״אנט״: ראיון עם הבמאי לאוס קאראקס
לאוס קאראקס ובתו, נסטיה בפתיחת ״אנט״. זה אצלה בדם
דיברתי על ״אנט״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן
תשע שנים חלפו מאז שיצא סרטו הקודם של לאוס קאראקס, ״מנועים קדושים״, שהיה סרט השנה שלנו ל-2012. תשע שנים עד שהוא הצליח להביא למסכים השנה את סרטו השישי, ״אנט״, שפתח את פסטיבל קאן, זכה שם בפרס הבימוי ועלה בסוף השבוע בבתי הקולנוע בארץ. ״מנועים קדושים״, מצידו, יצא 13 שנים אחרי הסרט שקדם לו, ״POLA X״, שיצא שמונה שנים אחרי סרטו השלישי, ״הנאהבים מפריז״. בשנות השמונים, בזכות סרטים כמו ״בחור פוגש בחורה״ ו״זה אצלה בדם״, קאראקס – בן 61 כיום – הפך לאחד הבמאים הבולטים בקולנוע הצרפתי והוא יצר שלוש יצירות מופת מסוגננות תוך שבע שנים. את שלוש יצירות המופת הבאות שלו לקח לו 30 שנה להשלים.
בראיון עם ״כלכליסט״ שהתקיים בשיחת וידיאו, זו היתה השאלה הראשונה שהיינו חייבים לשאול.
– למה לקח לך תשע שנים לעבור מ״מנועים קדושים״ ל״אנט״?
״יש לכך שלוש סיבות: כסף, ליהוק ומוניטין גרועים״.
או.קיי. כסף זה ברור: ״אנט״, שצולם בחלקו ברחובות לוס אנג׳לס וסנטה מוניקה ובחלקו ברחבי אירופה, הוא לא סרט זול – יש בו לוקיישנים רבים, שני כוכבים, תפאורה מסובכת, לא מעט סטטיסטים, ובמאי קפריזי. גם הליהוק, מתברר, היה גורם מעכב. ״כשאתה יודע בדיוק את מי אתה רוצה לתפקיד הראשי זה עושה בעיות כי צריך לחכות עד שהוא יתפנה״, אומר קאראקס. במקרה הזה, קאראקס ידע כבר ב-2012 שהוא רוצה את אדם דרייבר לתפקיד הראשי, אותו הוא ראה בסדרה ״בנות״. דרייבר עזר לא מעט בשלבי גיוס הכספים, אבל גם כשהכסף גויס, ההפקה היתה צריכה לשבת ולחכות עד שדרייבר יסיים לצלם את ״מלחמת הכוכבים״ ויתפנה. בדרך הוא ליהק את מישל וויליאמס לתפקיד הנשי מולו, וכשההפקה נדחתה וויליאמס עברה הלאה והתפקיד הוצע למריון קוטיאר.
– הבנתי את עניין הכסף והליהוק. מה העניין עם המוניטין?
״הסרט השלישי שעשיתי – ׳הנאהבים מפריז׳ – הפסיד כל כך הרבה כסף, שמאז יצא לי שם רע בקרב מפיקים וקשה לי להשיג מימון לסרטים שלי״.
אז מה אתה עושה בעשר השנים שעוברות בין סרט לסרט?
״מטייל קצת, קורא קצת, חושב קצת, מתאהב קצת. אני מקדיש זמן לבת שלי״.
– יש במאים שפשוט לא אוהבים לביים ולכן הם לוקחים הפסקות ארוכות בין סרט לסרט. מה איתך, אתה אוהב את שלב הצילומים והעריכה?
״כן, זה לא המצב אצלי. במיוחד בסרט הזה, הצילומים בסרט הזה היו החוויה הכי טובה שלי על סט. ואני הכי נהנה משלב העריכה, אני נמצא בחדר העריכה יום–יום. אבל כנראה שצריך איזו אנרגיה מיוחדת כדי ליצור ברצף. פסבינדר מת בגיל 37 וביים יותר מארבעים סרטים. היתה לו אנרגיה יצירתית עצומה, שכנראה לי אין אותה. בקצב הזה, כדי להגיע לתפוקה שלו אצטרך לחיות עד גיל 300״.
בתור במאי שנודע כביישן, מסתגר מהעולם ואקסצנטרי, מפתיע למצוא את קאראקס – עם כל המוניטין הגרועים שלו – בצד השני של שיחת זום, ובמצב רוח דברני. כן, הוא מעדיף לעשות את זה כשלמשך רוב השיחה המצלמה מסובבת ממנו, כשאני רואה את כפות ידיו שמדליקות סיגריה אחר סיגריה, עם הקעקוע הכה מזוה על גב כף ידו, אבל לא את פניו, וכשהוא מבקש שלא להקליט את השיחה. אבל אלה לא בקשות שלא ציפינו מבמאי שצץ רק פעם בעשור ושסרב לעלות לקבל את פרס הבימוי בקאן. מצד שני, בשני סרטיו האחרונים קאראקס מופיע בפתיחת הסרט, כדמות שמציגה את הסרט כיצירה–בתוך–יצירה, או חלום–בתוך–חלום. אז הוא כנראה ביישן מוחצן.
