14 מאי 2024 | 09:53 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"ימים מושלמים", ביקורת

"ימים מושלמים" של וים ונדרס. מלאך בשמי טוקיו

דיברתי על "ימים מושלמים" של וים ונדרס, והפסקול המושלם שלו, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן או לחצו להאזנה כאן

יש אנשים שמוצאים השראה במקומות הכי משונים. למשל, וים ונדרס. כשהוא הוזמן לפני כמה שנים לטוקיו על ידי מפיק מקומי שהציג בפניו את פרויקט בתי השימוש של טוקיו, המפיק הניח שאולי ייצא מזה סרט תיעודי. אחרי הכל, מדובר בפרויקט עירוני ואדריכלי יוצא דופן, שבו 18 מבכירי האדריכלים ביפן ובעולם עיצבו ברחבי רובע שיבויה בטוקיו כ-20 מבנים אייקוניים שנועדו לתפקד כבתי שימוש ציבריים, וחלקם נראים כמו חלליות שנחתו במרכז העיר. אחרי הכל, ונדרס כבר עשה כמה סרטי תעודה על אדרכילות בשנים האחרונות (ועובד על אחד נוסף בימים אלה), ועשה שני סרטי תעודה ביפן, האחד "טוקיו גא", על הבמאי יסוג'ירו אוזו, והשני "מחברות על אנשים ובגדים", על מעצב האופנה יוג'י ימאמוטו. ואכן, בשלושים השנים האחרונות סרטי התעודה של ונדרס, בעיקר על אמנות ותרבות, הם שמשכו את תשומת לב הקהל והפכו ללהיטים זוכי פרסים, בזכות "בואנה ויסטה קלאב", "פינה" ו"מלח הארץ" (בדוקאביב הקרוב יוקרן סרטו התיעודי על אנסלם קיפר, שהוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה לצד "ימים מושלמים"). לעומת זאת, סרטיו העלילתיים, אותם הוא המשיך לייצר, הפכו למרבה הצער, טריוויאליים ונעדרי נוכחות.

אבל ונדרס ראה את פרויקט בתי השימוש של טוקיו וקיבל מהם השראה דווקא לסרט עלילתי, לא תיעודי. ודווקא לסרט יפני למהדרין, בהשראת המאסטר אוזו. הבמאי הגרמני הזה עשה למעשה סרט עד כדי כך יפני, שהוא הפך לנציג יפן לאוסקר השנה (והיה בין חמשת המועמדים הסופיים), וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות פרסי הקולנוע האסיאתיים. יש להניח שבעוד פרנסי טוקיו מסיעים אותו מאטרקציה אדריכלית אחת לשניה – של סופרסטארים אדריכליים כמו שיגורו באן, טויו איטו וטדאו אנדו – דמיונו של ונדרס דווקא ניצת מהמחשבה הפרקטית יותר: זה פרויקט יפה, אבל מי מנקה אותו?

"ימים מושלמים", הסרט שנולד מזה, הוא כמו בלדת רוק אקוסטית יפהפיה. ונדרס לא פונה למקום הצפוי, ולא עושה סרט ניאוריאליסטי על איש או אשה קשי יום, שחיים חיים אומללים, ושנאלצים לקרצף אסלות יוקרתיות של אדריכליעל כדי להתקיים. לא, ההפך. הוא ברא דמות מופלאה ובלתי נשכחת, שהיא אולי קצת כמו ונדרס עצמו: משורר נודד, אמן מזדמן, שחייו מלאים ספרות, אמנות ומוזיקה, שמוצא חסד בכל פינה, ושהוא בפשטות, שמח בחלקו. קוראים לו היריאמה, ומגלם אותו קוג'י יקושו, שזכה בפסטיבל קאן הקודם בפרס השחקן על תפקידו, וכשרואים את הסרט, יש שם שוט אחד מופלא בסופו שמצדיק כל פרס אפשרי (את יקושו ראינו בקולנוע היפני עשרות פעמים, מאז "טמפופו" ו"אונאגי" ועד "בבל" של איניאריטו ו"הרצח השלישי" של הירוקזו קורהאדה). היריאמה חי חיים פשוטים שבהם הרוטינה הופכת לריטואל. כל ימיו זהים. הוא קם עם שחר כשהקשישה מהבית ממול יוצאת לטאטא את הרחוב מול ביתה, הוא מצחצח שיניים, משקה את הצמחים שהוא מלקט מערוגות ברחבי העיר, קונה קפה בפחית במכונת המשקאות, ונוסע מעבר לנהר אל רובע שיבויה לנקות את השירותים. בדרך הוא בוחר קלטת ושומע שירי פולקרוק אמריקאים ובריטיים בעיקר, משנות הששים והשבעים. הוא אדם אנלוגי בעולם דיגיטלי. הוא מחייך לצמחים שלו, מביט כל בוקר לשמים וסיפוק על פניו, מביט בעצים ומצלם אותם במצלמת הפילם שלו. בסוף היום הוא מתקרצף בבית המרחץ הציבורי (כי אין לו אמבטיה בבית), אוכל מנת נודלס קבועה בתחנת הרכבת התחתית (כי אין לו מטבח) ונרדם כשהוא קורא ספר. פעם בשבוע הוא עושה כביסה, מפתח את תמונותיו, קונה ספר משומש, ושותה משקה אלכוהולי בבר הקבוע שלו. ככה מתנהלת השגרה הקדושה שלו, כמעין פרקטיקה דתית של נזיר זן, שחיוך תמידי על פניו, והוא כמעט ולא מדבר. רק עמוק לתוך הסרט, רצף של מפגשים שלו עם אנשים מעברו, יעניקו לנו הצצה צרה מאוד לסיפור חייו שאולי יסבירו, ואולי לא, למה הוא בחר לעצמו חיים כאלה, של בדידות, דממה ועבודה שהיא כנראה מתחת לכבודו. אבל עד שהחרך הזה יבקע עבורנו, הוא נודד במיניואן שלו, במה שנראה כמו עוד סרט מסע אורבני של ונדרס. כמו ב"במהלך הזמן" הוא בנסיעה תמידית, כמו "מלאכים בשמי ברלין" הוא נווד אורבני שמביט בעולם בעיניים טובות, מלאות חסד. הוא מלאך בשמי טוקיו, בסרט שכמו המוזיקה המתנגנת בו, הוא בעצם שיר מושלם, שמיד בסופו מתחשק להאזין לו שוב.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 8.5.2024)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה