29 דצמבר 2021 | 18:15 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

סיכום שנה 2021: סרטי השנה של ״סינמסקופ״

האזינו לסיכום השנה והפסקולים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

טבלת שוברי הקופות של ישראל 2021

האזינו לפרק סיכום השנה בקולנוע של ״גיקונומי״, בהשתתפות תומר קמרלינג ואני. האזינו כאן או כאן

סרטי השנה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל

בתי הקולנוע נפתחו בסוף מאי השנה, אחרי שנה וחודשיים שהיו סגורים בגלל מגיפת הקורונה. אני כותב את זה כאן, כמשפט פתיחה, כי יגיעו ימים שלא נזכור את זה וזה יישמע לנו מטורף ותמוה. לכן, גם השנה – כמו בשנה שעברה – אני מסכם כאן את המיטב מכל מה שראיתי, בלי קשר אם הגיע לבתי הקולנוע או לא. פסטיבלים, סטרימינג, הכל הולך. בתקווה שבסופו של דבר כל הסרטים יהיו איכשהו ומתישהו זמינים לצפייה – בבתי הקולנוע או בבית.

זו היתה שנה של קולנוע מוזיקלי, או לפחות זה מה שאני לקחתי ממנה – את השירים, את הקצב והסחף. ואת היכולת של המיקס בין קולנוע ומוזיקה לעורר לא רג רגשות אלא גם מצפון ותודעה חברתית. זו היתה שנה של קולנוע מדברי וצחיח. וכשהסרטים העלילתיים איכזבו – כי רוב מה שהופץ מסחרית היה מיועד לילדים – סרטי התעודה הוכיחו שהם עדיין חווים רנסנס נפלא, שקשה לעמוד בעוצמותיו.

כרגיל, המבט שלי בקולנוע הבינלאומי ממוקד לעבר אמריקה וקולנוע דובר אנגלית – ואולי לכן יש כאן גם שלושה במאים צרפתיים, במאי רוסי ובמאי תאילנדי שהעדיפו לעשות סרטים באנגלית. אבל זו היתה שנה שבה התקבצו בבת אחת ווס אנדרסון ופול תומאס אנדרסון וסטיבן ספילברג ודני וילנב ולאוס קאראקס ולפחות ארבעה פרויקטים שבהם היה מעורב לין-מנואל מירנדה ושני סרטים של אדגר רייט. בסך הכל נשמע שהיה לא רע.

הנה סרטי השנה של ״סינמסקופ״ ל-2021:

20. ״Locked Down״, דאג ליימן

והסרט הזהשהוא כמו קפסולת זמן של כל אוצר המילים והמעשים של העולם בימי הקורונהמצליח לשלב את שיחות הזוםהחלתהבולמוס לקניית נייר טואלטהתשוקה לאפיית לחםוהמעבר לחיים בפיגמה תוך כדי שהוא מעניק לשתי הדמויות שלו מונולגים יפהפיים ושנונים על זוגיות בימי משברשנראה שנייט כתב בבולמוס כתיבה רצוףבלי הפסקות ובלי שכתוביםהדובדבן בקצפת של הסרט הזה – שהיה חינניקצבי ומתוק גם בלעדיו – הוא הרגע שבו הזוג הזהכדי להכניס אקשן לחייהם, להחזיר לעצמם את רוח הנעורים והמרד שהבורגנות גזלה מהם וגם קצת לשבור את חוקי הסגר ולצאת לשאוף אווירמחליט לגנוב יהלום מתוך הכספת של חנות הכלבו הארודסשלראשונה ב-171 שנות קיומה הרשתה לסרט להצטלם בתוכה.

19. ״אל תסתכלו למעלה״, אדם מקיי

בהשוואה לסרטי האסונות של שנות התשעים״אל תסתכלו למעלה״ מעט נבון יותרכי הוא מציג את האסון כמאורע שלא מחויב לקרותאם מנגנוני הפיקוח היו מתפקדיםמקיי – שעסק בכלכלה ב״מכונת הכסף״ ובבית הלבן ב״סגן הנשיא״ – הפך למומחה בתיאור ההשחתה של מוקדי כוח שמפקירים את המשמרת שלהםואולי לכןלהבדיל מפנטזיות ההרס של שנות התשעיםהסרט שלו מצליח להיות מצחיק יותראבל גם מפחיד הרבה יותר. (זמין בנטפליקס)

18. ״האב״, פלוריאן זלר

למרות שהוא מגיע מהתיאטרוןזלר מוכיח יפה שהסיטואציה הזאת למעשה מתאימה יותר לקולנוע מאשר לתיאטרוןאת מה שהתיאטרון עושה באמצעות פירוטכניקה עיצובית מרשימה אך מושכת תשומת לבכדי להציג את הדיסאורנטציה של אנתוניהקולנוע עושה באנדרסטייטמנט ומינוריות אלגנטיתשצופים לא מרוכזים עשויים להחמיץאבל שם טמונה גדולתו של הסרט – לא בתסריטשהרי סרטים על זיקנה ודמנציה כבר ראינו בעבראלא באופן שבו זלר עושה שימוש בעריכה ובעיצוב התפאורה כדי להכניס את הצופים לתוך מוחו של אנתוניאנחנו חווים את הבלבול איתוזה סוד כוחו של הקאטכשסצינה אחת מתחלפת בשניה אנחנו יודעים אינטואיטיביתאחרי שנים של התניה וצפייה בסרטיםששינוי סצינה הוא גם שינוי בזמן. זו תחבולת עריכה שכריסטופר נולאן עשה בה שימוש מבריק ב״ממנטו״, וזלר לוקח אותה ל״האב״, באופן מינורי יותר ושקט יותר, שקופץ פנימה והחוצה ממוחו של הגיבור, קדימה ואחורה

17. ״סתם אחד״, איליה ניישולר

בפשטות: סרט האקשן של השנה.

ניישולר מתגלה כאן כבמאי אקשן מפתיע ומחונןשמזכיר לרגעים את חוסר הרחמים של רני הרלין (שסרטו “נשיקה ארוכה ללילה” יוצא מנקודת מוצא עלילתית דומה) בשילוב עם הקלילות המשועשעת של גון מקטירנן – שני הבמאים הראשונים של סרטי מת לחיות“. ניישולר נראה כמו מי שמוזמן כעת להצטרף לליגה שלהםולהתניע מחדש את סרטי הפעולהשמעמידים פנים שהם חסרי שכל ותבונהאבל מתחת לעשן ולפיחמסתתרת לא רק וירטואזיות קולנועית מרשימהאלא גם אמירה חצופה על המחיר שגברים משלמים בקולנועכשהגבריות הישנההאגרסיביתהאלימה ומפצפצת העצמותיוצאת מהאופנה.

16. ״האביר הירוק״, דיוויד לאורי

תחושת המיסתורין שמלווה את הצפייה בסרט רק מעצימה אותה. הסרט הזה אומר דרשני. יופיו הוויזואלי העצום, הפסקול המצוין שלו, האווירה המיסטית והמבנה הלא שגרתי שלו מבקשים מאיתנו, הצופים שמעזים לצאת למסע הזה ולא להשתפן בדרך, לחקור, לברר, לפצח.

15. ״האי של ברגמן״, מיה הנסן לאב

קל להיות ציני כלפי הסרט הזה, שבחציו הראשון הוא בעיקר סיור תיירותי (יפהפה) בלוקיישנים שבהם צילם אינגמר ברגמן את סרטיו, ובהם הוא חי, יצר, כתב והתנכר למשפחותיו. אבל החצי השני, שבו מוצגת היצירה שנכתבה על ידי הבמאית ברזידנסי שלה על האי, הופך את ״האי של ברגמן״ לבובת בבושקה של סרט-בתוך-סרט-בהשראת-סרט-אחר. ובכלל, זו היתה שנת מבוא מצוינת לברגמן, עם הסרט הזה ועם גרסת חגי לוי ל״תמונות מחיי הנישואין״.

14. ״משפחה מנצחת״, ריינלדו מרקוס גרין

סרט הספורט הביוגרפי שביים ריינלדו מרקוס גרין, הוא אחת מהפתעות העונה הזאת בקולנוע – סרט קצביאנרגטי ומלא חיותשמספר סיפור אופטימימרגשמשמחנטול ציניות ומעורר השראה. אם הסרט היה נכתב בעברית אפשר היה להתעכב בו לרגע על הקרבה הלשונית בין ״לאמן״, ״אמנה״ ו״אמונה״, המושגים שבהם הסרט עוסק.

13. ״ממוריה״, אפיצ׳טפונג וויראסתקול; ״חופש מוחלט״, סבסטיאן מייזה

שני סרטים שראיתי בפסטיבל ירושלים השנה – האחד של במאי תאילנדי שמתרחש בקולומביה, השני של במאי אוסטרי שמתרחש בגרמניה – ולא יוצאים לי מהראש.

12. ״פינץ׳״, מיגל ספוצ׳ניק

סרט מסע פוסט-אפוקליפטי של איש, רובוט וכלב. זה ״כוחו של הכלב״ האמיתי. ״מקס הלוחם בדרכים״ לכל המשפחה, וסרט עם אפקטים נפלאים. עולם ויזואלי מרשים ותועפות של לב ורגש, נטול ציניות. (זמין באפל טי.וי פלוס)

11. ״החילוץ״, ג׳ימי צ׳ין ואליזבת צ׳אי וסרהלי

התוצאה היא סרט תיעודי מותח ומרגש עם טוויסטים מסמרי שיער בעלילה כמעט כל עשר דקותרון הווארד אמור לביים סרט עלילתי על סיפורם של הצוללנים ואנחנו מתערבים שהוא לא יהיה מותח כמו הסרט הזה (זמין ב-vod של דוקאביב)

10. ״כוחו של הכלב״, ג׳יין קמפיון

במערכה הראשונה של הסרט ג׳יין קמפיון והצלמת ארי וגנר עושות מערבון אמריקאי שצולם בניו זילנד עם שחקן בריטיומשתמשות באיקונוגרפיה של המערבונים הקלאסיים – המרחביםההריםהעדריםהגבריםזה העולם שלהםאבל בעולמה החכם ורב הרגישות של קמפיוןאף דמות היא כפי שהיא נראית במבט ראשוןלכולם יש מימדים פנימיים עמוקים שילכו וייחשפו(זמין בנטפליקס)

9. ״CODA״, שאן היידר

נורא פשוט: אין סצינה מרגשת יותר השנה מסצינת הסיום של הסרט הזה. כמה שלא ניסיתי להיות ציני לגביו, הסוף הזה חונק אותי מדמעות. (זמין באפל טי.וי פלוס)

8. ״Get Back״, פיטר ג׳קסון; ״האחים ספארקס״, אדגר רייט; ״הוולווט אנדרגראונד״, טוד היינס

איזו שנה אדירה לסרטי תעודה מוזיקליים, המבוימים על ידי במאים שלא עושים בדרך כלל סרטי תעודה (ושקשורים ל-1969). כמה זו היתה שנה אדירה לתחום הזה? שלושת אלה אינם סרטי התעודה המוזיקליים האחרונים ברשימה. (״הוולווט אנדרגראונד״ זמין באפל טי.וי.פלוס)

7. ״ליקריץ פיצה״, פול תומס אנדרסון

פול תומאס אנדרסון מתבגר לאחור: אחרי שכאיש צעיר הוא ידע לכתוב כה יפה אנשים מבוגרים עם צרות ומאוויים של מבוגרים, הוא כעת – בהגיעו לגיל 50 – עושה עבודה נפלאה בתיאורו של גיל הנעורים, המעבר המביך והמחוצ׳קן מילדות לבגרות, שכולו ביטחון עצמי והעמדת פנים. שוטים ארוכים ונפלאים בלוס אנג׳לס של 1973, במה שנראה כמו הצלע השלישי במשולש של ״לילות בוגי״ ו״היו זמנים בהוליווד״, על החלום ההוליוודי ושברו. (שם הסרט לקוח משמה של רשת חנויות תקליטים בלוס אנג׳לס בסבנטיז).

6. ״אנט״, לאוס קאראקס

עוד סרט מוזיקלי, ועוד סרט עם ספארקס.

״אנט״ הוא סרט נפלא ומאוד יוצא דופןכמו כל סרטיו של קאראקס הוא לא נראה כמו שום דבר שאתם מכיריםכמו כל סרטיו של קאראקס הוא גם יכול להיות קצת קשה לבליעה למי שרגיל לקולנוע נוסחתימסחרי וסטנדרטיסרטיו של קאראקס הם תמיד מלודרמות היפרמסוגננותאבל תמיד יש בהם תדר אירוניכמעט פרודישמלווה אותםאיזו מודעות עצמית שלא לוקחת ברצינות את הדמויות המאוד רציניות שלובתוך העצב והייסוריםיש בסרטיו של קאראקס משהו קורע מצחוק.

ב-2013 ״מנועים קדושים״ של לאוס קאראקס הגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה.

