סיכום שנה 2024: סרטי השנה של סינמסקופ
סיכום השנה בקולנוע ובפסקולים. ספיישל בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
לפני שמתחילים:
סיכום השנה בקולנוע בגיקונומי עם דורון ניר וראם שרמן. בהשתתפות אהרון קשלס, תומר קמרלינג ואני. האזינו כאן
סיכום השנה בקופות בישראל. מה היו הסרטים הכי נצפים בארץ השנה?
הרגעים הכי יפים בפסקולים השנה, כולל "ביי ביי" מ"מופאסה" ו"ביי ביי ביי" של אנסינק מ"דדפול וולברין" וכולל טייק ד'ט מ"אנורה" ורובי וויליאמס מ"Better Man". ועוד ועוד ועוד:
ועכשיו לסיכום:
מאז הקורונה, רשימת סרטי השנה שלי מבוססת על הסרטים החדשים שאני ראיתי השנה, ולא לפי הרשימה שהמפיצים הואילו בטובם להפיץ בבתי הקולנוע בשנה הקלנדרית הנוכחית. במיוחד כי א סרטי נובמבר-דצמבר הם דוחים לינואר-פברואר (זו בעיה כלל אירופאית, לא ייחודית לישראל, המפיצים של סרטי האיכות הקטנים מחכים למועעמדויות לאוסקר כדי לאזור אומץ ולהוציא את הסרטים האלה, שלא תמיד יש להם מקדם מסחריות ברור). וחוץ מזה – מה זו כבר הפצה בימינו? "בליץ" שיצא ישר לאפל טי.וי נחשב סרט שלא הופץ? אז אם אתם שואלים "רגע, איפה 'אנטומיה של נפילה' ו'נשארים לחג'"? הם מככבים בסיכום השנה של השנה שעברה.
כשאני בקולנוע, אני יכול ליהנות מכל מיני סוגים של סרטים. אבל אני מודה: בבואי לסכם את השנה, למיין את הסרטים שראיתי השנה לטובים ולגרועים, אני עדיין מחפש את אפקט ה"וואו". סרט שפער את עיני וגרם לי להתפעל. כשתגיעו בסוף הגלילה לסרט השנה שלי, תצאו שם סרט שבהחלט הימם אותי כשראיתי אותו. ניהלתי איתו הרבה ויכוחים בראשי (וגם במילים שניסחתי לגביו) אבל בסופו של דבר – וואו. אבל בדרך למקום הראשון, נתחיל עם המקום ה-20.
20. "Stop Making Sense", ג'ונתן דמי
הנה סרט שהגיע להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. שוב. ומילא אולמות שוב. זה לא סרט חדש, אבל חברת A24 הוציאה השנה עותק משופץ, בסאונד ובתמונה, של סרט ההופעה הטוב בכל הזמנים של להקת טוקינג הדס, ואולמות הקולנוע היו מלאים בצופים שלא יכלו שלא לרקוד. זה סרט מושלם. והוא מסמל תופעה נפלאה: קאמבק לסרטים. עותקים משודרגים לסרטים שהצעירים לא ראו, והמבוגרים (אני) ראו בעותקי פילם שרוטים וקרועים עם סאונד חורק. זה כמו לראות אותם מחדש. לצד "Stop Making Sense" הגיעו השנה גם שלושת סרטי "שר הטבעות" בעותקי איימקס. והסינמטקים התמלאו צופים בכל פעם שהם הביאו עותקים חדשים לסרטים ישנים, גם כאלה שלכאורה נדמה שכולם כבר ראו. כתבתי על התופעה הזאת זה כאן. חברת A24 – שעשתה דברים מדהימים ב-2024 – תחזור גם בקצה השני של הרשימה.