דרייבר מגלם ב״אנט״ את דמותו של הנרי מקהנרי, סטנדאפיסט בוטה שנהנה לזעזע את הקהל שלו. הוא מתאהב באן (מריון קוטיאר), כוכבת אופרה, שלידה תמיד נמצא תפוח חצי אכול. שניהם אנשי במה שחיים חיי רגש אינטנסיביים והולכים עם האמנות שלהם עד הקצה, עד שאין להם ברירה אלא לשעתק את היצירה שלהם גם לחייהם הפרטיים, והמחיר לכך הרסני. לשניים נולדת בת, אנט, שעוד כתינוקת עשויה להתגלות ככוכבת גדולה משניהם יחד.
את הסיפור לסרט כתב ההרכב המוזיקלי ספארקס, האחים רון וראסל מייל, שכתבו גם את כל השירים בסרט. זה המקום לציין ש״אנט״ הוא מיוזיקל. או יותר נכון, הוא אופרת רוק, שבה כמעט כל העלילה מושרת, הרגשות מועצמים, הדרמה מוקצנת, והגורלות נחרצו מראש. קאראקס מבקש להדגיש שכל השירה נעשית בלייב בזמן הצילומים, ושהוא בכונה בחר שחקנים שאינם זמרים מקצועיים. מהבחינה הזאת ״אנט״ עשוי להזכיר את הסרט הישראלי ״מאמי״ של קרן ידעיה, שניהם סרטים עם אמביציה מוזיקלית וקולנועית דומה.
כשאני אומר לקאראקס שבכל הסרטים שלו יש רגעים של מיוזיקל, של דמויות שרוקודות או מגיבות למוזיקה, ובכלל שיש למוזיקה אצלו תפקיד משמעותי עוד הרבה לפני ״אנט״ הוא עונה שמוזיקה היא אהבתו הראשונה. ״החלום שלי היה להיות מוזיקאי, להיות בלהקה. אבל המוזיקה לא הסכימה לקבל אותי, לא הייתי מספיק טוב, אז נהייתי במאי. כשביימתי את הקטע עם קיילי מינוג ב׳מנועים קדושים׳ זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עשיתי משהו שמזכיר מיוזיקל וזה עשה לי חשק לביים סרט מוזיקלי שלם״.
מי שראה את הסרט התיעודי המצוין על ספארקס, יודע שהאחים מייל, שכבר משיריהם ניכר שהם חובבי קולנוע מושבעים, חלמו כבר לפני שנים רבות ליצור סרט שהם יכתבו לו את הסיפור ואת השירים. הם התחילו לעבוד עם ז׳אק טאטי, שמת לפני שהפרויקט קרה. ואז עבדו עם טים ברטון, שבסוף פרש מהפרויקט (בסרט מסופר שהאחים בכו מצער כשהפרויקט עם ברטון התפרק), ועכשיו בעזרת קאראקס הם סוף סוף הגשימו את חלומם. המוזיקה, צריך לציין, מעולה, ונשמעת כמו שירי רפאים שירדפו אתכם כמו רוחות זמן רב אחרי הצפייה.
– איך נוצר הקשר בינך ובין ספארקס?
״קודם כל, אני מעריץ שלהם עוד מאז שאני ילד, כך שממש שמחתי שהם פנו אלי עם הרעיון לסרט. אהבתי את הרעיון והיה תענוג לעבוד איתם״.
– זה הסרט הראשון שלך באנגלית. איך היה לביים באנגלית?
״לא בטוח שיודעים, אבל אנגלית היא שפת האם שלי. אמא שלי היתה אמריקאית. עם השנים די שכחתי את השפה, אבל המוזיקה שאני הכי אוהב היא מוזיקה אמריקאית, והספרים שאני הכי אוהב הם ספרים אמריקאים. אני קורא רק ספרים באנגלית״.
חובה להדגיש: ״אנט״ הוא סרט נפלא ומאוד יוצא דופן. כמו כל סרטיו של קאראקס הוא לא נראה כמו שום דבר שאתם מכירים, כמו כל סרטיו של קאראקס הוא גם יכול להיות קצת קשה לבליעה למי שרגיל לקולנוע נוסחתי, מסחרי וסטנדרטי. סרטיו של קאראקס הם תמיד מלודרמות היפר–מסוגננות, אבל תמיד יש בהם תדר אירוני, כמעט פרודי, שמלווה אותם, איזו מודעות עצמית שלא לוקחת ברצינות את הדמויות המאוד רציניות שלו. בתוך העצב והייסורים, יש בסרטיו של קאראקס משהו קורע מצחוק. והוא עושה עם הקולנוע כל מה שעולה על רוחו בווירטואוזיות מופלאה. אבל קל מאוד לפספס את התדר הזה, ולכן סרטיו של קאראקס הם תמיד אירועים קולנועיים, אבל הם גם תמיד מפלגים את צופיו – אלה שמעריצים ואלה ששונאים. אנחנו מעריצים.
את הווירטואוזיות של קאראקס רואים כבר בסצינה הראשונה, שבה קאראקס עצמו יושב בתא הטכנאי באולפן הקלטות ומבקש ״אפשר להתחיל?״ ובכך נותן לספארקס את האות להתחיל לנגן ולשיר ואז לצאת מהאולפן בשוט נפלא ורצוף של כעשר דקות, שבו מתאספים כל שחקני וזמרי הסרט וצועדים ברחובות סנטה מוניקה ומשיקים את עלילת הסרט. בהמשך, כשנולדת אנט, הקהל – שכבר מבין שהסרט כולו מתקיים בצד הלא מציאותי של המציאות – מתוודע לדמותה של התינוקת, המגולמת על ידי… בובה.
– מה אמרו המפיקים כשאמרת להם שאת אנט תגלם בובה?
״זה לא עזר להם בתהליך גיוס הכספים״.
– ובכל זאת, למה בובה?
״ידעתי שאני לא יכול ללהק תינוקת אמיתית שתגלם את אנט מהלידה ועד גיל חמש, וידעתי שאני לא רוצה ליצור תינוקת באפקטים דיגיטליים. אני ממש לא אוהב את האפקטים האלה. רציתי שלשחקנים יש משהו אמיתי שהם יוכלו להחזיק ביד. וכך הגעתי לרעיון הבובה. עד שמצאנו מי יעצב לנו את הבובה ויעשה את כל הבובנאות בצילומים – זה עוד דבר שלקח לנו זמן ועיכב את הצילומים״.
– אני מוצא לא מעט קשרים בין כל סרטיך. מוטיבים ורעיונות שחוזרים מסרט לסרט. כמו למשל האופנוע שהחזיר אותי ל״POLA X״ או הצבע הירוק שמאפיין את הדמות של אדם דרייבר.
״אני עושה קולנוע אישי, אז אני מניח שזו הסיבה לכך שיש קשרים בין הסרטים שלי. אבל בעניין הצבע הירוק: זה נכון. כשעשיתי את הסרט הקצר לפרויקט ׳טוקיו׳ יצרתי דמות שנראת Merde, עם חליפה ירוקה. לקחתי את הדמות הזאת אחר כך ל׳מנועים קדושים׳ ועכשיו הירוק הזה גם הפך לצבע של הנרי מקהנרי״.
הצד האישי בסרט ניכר בעובדה שהאדם הראשון הנראה בסרט היא נסטיה, בתו בת ה-16 של הבמאי, שהסרט מוקדש לה. אמה של נסטיה, השחקנית הרוסיה יקטרינה גולובווה, שיחקה ב״POLA X״, והתאבדה ב-2011. כך שקל להבין איך הסיפור שספארקס הביאו לקאראקס שנה אחר כך דיבר אליו באופן אישי.
– בסופו של דבר, מי שנתן את עיקר המימון לסרט ואפשר את הפקתו היה שירות הסטרימינג אמזון פריים. מה שאומר שבאמריקה הסרט שלך יגיע לקהל הכי גדול שאי פעם היה לך, אבל הוא לא יראה את הסרט בקולנוע. איך את מרגיש עם זה?
״אני לא שמח מזה. כן, בזכות אמזון הסרט הזה קיים. אבל אני ממש שונא סטרימינג. אני חושב שלשירותי הסטרימינג ולקורנה יש את אותו אינטרס בדיוק: להשאיר אותנו בבית. אבל אני רוצה שאנשים ייצאו. חייבים לראות קולנוע בחוץ, בבתי הקולנוע״.
– בשנות השמונים הרבו להשוות אותך ליורש של גודאר. ב-40 השנים שעברו מאז אני רואה לא מעט יוצרים שהושפעו ממך. ראית למשל את המחווה שנואה באומבך וגרטה גרוויג עשו ב״פרנסס הא״ לסצינה עם דיוויד בואי מ״זה אצלה בדם״?
״אני שמח שאתה רואה את ההשפעה שלי על יוצרים צעירים, אבל אני לא רואה את זה. אני גם לא כל כך רואה סרטים חדשים. אני מודה שזה קצת מוזר שלפני רגע אמרתי שצריך לצאת לראות סרטים בקולנוע, אבל בתי הקולנוע החדשים בפריז או בארצות הברית פשוט לא כיפיים יותר, הם לא כמו בתי הקולנוע שאני זוכר כשהייתי צעיר״.
(גרסה מורחבת לראיון שפורסם ב״כלכליסט״, 13.9.2021)