5. ״Summer of Soul״, אמיר (קווסטלאב) תומפסון

מבטיחים לנו שב-2022 יגיע אלינו שירות הסטרימינג דיסני פלוס, שארוז בחבילה יחד עם ערוץ ״סטאר פלוס״, שהוא המקבילה הבינלאומית להולו, ושם – יש להניח – יהיה אפשר לראות באופן רשמי וחוקי את אחד הסרטים הכי אדירים שראיתי השנה, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים. סרט שהוא אושר מוזיקלי ועושר חברתי ומצפוני. המתופף של הרוטס – ומי שכבר היה שותף כמנהל מוזיקלי בסרט התיעודי  של מישל גונדרי ״מסיבת שכונה של דייב שאפל״ – זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס על עבודתו הראשונה כבמאי. כמו ״Get Back״ של פיטר ג׳קסון, גם כאן מדובר בסרט שעשוי מחומרי גלם וארכיון שישבו בכספת מאז 1969. במקרה הזה, תיעוד של פסטיבל מוזיקה בהארלם, שהתקיים במקביל לפסטיבל וודסטוק, והפך למסיבת-הפגנה בקיץ שאחרי רצח מרטין לותר קינג, עם התעוררות התנועה לזכויות האדם. מוזיקה כמהפכה, הסרט הזה הוא חשמל טהור.

סיפור הפרברים 2021. במאי: סטיבן ספילברג

4. ״סיפור הפרברים״, סטיבן ספילברג

זה סיפור על גזענותאפליהפשעי שנאה והתבוללותזהו גם סיפור על צעירים ללא הוריםשצריכים לחצוב לעצמם מקום בעולםללא הדרכהללא השגחהללא סיכוי. וזה כבר נשמע כמו סרט של ספילברג.

3. ״חולית״, דני וילנב

 החזון הוויזואלי של וילנב שהתחיל ב״המפגש״ והתפתח ב״בלייד ראנר 2049״ מתלכד כאןהוא יוצר חלליות שנראות כמו סלעים וחלוקי נחל, תככים וקרבות בין ממלכות ושבטים כאילו מדובר בסרט יפני של קורוסאווה מימי שושלות השוגונים, ובורא עולם צחיח שנראה כמו סופת חול תמידית.

מאז ״אסירים״ ב-2013 כל סרט חדש של דני וילנב מגיע לרשימת סרטי השנה שלי, וב-2016 עם ״המפגש״ הוא גם היה במקום הראשון.

2. ״ארץ נוודים״, קלואי ז׳או

לא צריכים יותר מכמה דקות צפייה כדי לזהות את השפעותיו של טרנס מאליק על כל שוט בסרטיהשכמעט תמיד מצולמים בשעה המוזהבתהדקות האחרונות לפני השקיעהוממש כמו בסרטיו של מאליק בכל פעם שהמצלמה לוכדת את השמש בעדשתה היא תמיד נמצאת באותה זווית מעל האופקלזאו יש לב של אקטיביסטית הומניטרית ועין של משוררת.

1. ״הכרוניקה הצרפתית״, ווס אנדרסון

זו הפעם השניה של ווס אנדרסון בראש רשימת סרטי השנה של ״סינמסקופ״. הפעם הקודמת היתה ב-2014 עם ״מלון גרנד בודפשט״, עליו כתבתי כך: ״זה סרט שבילבל אותי בצפייה ראשונה. הוא היה כה עמוס וגדוש שקצת הלכתי לאיבוד בו. אבל הוא הילך עליי קסם. הייתי זקוק לצפייה שניה ושלישית כדי להיכנע לו סופית. זה סרט גאוני מכל כיוון. ראשית, העיצוב: עיצוב התפאורה וגם עיצוב המסך (והשימוש ברוחב מסך שמשתנה מתקופה לתקופה). ואז, השימוש הכפייתי במילים הנמסרות בקצב מסחרר״. נשמע מוכר? וזה, בסופו של דבר, מה שאני כנראה מחפש בקולנוע: תנועות ומילים, או תמונות ושירים. או ההפך.

ציונים לשבח:

פרויקט ״גרזן קטן״ של  סטיב מקווין. ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו. ״טיטאן״ (לא בטוח אם אהבתי את הסרט או שנאתי אותו, אבל אני חייב להצדיע לסרט שכמותו לא ראיתי). ״אתמול בלילה בסוהו״ של אדגר רייט (סרט שני שלו ברשימה). ״מים שקטים״ של טום מקארתי. ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״.

חיבבתי:

״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, ״טיק, טיק, בום״, ״לשחרר את גאי״ (היה בו כל מה שלא היה ב״מטריקס״ החדש). ״מקום שקט 2״. ״חדשות העולם הגדול״, החצי הראשון של ״ציידי המפלצות״.

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “סיכום שנה 2021: סרטי השנה של ״סינמסקופ״”

  1. רוגל 30 דצמבר 2021 ב - 0:56 קישור ישיר

    אני תוהה איך זה שבלפסט נעדר מהרשימה
    ===========
    רוה לרוגל: הוא לא היה אחד מ-20 הסרטים הטובים של 2021.


השאירו תגובה