19. "פיוריוסה", ג'ורג' מילר; "חולית 2", דני וילנב
שנת 2024 סבלה מדלקת חמורה בדרכי הסיקוולים. כל סרטי ההמשך שהכי חיכיתי להם, איכזבו: "ביטלג'וס ביטלג'וס" – סתם. "ג'וקר 2" – שברון הלב הכי גדול של השנה וסרט שביאס אותי לאללה. "הקול בראש 2" – הסרט הכי מצליח השנה בישראל ובעולם, אבל צל חיוור מול המקור. "מואנה 2" – הורים, תודו שזו חלטורה. "גלדיאטור 2" – פוי. רק "בחורים טובים 2" היה יותר חמוד מהראשון. ולתוך הקלחת הזאת נכנסים גם האפוסים המדבריים – "פיוריוסה" ו"חולית 2". שניהם הציגו קולנוע מפואר, מדהים. בשניהם היו סצינות עוצרות נשימה. "חולית 2" הכיל רגעי מופת. אבל שניהם גם לא עמדו בציפיות שלי לכך שההמשך יקח את הסרט הראשון רחוק יותר. "חולית 2" הציע סוף חסר משמעות, שחשף שאין ממש הגות מאחורי הספקטקל. אכזבה מכיוונו של דני וילנב, שחשבתי שהוא הבמאי הכי מוכשר והכי חכם בעיר. בסופו של דבר זה היה מעין "גלדיאטור 2" משודרג, כולל קרבות בקולוסיאום של אראקיס להנאת הקיסר. זה מוטיב שחזר על עצמו שוב ושוב בתחושות שלי השנה בקולנוע: סרטים מדהימים, מעוררי התפעלות, שהם בסופו של דבר מאכזבים, או חלולים. לכן, כדי לתקן את הטעם צריך ללעוס קצת מהסרט הבא:
18. "הכפיל", דיוויד ליץ'
אם עדיין לא ראיתם את "הכפיל", דעו שאתם מפספסים את הסרט הכי כיפי בקולנוע כרגע. השבוע עדיין ניתן לתפוס אותו באולמות האיימקס, מחמם את המושבים עד בואו של "פיוריוסה" בסוף השבוע הזה. מה שנחמד הוא ש"הכפיל" קצת נראה כמו פארודיה על אחורי הקלעים של צילומיו של סרט כמו "מקס הזועם" או "פיוריוסה": "הכפיל" מספר על סרט המצולם באוסטרליה והאפקטים והפעלולים שיש בו מאוד מזכירים את אלה מ"מקס הזועם: כביש הזעם", כך שיהיה נחמד לראות את שני הסרטים האלה ברצף, כש"הכפיל" הוא בעצם מופע החימום ל"פיוריוסה". "הכפיל" מנסה להיות ארבעה סרטים בכרטיס אחד – סרט אקשן, תעלומת רצח, קומדיה רומנטית ופארודיה קולנועית – ובאופן מפתיע ומרשים ומפתיע למדי הוא מצליח להצטיין בארבעתם.
(בסופו של דבר, "הכפיל" היה טוב יותר מ"פיוריוסה", אחד מסרטיו הקודמים של ליץ', "פצצה אטומית", כיכב ברשימת סרטי השנה שלי ב-2017).
17. "ניקל בויז", ראמל רוס
סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק לא יגיע להקרנות מסחריות בישראל, כי סרטים על שחורים לא מגיעים לכאן (ע"ע "סינג סינג"), אבל עוד רגע הוא יעלה באמזון פריים וידיאו. ראמל רוס, במאי תיעודי שזהו סרטו הארוך הראשון, עשה עבודה יפהפייה בעיבוד ספרו זוכה הפוליצר של קולסון ווייטהד. זהו סיפור בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים שקרו בבתי סוהר לקטינים, שבדרום בשנות הששים נכלאו בו נערים על לא עוול בכפם, שסבלו הטרדות ועינויים, חלקם מתו או נהרגו, ואת גופותיהם קברו בקברים לא מסומנים, כדי להחביא ראיות. רק שנים אחר כך הקברים האלה התגלו – ואיתם סיפורם של הנערים והסוהרים. את הנושא הקשה הזה רוס מנסה להעביר באופן מעודן ופיוטי, כשהוא שואב השראה ברורה מ"מראה" של טרקובסקי: הסרט מסופר כולו מנקודת מבטם של הגיבורים (כולל הגיבור בבגרותו, שחוקר את המקרים ומצולם רק מהגב, מי שמזהה את הקול והתלתלים, מזהה את דויד דיגס). באמצעות הריחוק הקולנוע – ואחת מעבודות הסאונד והפסקול היפות של השנה – רוס מצליח ליצור סרט שהוא גם אמנותי וגם משמעותי (סיפור דומה אבל על ילדים אינדיאנים בפנימיות נוצריות בקנדה תמצאו בסרט התיעודי "קנה סוכר", עכשיו בדיסני+, גם הוא מאוד יפה).
16. "רבל רידג'", ג'רמי סולנייה; "The Instigators", דאג ליימן; "שומר הברים", דאג ליימן
פעם היו הצגות יומיות – לסרטים קשוחים, הארד-בוילד, על גברים שקטים שהולכים מכות. עכשיו יש לנו את שירותי הסטרימינג, שיהיה לבומרים מה לראות כשהנשים רואות "חתונה ממבט ראשון", או איזו חלוקה מגדרית/דורית כזאת בעולמות התוכן. מה שיפה הוא שלפעמים הסרטים הקטנים והנחבאים האלה מכילים רגעים מתוחכמים של כתיבה, משחק ובימוי. וכולם פראפרזות אירוניות לסרטים אחרים. "רבל רידג'" נמצא בנטפליקס, "The Instigators" נמצא באפל טי.וי ו"שומר הברים" זמין באמזון פריים וידיאו (ודאג ליימן נשאר אחד מבמאי האקשן האהובים עלי.
15. "הורייזון: סאגה אמריקאית, פרק 1", קווין קוסטנר
קלינט איסטווד וקווין קוסטנר, שחקנים שהפכו לבמאים ושזכו שניהם באוסקרים לפני 30 שנה על בימוי מערבונים (שזה כמו שבעוד 30 שנה רוברט דאוני ג'וניור יזכה באוסקר על בימוי סרט גיבורי-על), ביימו השנה סרטים חדשים, שהאולפנים פשוט לא היו מעוניינים בהם, והם נקברו בהפצה, והקהל בכלל לא היה מודע להם. "הורייזון", פרויקט המערבונים רחב היריעה של קוסטנר, כל כך התרסק כלכלית, שהסרט השני בסדרה (שכבר צולם) אולי לא יופץ והסרט השלישי בוטל. אלה הכותרות הכלכךיות והתעשייתיות. אבל מבחינת קולנוע: וואו! שפע עלילות משנה הסמוכות להקמתה של עיירה בשם הורייזון בסוף המאה ה-19, והתקיפות החוזרות ונשנות של האינדיאנים שטובחים במתיישבים. אלה מפנים, וחוזרים, מפנים וחוזרים. יש המון מגרעות וחורים באפוס המערבוני הזה, אבל יש בו סצינות פשוט אדירות שמוכיחות שקוסטנר הוא במאי מצוין, והאחרון בעולם שבאמת אוהב מערבונים.
14. "קוויר", לוקה גוואדנינו
איזו שנה זו היתה ללוקה גוואדנינו. תחילה עם "מתחרים" וכעת עם "קוויר", שיוצא השבוע בארץ להקרנות מיוחדות בקולנוע לב. סמיכות מועדי היציאה של שניהם מקרית, תוצאה של שביתת השחקנים בשנה שעברה, אבל למעשה אפשר לראות בשניהם מעין דיפטיך אירוטי על תשוקה נואשת, דו קרב בין אוהבים שנגמר בתיקו. בלעדי "קוויר", ספק אם הייתי מזכיר את "מתחרים" בסיכום השנה הזה, כי הוא סרט שמאוד התפעלתי מהמלאכה הקולנועית שבו (והפסקול), אבל גם הרגשתי שהוא נורא אינפנטילי בטיפול שלו בדמויות וברגשות. כמו סרט נוער. אבל כשהוא נצפה בסמוך ל"קוויר", החולשות של שניהם מבטלים אלה את אלה, ונוצרת יצירה אחת (מאת אותו תסריטאי, ג'סטין קוריצקס) על תשוקה שהיא כמו סם. "קוויר" הוא עיבוד לממואר מאת וויליאם ס' בורוז, שמתעד את שנותיו במקסיקו סיטי, אליה גלה בשנות החמישים כי היה מבוקש על עבירות סמים בארה"ב. דניאל קרייג מגלם את דמותו של וויליאם לי, בן דמותו של בורוז, שמעביר את חייו בין אלכוהול, סמים וסקס, וההתאהבות הנואשת שלו בגבר צעיר, התאהבות שהופכת גם היא להתמכרות. מה שמתחיל כסרט על סופר בגלות, הולך והופך לטריפ סמים ויזואלי, שנהיה מופשט ויפהפה ככל שהוא מתקדם (ובסופו הזכיר לי את "ממוריה" עם טילדה סווינטון, שכיכב בסיכום השנה של 2021). (זה הסרט השני השנה שמתרחש במקסיקו סיטי, מבלי שצולם בה – כך היה ב"אמיליה פרז" שצולם באולפן בפריז, ומקסיקו סיטי של גוואדנינו צולמה כולה באולפני צ'ינהצ'יטה ברומא).
13. "תמימות" ("Monster"), הירוקאזו קורה-אדה
"תמימות", סרטו האחרון של המאסטר היפני הירוקאזו קורה–אדה, מספר על אשה, אם יחידנית, שמגלה שמורה בבית הספר היסודי התנהג באופן אלים ומעליב כלפי בנה. היא דורשת התנצלות מבית הספר וממנו. ואז הסיפור חוזר לאחור ומסופר משלוש נקודות מבט שונות, שמתחילות מאותה נקודת יחוס – שריפת ענק בבית מגורים רב קומות. ואז, כשכל דמות נחשפת בפנינו, אנחנו מבינים שמה שחשבנו שקרה, הוא לא מה שקרה. ובכלל, כל דמות שחשבנו עליה דבר אחד במערכה הראשונה תתגלה לנו כמשהו אחר לחלוטין ככל שהסרט נמשך. שמו של הסרט באנגלית הוא "Monster" (מפלצת), ותוך חצי שעה מתחילת הסרט השאלה מתחדדת: מי המפלצת בסיפור הזה?
(וגם בזכות הפסקול של ריואיצ'י סקמוטו, האחרון שהקליט לפני מותו לפני כשנתיים).
12. "צאי מזה", זואי קרביץ
בשנה שהיתה מצוינת לסרטי ביכורים (ראו פירוט כאן) זהו מבחינתי הטוב שבהם.
סרט הביכורים כבמאית של השחקנית זואי קרביץ (בתם של לני קרביץ וליסה בונה) הוא, בעיני, בדיוק מה שסרט ביכורים אמור להיות: תצוגת תכלית מרשימה של סגנון, ביטחון עצמי וזעם.
11. "חמדה" (שמי זרחין), "כביש הסרגל" (מיה דרייפוס), "חלב" (מאיה קניג), "פינק ליידי" (ניר ברגמן)
אני בדרך כלל לא מערבב סרטים ישראליים ברשימה הזאת, לא שיש לי נימוקים שכלתניים טובים לזה, פשוט ככה זה. אלא ששוב: זו היתה שנה שבה רציתי קולנוע מרפא, קולנוע שיעזור לי להתמודד עם העובדה שהמציאות היא בלתי ניתנת להתמודדות. וזה קרה באופן ספונטני: כמה ימים אחרי שראיתי את "חמדה" רציתי לראות אותו שוב. רציתי לבלות עוד כמה דקות עם הזוגיות הזאת של ששון גבאי ואסי לוי. וכשראיתי בהקרנות האקדמיה את "כביש הסרגל", כעבור כשבועיים התגעגעתי לדמות המצחיקה/העצובה, החלשה/החזקה שמגלמת טלי שרון ורציתי לפגוש אותה שוב. אז צפיצי בסרט שוב, והיא שימחה אותי בימים שבהם החדשות העציבו. ו"חלב" הפליא אותי בחשיבה הקולנועית-המוזיקלית שלו. ו"פינק ליידי" פשוט נורא ריגש אותי והזכיר לי שכבר 21 שנה אני רואה סרטים של ניר ברגמן ושואל עצמי "איך הוא עושה את זה?". אז הרשימה הזאת מכילה לא מעט סרטים מפוארים, גרנדיוזיים, שנראים כמו הקולנוע מחלומותיי, אבל ארבעת הסרטים האלה (וגם הסרט במקום ה-6) הם אלה שבה חיוויתי את הקתרזיסים הרגשיים בלב, ולפעמים בזווית העין. (ואני לא מבין, פשוט לא מבין, למה סרטים שהוקרנו בבכורות בהקרנות אקדמיה ובפסטיבלים לפני חודשים עדיין לא הופצו מסחרית בקולנוע. חוץ מ"חמדה", כל השאר מיועדים להזדקן על המדפים ולצאת מנומנמים אל אולמות הקולנוע במהלך 2025. משהו בשיטת ההפצה בארץ כל כך דפוק, ואני לא מבין למה המפיקים והיוצרים מסכימים לזה).
10. "מרשעת", ג'ון צ'ו
לצ'ו יש חוש מוזיקלי, חוש קצב וחוש הומור, ויש ב"מרשעת" חשיבה הוליוודית קלאסית שבה המצלמה משרתת כוריאוגרפיה סוחפת. בעידן של ניאו-מיוזיקלס או פוסט-מיוזיקלס או אנטי-מיוזיקלס – כמו "ג'וקר 2" ו"אמיליה פרז" – ""מרשעת" הוא מיוזיקל לפי הספר. זה סרט שכולו צבע ותנועה, והוא לוקח את השירים של המיוזיקל הבימתי ומעניק להם עיבודים תזמורתיים מושקעים ויפים, ויש בו לא מעט רגעי שיא. זו הוליווד במיטבה, עשייה מסחרית מיומנת, כשרונית, כמו בית חרושת לממתקים – המון סוכר וצבעי מאכל, אבל איזה אושר.
