21 ינואר 2018 | 21:36 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“המשחק הגדול”, ביקורת

ג’סיקה צ’סטיין ואידריס אלבה ב”המשחק הגדול”. מלכה לב אדום ואס תלתן

ארון סורקין כבר זכה להצלחה כמחזאי עם בחורים טובים“; זכה באמי על סדרת הטלוויזיה שלו, “הבית הלבן“; וזכה באוסקר על כתיבת התסריט להרשת החברתית“. ועכשיו, בגיל 56, אחד התסריטאים הכי וירטואוזיים של דורנו מביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. נשאלת השאלה: למה דווקא סיפורה האמיתי של האשה שניהלה את משחקי הפוקר הסודיים והיוקרתיים ביותר של הוליווד הוא זה שגרם לו לקום מכסא התסריטאי ולעבור אל כסא הבמאי? תשובה אפשרית היא שזה סיפור שמערבל יפה שניים מהזאנרים האהובים על סורקין: הדרמה המשפטית וסרט הספורט (הוא היה מועמד לאוסקר גם על כתיבת מאניבול“). אבל אולי מסתתר כאן משהו עמוק יותר.

דיברתי על “המשחק הגדול” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. הורידו או האזינו כאן

גסיקה צסטיין, בליהוק מושלם, מגלמת בהמשחק הגדול” (“Molly’s Game”) את דמותה של מולי בלום. לא, לא גיבורת יוליססשל גיימס גויס, אלא אשה צעירה שניהלה לפני כעשר שנים את משחקי הפוקר אליהם הגיעו כוכבים קבועים כמו טובי מגווייר ובן אפלק ואורחים מזדמנים כמו ליאונרדו דיקפריו (הסרט אושן 11הזכיר ברמיזה ובקריצה את קיומם של המשחקים המחתרתיים האלה). בתחילת העשור היא נעצרה על ידי האף.בי.איי בחשד שהיו לה קשרים עם המאפיה הרוסית.

הסיפור של מולי בלום מרתק כי היא התחילה את דרכה כספורטאית: אחת מאלופות הסקי של הנבחרת האולימפית האמריקאית. אחרי שקריירת הספורט שלה התרסקה בעקבות תאונה היא יצאה לאזרחות, חיפשה עבודה, התוודעה במקרה לעולם משחקי הפוקר הפרטיים ועד מהרה למדה את התחום והשתלטה עליו. כאן, יש להניח, מתחיל העניין הדרמטורגי של סורקין בסיפור: הקשר ההפכפך והלא צפוי שבין מזל ובין מיומנות. ספורט, לכאורה, הוא תחום שדורש מיומנות גבוהה כדי להצליח בו, ואילו הקריירה של בלום נגדעה לא בגלל חוסר כשרון אלא רק בגלל חוסר מזל. בעקבות תאונה שהיא סיכום של שלל צירופי מקרים שההסתברות שהם יקרו יחד היא אחד למיליארדים, ולה זה קרה. לעומת זאת, משחקי הימורים על קלפים לכאורה, מזל ואקראיות, בפועל, כך אנחנו למדים מהסרט, מדובר בעולם מורכב שרק המיומנים והמנוסים יצליחו בו. אלה שבאים אל שולחן הפוקר בהסתמכות על מזל ייצאו מהחדר כשכיסיהם ריקים.

כמי שעוסק בכתיבה וביצירה קולנועית, קל לדמיין את סורקין נשבה בדמותה הראוותנית, הרעבתנית והכההוליוודית של בלום, וגם הוא כמותה צריך להאמין שהכשרון שלו יביא לו הצלחה, פרסום ועושר, אבל בסופו של דבר אולי זה רק מזל. בלום של סורקין היא דמות שקשה לנו להעריך אותה מבחינה מוסרית: האם היא אשת עסקים מבריקה שהגשימה את החלום האמריקאי, או נוכלת שגרפה הון על ידי חיי פשע? האם היא דמות נשית פמיניסטית ראויה להערצה, או אשה שמנצלת את מיניותה כדי לפתות גברים לבוא לבית העסק שלה? סורקין מתעתע אותנו עם דמות מורכבת שמאתגרת את הגדרות המותרוהאסור“, ומצליחה להפתיע אותנו שוב ושוב.

סורקין הבמאי המתחיל מאוד דומה לסורקין התסריטאי המקצוען. את שטף המילים האינסופי – נדמה שסורקין סובל מהיפראקטיביות מילולית – מלווה רצף מסחרר של דימויים ויזואליים. לפעמים הגודש מציף את המוח כשהסרט קופץ בין זמנים, בין מחשבות, בין אסוציאציות, ומעיף לעברנו מושגים מזארגון הפוקר ומגבה אותם בכותרות, גרפים, וחיתוכים מהירים בין קלפים ובין שחקנים מפלבלי עיניים וחתומי מבט. אבל כשכל הפגזת המילים שוככת, זו דווקא סצינה אינטימית ושקטה על ספסל ניו יורקי בין בלום ובין אבא שלה (קווין קוסטנר), פסיכולוג שמציע לה ניתוח פסיכואנליטי בשלוש דקות, שמחזיקה את לב הסרט, בסצינה שאולי סובלת מפשטנות פסיכולוגית, אבל היא חושפת את הקלפים האמוציונליים שעד אז הסרט המהנה והווירטואוזי הזה החזיק קרוב לליבו

שטף המילים והדימויים שהסרט גדוש בו, המעברים המהירים בין שקרים ובין אמת, בין התחזות ובין כנות, הופכים את “המשחק הגדול” לסרט שבעצמו קצת בנוי כמו משחק פוקר בעצמו, שבו הסרט מנסה להסיח את דעתנו, להסיט את תשומת לבנו ולגרום לנו לתהות מי מחזיק יד מנצחת ומי רק מבלף. התוצאה לא רק מבדרת, היא גם מסחררת.

פורסם ב“כלכליסט”, 21.1.2018

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה