ולכן האתגר הראשון של גרסת הסרט הוא למצוא שחקנים צעירים שיכולים להיכנס לנעליים של אולמן, ג׳ימבו ג׳יי ושאר הצוות המקורי. אמיר בנאי (הבן של אורנה) ונועם קליינשטיין (הבת של רמי) לוהקו לתפקידים הראשיים, ועבורי – קצת כמו המפגש הראשון עם אולמן וג׳ימבו בצוותא לפני עשר שנים – לראות את בנאי וקלינשטיין על המסך (לא היה לי נעים להגיד לבנות שלי, אבל לא ידעתי מי אלה, אז אל תספרו להן) זו תחושה של צפייה בכוכבים נולדים, אלא שלבושתי מתברר שהם כבר נולדו עוד לפני כן.

הקולנוע הישראלי, שמשאביו תמיד מצומצמים, הוא לא המקום לחפש בו אפקטים מיוחדים. אבל לאולמן יש אס בשרוול: האפקטים המיוחדים שלו הם מילוליים. מעבר לעובדה שהסרט הזה, שהוא למעשה אחד המיוזיקלס הטובים שנעשו בישראל, נראה ונשמע מצוין, העובדה שאולמן דוחס בערך אלף מילים לדקה, וכולן בחרוזים, ורובם בפאנצ׳ים, הופך את ״תיכון מגשימים״ לחוויה מסחררת. אולמן ושות׳ הבטיחו שהם עושים מחווה לסרטי התיכונים בראפ, אבל האמת היא שזו גרסת הספוקן–וורד הישראלית ל״קראטה קיד״, כשאולמן עצמו מגלם את חמורבי, המיסטר מיאגי של הסרט. זה מתחיל ״מועדון ארוחת הבוקר״, זה נגמר ״8 מייל״. עם קרבות ראפ לקביעת מי מלכי התיכון. זה כמו קרבות הרחוב של ״סיפור הפרברים״, אלא שכאן הגיבורים שולפים חרוזים במקום סכינים, וכולם שורדים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 22.7.2026)

ציוץ