9. "יופי מסוכן", קוראלי פרז'ה
פרז'ה מערבבת למבחנה אחת את הסטריליות של קובריק עם הריריות הגופנית הנוטפת והמדממת של סרטי דיוויד קרוננברג ועם ההומור הגרוטסקי של "המוות נאה לה". זה סרט שמתרחש בחדרי אמבטיה לבנים ובהם עצמות נשברות, עור נחתך ואיברים נתפרים. והכל עם עבודת סאונד שהופכת כל ריצוץ עצם, כל מחט שחודרת לתוך חלל חוליות עמוד השדרה וכל נוזל גופני שנשאב לתוך מזרק, לסימפוניית ASMR מבחילה.
(יש כמה סרטים ברשימה השנה שאני תוהה עם עצמי האם אהבתי אותם או שנאתי אותם. זה אחד מהם. אבל אני לא יכול להתעלם מזה שיש כאן קולנוע מופתי – רע לב, אבל מופתי – ואירוע קולנועי).
8. "5 בספטמבר", טים פלבאום
שיעור בסובייקטיביות: אם אבחן את הסרט הזה כמו מורה לקולנוע מול תלמיד בעבודת גמר, אמצא בו לא מעט מגרעות. ובעיקר רגעים מפוספסים. אבל מה לעשות שאני צופה קולנוע ישראלי שרואה סרט גרמני-אמריקאי המתרחש ביום (התאריך בכותרת) שבו התבצע הטבח בב-11 הספורטאים הישראליים באולימפיידת מינכן. קצת כמו הסרט במקום ה-4, זהו סרט שמתרחש כולו מאחורי הקלעים של שידור טלוויזיוני היסטורי, קצת כמו הסרט במקום ה-1, זהו סרט על עיתונאים שעדים לאירוע אלים, שצריכים להחליט איך הם מיישמים מוסר באמצעות מצלמה. הסרט הזה הוקרן השבוע בחיפה ובירושלים ויעלה לבתי הקולנוע בקרוב.
7. "נוספרטו", רוברט אגרס
הסרט הזה יוצא היום לבתי הקולנוע. זו היתה שנה שהחזירה את הפאר והגרנדיוזיות והתחושה האופראית לקולנוע. קולנוע של סטים ותלבושות (ראו מקומות 5 ו-2). מ"חולית 2" ועד "יופי מסוכן", מ"צאי מזה" ועד "קוויר" זו היתה שנה של סרטים של אוטרים ואוטריות שמביימים את החזון של עצמם באופן חסר פשרות, והיפר-מסוגנן. ומבין הסרטים האלה "נוספרטו" הוא שיא, סרט ערפדים אפל, לרגעים נראה כמו קולנוע גרמני ישן או קולנוע סיני חדש, אורגיה של צללים. והסרט הזה הוא הוכחה: תנו לאוטר (רוברט אגרס) לעשות סרט כרצונו, וללכת עם זה הכי רחוק – מהזוועה ועד הנלעג – ויהיה לזה קהל. הסרט הזה מסתמן כלהיט פולחן אמיתי. סרט אלים, מיני, קיצוני, מטריד, שכמו ערפד הוא לא מאפשר לצופים להתיק ממנו את העיניים. כמו לא מעט סרטים ברשימה, אפשר להתווכח אם הוא חכם או מקורי, אבל זו שנה שבה אמרתי לעצמי שוב ושוב "זהו קולנוע!".
6. "ימים מושלמים"/"אנסלם", וים ונדרס
את "ימים מושלמים" הספקתי לדחוף ברגע האחרון לסקציית הנ.ב של סיכום השנה שעברה, אבל במהלך השנה הזאת חזרתי אליו שוב ושוב. בשנה שהיו בה מעט מאוד נחמות, הסרט הזה היה כמו אויר לנשימה ורציתי שוב ושוב לשהות במחיצתו של הגיבור הצנוע הזה שעזר לי להסדיר את דרכי הנשימה בשנה שבה אי אפשר שלא לחוש חנוקים. וזו היתה שנה אדירה לווים ונדרס – שסרטו התעודה המופלא "אנסלם" מילא אולמות בדוקאביב ואחרי, ושעותק משופץ של "פריז, טקסס" הזכיר שהבמאי בן ה-80 היה נפלא גם בשנות ה-80.
