"הקרב על אמריקה". סרט אנטי אמריקאי?

דיברתי על "הקרב על אמריקה" ("Civil War") בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, כאן או לחצו להאזנה כאן

אלכס גרלנד הפך מסופר מעניין ("החוף"), לתסריטאי מעניין ("28 יום אחרי"), לבמאי מאוד מעניין, בעיקר בזכות "אקס מכינה" ו"רדופה", שני סרטים שעושים שימוש במוסכמות ז'אנריות של סרטי מדע בדיוני ואימה כדי לעסוק במערכות יחסים בין גברים ונשים. הוא התחיל בתור בן טיפוחיו של דני בויל, אבל כעת, יש תחושה מסוימת שגרלנד מתעלה על המנטור ויוצר סרטים מרתקים, מסוגננים ומבעיתים. סרטו החדש, "הקרב על אמריקה", הוא בראש ובראשונה חוויה קולנועית מהפכת קרביים, סרט שמתנגן בפול ווליום ומכניס את צופיו לסיטואציה של כאוס מולחט והלם גמור. זה סרט שחובט על ראשי צופיו בקורנס. לא הפטיש, המטוס. הסרט הזה כל כך היסטרי, כל כך אלים ופרוע, שיש אינסטינקט מסוים להתנגד לו ולהתקומם נגדו, וזה אכן קורה לא מעט סביב הסרט שהפך לנושא שיחה בוער בתקשורת האמריקאית. גרלנד, באופן מניפולטיבי, לוחץ לאמריקאים על כל הכפתורים שלהם ויוצר סרט אימה לאומי (באופן שבו "רדופה" היה סרט אימה מגדרי).

בעתיד הלא רחוק, אמריקה שרויה במלחמת אזרחים (וכך נקרא הסרט במקור, השם העברי נועד לנחם את צופיו המקומיים שמדובר בקרב על אמריקה ולא בקרב על בלפור), והמלחמה הזאת נראית שונה ממלחמת האזרחים הקודמת ב–1860. אצל גרלנד שתי מדינות פרשו מהברית, טקסס וקליפורניה, והן פתחו במלחמה נגד וושינגטון. פלורידה, מספרים לנו, בדרך להצטרף אליהן. הטריק העלילתי–הפוליטי שגרלנד עושה הוא שבעוד מדינות הדרום שפרשו מהאיחוד בימי לינקולן מוכרות כיום בתור "הרעות", במלחמה הנוכחית הוא לא ממהר להבהיר לנו לטובת מי אנחנו אמורים להיות, והנאמנות הישנה למושגים מ–1860 מקבלת כאן כמה וכמה תפניות. לכן זה סרט שעבור קהל אמריקאי מציע – באמצעות עלילה עתידנית – קריאה רוויזיוניסטית למלחמת האזרחים הקודמת. אם יש מקום לגעור בגרלנד על חוסר טקט קולנועי זה מגיע מהמקום שבו יוצר בריטי עושה שמות בהיסטוריה האמריקאית, ולא עושה את זה בעידון. גרלנד עושה סרט שגם מציג את המלחמה כגיהנום מוחלט, כאיבוד גמור של צלם אנוש מכל הצדדים הנלחמים, ובאותה נשימה הוא מציע תרחיש שאמור לגרום למלחמת אזרחים להיראות כתרחיש סביר, ואף רצוי. והוא עושה את זה בתוך מסגרת עלילתית של סרט מסע והישרדות, אבל כזה שבו מהלכי העלילה צפויים מדי – במסע הזה, אם ראיתם מספיק סרטי הישרדות ואימה, תצליחו לנחש די בקלות מי ישרוד ומי ייפול.

באחת הסצינות המוקדמות בסרט מציג גרלנד אירוע של פיגוע התאבדות בלב ניו יורק. זה אחד מהרגעים שאמורים לצופים שאינם שטופי שנאה וזעם להתרעם נגד הסרט ולהתקומם נגדו. פיגוע התאבדות על ידי אמריקאים שלא נלחמים ביניהם מלחמת דת? מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה, שיש בו משהו מסכסך ומחרחר מדון. ואכן, נדמה שגרלנד הבריטי לא כותב נבואה על אמריקה, אלא שוחט לאמריקה את הצורה, כזר שמביט בה בזלזול גמור ומוציא את דיבתה. "הקרב על אמריקה" הוא אחד הסרטים הכי אנטי–אמריקאים שאי פעם נעשו באמריקה, מסוג הסרטים שבימים עברו היו גורמים לממשל להכניס את יוצריו לרשימה שחורה ואולי אף לשלול את אזרחותם. אבל בימינו הוא עשוי דווקא לזכות באוסקר.

אבל למרות שגם אני נפלתי בפח של הסרט והתייחסתי יותר מדי לצד הפוליטי שבו, הכוח והאפקטיביות של "הקרב על אמריקה" מצויים דווקא בסיפור שלו, ולא בעלילת הרקע. והסיפור עוסק בארבעה עיתונאים שיוצאים לדרך במסע ברכב מניו יורק לוושינגטון. שתי צלמות עיתונות ושני כתבי פרינט. העיסוק האמיתי של הסרט הוא לא במלחמה, אלא בתפקידה של התקשורת בזמן מלחמה. מהבחינה הזאת, גרלנד ממשיך כאן דיון קולנועי שהתנהל בשנות השמונים בסרטים כמו "סלבדור" (ונדמה שאוליבר סטון היה השראה גדולה על הסרט הזה), "שכר האמת", "דמעות של שתיקה" ובעיקר "מטאל ג'קאט" של סטנלי קובריק. כולם סרטים על צלמים בתוך זירת קרבות שצריכים להכריע האם הם נשארים נייטרליים או תופסים צד. ולכן גרלנד, ממש עד המערכה האחרונה של הסרט, לא אומר לנו מי הטובים במלחמה הזאת ומי הרעים, כי עבור התקשורת זה לכאורה אמור להיות לא חשוב. אבל בסופו של דבר זה כן, כי דרך עיניה של גיבורת הסרט, צלמת המלחמות לי סמית (קירסטן דאנסט), שהופכת בעל כורחה למעין מנטורית לצלמת צעירה ואמביציוזית (קאלי ספייני, שהתגלתה ב"פריסילה", אבל כאן הופכת לכוכבת של ממש). שתיהן מחפשות את השוט המושלם. אלה יורים, ואלה יורות – שכן באנגלית "לירות" ו"לצלם" זו אותה מילה, וכל אחד מחליף מחסנית, מכוון, יורה, רק כדי לעשות את העבודה שלו. אלה רגעי השיא של הסרט, כשהזוועה של המלחמה הופכת לפריימים יפהפיים ועוצמתיים, מעניקים אסתטיקה לאימה. רק כשהן מרימות את עיניהן מהעינית הן מבינות שהניסיון להישאר נייטרליות הפך את שני הצדדים במלחמה לחיות טרף, שיעשו הכל כדי לככב בשוט האיקוני הבא. זהו, אם כן, סרט שמדבר על התקשורת, על האסתטיזציה שהיא עושה למלחמה, וגם לאחריות שיש לה על כך שהיא פרצה מלכתחילה. כשזה מגיע לפוליטיקה אמריקאית, גרלנד הוא פרובוקטור, אבל העיסוק שלו בעיתונות, אמנות ואחריות דווקא מתוחכם למדי. והוא עושה את זה בתוך הרעשה קולנועית מפוארת, מאיצת פעימות ומעלת לחץ דם, בסרט שעושה חשק להדחיק אותו, אבל בלתי ניתן לשכוח אותו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 5.5.2024)

ציוץ