5. "עד שייצא עשן לב" ("Conclave"), אדוארד ברגר
למה שסרט שעוסק בתהליך בחירתו של האפיפיור בוותיקן יעניין אותי? כי הוא מבוים על ידי וירטואוז. אדוארד ברגר הגרמני ביים את "במערב אין כל חדש", שהיה סרט השנה שלי ב-2022 ובסרטו החדש, דובר האנגלית, הוא מוכיח שהוא באמת כישרון גדול. זה באמת סרט מופתי, מבוים לעילא, שבו כל המחלקות מתפקדות בשיאן – התסריט, השחקנים, הפסקול, התלבושות, הצילום, העיצוב. כולם לוקחים דרמה קאמרית ביסודה, המתרחשת בחללים הסגורים של הוותיקן, והופכים אותה לפצצה פוליטית מתקתקת. אחרי שנני מורטי כבר הפך את התהליך הזה לקומדיה ב"יש לנו אפיפיור", עכשיו התהליך הזה הופך למותחן פוליטי. רייף פיינס, בתפקיד נפלא, מנהל את תהליך הקונקלבה (הסרט נקרא במקור "Conclave"), מפגש הקרדינלים לבחירת האפיפיור הבא. בשנת בחירות באמריקה, זהו משל מושלם על אמביציה פוליטית. איך האנשים הראויים לאו דווקא יזכו, ודווקא הכוחניים והמושחתים ינסו למצוא דרך להטות את הבחירה הדמוקרטית לעברם. זה סרט בלשי, שמבוים בשיא הכוח, והוא לא רק מהנה ומרשים, הוא גם מאוד רלוונטי. (הסרט מוקרן השבוע בפסטיבל חיפה ויופץ בינואר בבתי הקולנוע)
4. "סאטרדיי נייט", ג'ייסון רייטמן
בשנה רצינית, הסרט הזה היה עבורי עונג מושלם. כמה צחקתי בו. הוא דילג על בתי הקולנוע ועלה השבוע ישירות ל-VOD. ג'ייסון רייטמן וגיל קינן כתבו תסריט מופרך הדוחס לשעה וחצי בזמן אמת אירוע אמיתי: השעות האחרונות לפני שידור הבכורה של "סאטרדיי נייט לייב" ב-1975, והוא מגיע למסכים בדיוק בזמן לחגיגות 50 השנה לשידור הזה. אבא של רייטמן, אייוון, היה אחד הלוויינים של החבורה הזאת, תחילה דרך החברות עם דן אייקרויד בקנדה ואז כמי שיצר את הסרטים הראשונים של חבורת "נשיונל למפון". הליהוק בסרט הזה מושלם (חוץ מהתפקיד הראשי, שכמעט הורג את הסרט ואולי הוא טס מתחת לרדאר של רוב העולם), והוא מקבץ למסך שחקנים צעירים שמחקים באהבה ובכישרון את האנשים הכי מצחיקים של שנות השבעים. ניקולס בראון, בוגר "יורשים", גונב כאן את ההצגה בתפקיד כפול בתור אנדי קאופמן וג'ים הנסון, ששניהם – מתברר – השתתפו בתוכנית הראשונה של "סאטרדיי נייט לייב". זה גם סרט מתח, למרות שסופו ידוע מראש, שעובד על ספירה לאחור לקראת שידור חי שאולי ברגע האחרון יבוטל (תלוי בגחמותיו של ג'וני קרסון), וגם הסרט הכי מצחיק של השנה.
3. "אמיליה פרז", ז'אק אודיאר
זו היתה שנה שעסקה בחופש של נשים וגברים לשנות את עצמם מבחינה פיזית, ליצור התאמה בין החיצוניות שלהם ובין הפנימיות. "יופי מסוכן" ו"אדם שונה" ("A Different Man") התבססו על רעיון מעולמות העתידנות והמד"ב, על איזו פרוצדורה רפואית לא מציאותית לימינו שיכולה לעשות פלאים – לגרום לאשה מבוגרת להפוך לצעירה, או לגרום לגבר מעוות ומכוער להשיל מעליו את חיצוניותו הדוחה ולהפוך לאדם נאה ואטרקטיבי. ו"אמיליה פרז", לכאורה המציאותי מבין השלושה, עוסק בגבר שמחליט לעבור ניתוח להתאמה מגדרית ולהפוך לאשה. שלושת הסרטים האלה נגמרים עם המסקנה שזו היתה טעות. שאין מה לשנות את החיצוניות אם לא משנים קודם את האופי והאישיות. אבל שלושת הסרטים האלה משתמשים ברעיון העלילתי על טרנספורמציה כדי ליצור קולנוע מעניין. "ואמיליה פרז" הוא סרט מופת: מלודרמה, מיוזיקל וסרט גנגסטרים מעורבבים יחד בסרט שלא מפסיק להפתיע קולנועית ומוזיקלית.
2. "הברוטליסט", בריידי קורבט
הסרט הזה ייצא בארץ רק בפברואר, ובינתיים הוקרן כאן בפסטיבלים בירושלים ובחיפה. אפוס היסטורי אינטליגנטי ומתוחכם שעושה אנלוגיה בין עבודת האדריכל ובין עבודת הבמאי – שניהם צריכים להקים יצירות מופת, תחת עינו הפקוחה של בעל הממון שפרש עליהם חסות ויכול בכל רגע לסגור את הברז ולגנוז את הפרויקט. זה גם סרט על שיקום – על היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה, על ציונות ועל אמריקה, שטובה לעשירים ויכולה להיות הרסנית לבעלי החלומות ובעלי החזון. "הברוטליסט" מתחבר גם ל"מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה, סרט שרציתי למצוא דרך להכניס לסיכום השנה הזה כי מגיעה לו הצדעה. הם עושים דברים דומים: סיפורו של אדריכל/אמן שהחזון שלו יוצא משליטה והוא נכנס לקרב מול השליט המקומי, במשל על אמנות ושלטון, בסרט שהוא קינה על דעיכתה של אמריקה. יש בי פינה חמה לסרטו של קופולה, ולרעיונות שבו, אבל גם ברור לי שזה סרט שיצא משליטה, נטול משמעת, שהדברים הטובים כנראה נשארו בחוץ. "מגלופוליס" הוא כמו הבניין שגיבור "הברוטליסט" בונה: יצירה נטושה, שיום אחד יגלו שהיא בעצם היתה גאונית.
1. "הקרב על אמריקה", אלכס גרלנד
ימים אחרי שראיתי את הסרט הזה לא הצלחתי להכריע אם אהבתי אותו או שנאתי אותו. היה בו משהו אגרסיבי שהרשים אותי וגם הרתיע אותי. אבל ככל שחלף הזמן קלטתי שהעשיה הקולנועית המרשימה של אלכס גרלנד (שכבר ביים נפלא את "אקס מכינה" ואת "רדופה") היא לא סתם נבואת זעם, אלא סרט שמצליח לתאר את העולם ב-2024 – מלחמות, אלימות, מלחמות ואלימות בין בני אותו עם שמחליטים שהם בעצם אויבים, מנהיגים פופוליסטיים עם נטיות רודניות שמאתגרים את ערכי המוסר הבסיסיים ביותר. ובתוך כל זה, סיפור על עיתונות ועל צילום, ועל מה שמסקרים ומה שלא, ומה שנשאר בתוך הפריים ומה שלא. וזה גם סרט תאום ל"הברוטליסט" – שני סרטים ששמו את פסל החירות על הפוסטרים שלהם – בכך שהוא מציג את הסיוט האמריקאי שהחליף את החלום האמריקאי. את אמריקה הגדולה, בית האמיצים, כמקום שהתהפך על ראשו והפך למלכודת שצריך לברוח ממנה. זה הסרט שבו גיליתי למעשה את קיילי ספייני (שאמנם ראיתי אותה לפני שנה ב"פריסילה", אבל רק כאן התלהבתי ממנה), שאחר כך הרשימה גם ב"הנוסע השמיני: רומולוס" וב"קרוב אלי" (אבל שם קראו לה דריה רוזן, והיא היתה בכלל שחקנית אחרת, אבל מאוד דומה לה).
ציונים לשבח.
הסצינות הכי טובות מהסרטים שכמעט אהבתי:
1. "בליץ", סטיב מקווין. סצינת הפתיחה של הסרט, שבה צינור של מכבי אש יוצא מהשליטה מרוב לחץ המים שהוא הורג כבאי. במציאות של הפצצות מהאוויר, גם מים של כוחות החילוץ יכולים להרוג. וזה ממשיך בסצינה אחרת בסרט: השיטפון בתחנת האנדרגראונד הלונדוני. הגרמנים מפציצים מלמעלה, אבל בלונדון המופצצת המוות יכול להגיע גם מלמטה. שוב, מים ולא רק הורגים. (זה הסרט שהכי התלבטתי אם להכניס לרשימה הנ"ל או לא. יש בו כמה סצינות כל כך טובות, בלתי נשכחות, בתוך סרט שהוא נורא לא אחיד. אם יש סרט שיתכן שבעתיד אתרט שקיבל רק ציון לשבח, זה זה. יש בו משהו מדהים ומאכזב בעת ובעונה אחת).
2. "אנורה", שון בייקר. אני מרסקת את האף בבעיטה לגנגסטר (שבהמשך מדמם ומקיא מעוצמת הבעיטה). זה הרגע שבו "אנורה" הופך לסרט סלפסטיק ואני מתחיל לחבב אותו. ובעיקר, זה הרגע שבו הדמות של וניה בורחת מהסרט. הוא הרס לי את הסרט.
3. "הזמן שלנו", ג'ון קראולי. סצינת הלידה בתחנת הדלק. המיקס המסוכן אך המוצלח שהסרט הזה עושה בין כאב ובין קומדיה, בין עצב ושמחה, מגיע בסצינה הזאת למיצוי מקסימלי. זה מצחיק נורא וכואב נורא. ("הזמן שלנו" הוא סרט רומנטי ממש חמוד, כתוב טוב, מבוים יפה, משוחק מקסים. זה אמור להיות לדעתי הסטנדרט של כל הסרטים. ככה אמור להיראות סרט בוגר, רציני, שפונה לקהל צעיר ועשוי ברצינות ועם כישרון).
4. "Better Man", מייקל גרייסי. השיר "רוק די.ג'יי" ברחוב ריג'נט (בשנה שהיתה מלאה במיוזיקלס, הביוגרפיה של רובי וויליאמס – כשאת דמותו מגלם קוף – התגלתה כהברקה מפתיעה ומהנה. זה ממש מיוזיקל לכל דבר והוא עשוי נהדר, בייחוד בשואו-סטופר הזה).
5. "אנונימי לגמרי", ג'יימס מנגולד. ההגעה של בוב דילן לגריניץ' וילג', ממש בפתיחת הסרט. השיחזור התקופתי, ההיקסמות של דילן מהמקום וההבנה שלנו שב-1961 הווילג' היה מקום פלאים שהיה כולו מוזיקה ושירה. גם הקבצנים וההומלסים היו אמנים. (כמה שרציתי לאהוב את הסרט הזה יותר, אבל משהו בו השאיר אותי מרוחק ומאוכזב. ועדיין, יש בו רגעים מעולים, ונדבר עליהם כשהסרט יגיע ארצה בפברואר).
6. "פחד אלוהים", וודס ובק. כל הסצינות עם יו גרנט במערכה הראשונה. תענוג. איך לא קראו לסרט הזה "Notting Hell" לעולם לא אבין.
7. "כאב אמיתי", ג'סי אייזנברג. עושים פוזות באנדרטה לזכר החיילים בוורשה (עוד סרט שרציתי לאהוב יותר, אבל יש בו לב, וכמה רגעים מתוקים).
8. "מתחרים", לוקה גואדנינו. משחק הטניס בפתיחה ומשחק הטניס בסיום. גואדנינו עובד בפול טורבו עם מצלמה על ספידים ומוזיקה מחשמלת. זה כנראה הסרט המבוים הכי טוב שלא אהבתי השנה.
9. "בחורים טובים 2", ארז תדמור. הריצה להביא פיליפיני שיכבה את האור במקרר בשבת. סלאפסטיק כשר למהדרין. צחקתי ממש.
***********
אלה הפוסטים הכי נקראים השנה בבלוג:
**********
השנה הפודקאסט שלי "סינמסקופ ברדיו הקצה" חגג יום הולדת עשר. עדיין רוב ההאזנות אליו הן דרך האתר זה והאתר של רדיו הקצה, אבל יותר ויותר אנשים מגלים אותו גם בספוטיפיי. אתם מוזמנים גם לעקוב אחריו שם. אלה ארבעת הפרקים הכי מואזנים השנה:
פרק 429: "אנסלם", "גודזילה מינוס אחת", "חמדה" והדוקו על ג'ים הנסון
פרק 442: "קרוב אלי" של תום נשר
פרק 440: "העורב", "רצח ממבט ראשון", "צאי מזה"
***********
זהו. נגמרה שנה. נקווה שב-2025 יהיו סרטים טובים ולא יהיו יותר מלחמות, או חטופים בעזה, או איבה בתוך ישראל.
