05 ספטמבר 2021 | 20:34 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״היו זמנים בהוליווד״ הספר, ביקורת

דיברתי על גרסת הספר של ״היו זמנים בהוליווד״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

בימי הסגר הראשון, רגע אחרי לידת בנו, השתתף קוונטין טרנטינו בפודקאסט אמריקאי שהוקלט באמצעות זום וסיפר על שגרת יומו בימי הקורונה: הוא כותב כל היום, עושה הפסקה בכתיבה ויורד לאכול ארוחת צהריים עם אשתו. מה הוא כתב שם כל הזמן הזה? הנה התשובה לפנינו: לספרו הראשון של טרנטינו כסופר קוראים ״היו זמנים בהוליווד״, אבל חבל שאין לו את כותרת המשנה המתבקשת: נכתב בתל אביב. הספר, שיצא לאור ביוני וזינק הישר לרשימות רבי המכר באמריקה, יצא בשבוע שעבר בתרגום לעברית (הסקירה הבאה מבוססת על הספר באנגלית).

יש במאים שמוציאים גרסאות מיוחדות לסרטים שלהם, ״גרסת הבמאי״ או ״גרסה מורחבת״, שבהן הם אוספים סצינות שמסיבה כזו או אחרת נשארו על רצפת חדר העריכה, ומגישים לקהל את הסרט שהם כבר ראו ואהבו, עם סצינות שלא היו בו קודם. יש להניח שגם ל״היו זמנים בהוליווד״ של טרנטינו מ-2019 היו חומרים נוספים שירדו בעריכה כדי שהסרט יימשך רק שעתיים וארבעים ולא שלוש שעות וארבעים, אבל במקום להוציא גרסה מורחבת ומיוחדת כסרט (ואולי הוא עוד יעשה את זה) טרנטינו בחר להרחיב בספר את כל מה שהוא לא הספיק לספר בסרט. הספר מאפשר לו חופש מבני גדול יותר, של מסע קופצני ואסוציאטיבי בין ארבע דמויות ביממה אחת בהוליווד בפברואר 1969 – מעשיהן, מחשבותיהן, וסיפורי הרקע שלהן. הסצינות ב״היו זמנים בהוליווד״ סיפורם של שחקן מערבונים בדעיכה בהוליווד של 1969, הנהג שלו, שהיה פעם כפיל הפעלולים שלו, השכנה בבית ממול, שהיא כוכבת עולה, וצ׳רלי מנסון שיחבר את כולם יחד היו גם ככה ארוכות, אבל בספר הן כתובות כך שכל אחת מהן היתה יכולה להפוך לסרט באורך מלא משל עצמה. קחו למשל את הסצינה שבה ריק דולטון (ליאונרדו דיקפריו) פוגש את סוכן השחקנים מרווין שוורז (אל פצ׳ינו) במסעדה, שבה הסוכן מציע לדולטון לעבור לשחק במערבוני ספגטי, הצעה שעבור דולטון נשמעת כמו גזר דין מוות לקריירה שלו. להבדיל מהסרט, בספר הסצינה הזאת פותחת את הסיפור, מתרחשת במשרדו של שוורז (לא שוורץ, חלילה) נמשכת 24 עמודים (בגרסה האנגלית), ומחזיקה את כל הפרק הראשון, שהוא מבול של נייםדרופינג, מהסוג שיהפוך את הקריאה בספר לאתגר טריוויה: האם תצליחו, בלי גוגל, לנחש מי מהדמויות מהספר אמיתיות ומי בדיוניות? אילו סרטים קיימים באמת, ואילו הומצאו על ידי טרנטינו? עצה לקוראים: השאירו את גוגל בצד ועסקו במשחקי הטריוויה רק בסוף הקריאה, כאילו שאנחנו ב-1969 (כך גיליתי בעצמי, להפתעתי, שג׳ים סטייסי היה שחקן אמיתי וכך גם סדרת הטלוויזיה שלו, ״לנסר״, שעלילתה מאכלסת הרבה יותר מדי עמודים בספר). עצה למו״לים: כדאי לחשוב על הוצאה לספר שכוללת אינדקס שמות – סרטים, שחקנים ושירים – כזה שיציין באות נטויה את השמות המומצאים במה שהיה יכול להיחשב, לקוראים התמימים, ככספר היסטורי, ביוגרפיה אמיתית של הוליווד ב-1969.

בעוד דולטון היה הגיבור הברור של הסרט, דומה שאהדתו הגדולה של טרנטינו בספר נתונה דווקא למי שאמור היה להיות דמות המשנה, קליף בות (שעל גילומו זכה בראד פיט באוסקר לשחקן משנה). בות, שהיה גיבור מלחמה ביפן ובפיליפינים, שכמעט הפך לסרסור בפריז אחרי המלחמה, שאימץ את כלבת הפיטבול שלו, אחרי שאילף אותה להיות כלבת קרבות, שהרג שני גנגסטרים ויצא מזה נקי, שרצח את אשתו, אבל מיד התחרט על כך, שהכניס מכות לברוס לי, כדי ללמד אותו לקח. סיפורו של בות הוא החלק המוצלח של הספר, בעוד שדולטון מתגלה כאידיוט גמור, שדעיכתו מוצדקת, ושאחרי שנים כשחקן טלוויזיה מקבל לראשונה שיעורים במשחק מילדה בת 8 (שמפלרטטת איתו) ומבמאי מערבונים שחולם לעשות שייקספיר.

סרטיו של טרנטינו נעים בין הטובים למצוינים (״היו זמנים בהוליווד״ היה לדעת כותב שורות אלה אחד המצוינים, לצד ״ממזרים חסרי כבוד״ ו״כלבי אשמורת״, כל השאר היו חביבים במידה כזו או אחרת של הנאה והברקה). אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו: הוא כותב כמו שד משחת. העובדה שיש באמתחתו שני פרסי אוסקר על תסריט היא עדות אמינה לתרומה הגדולה באמת של טרנטינו לקולנוע של סוף המאה ה-20. הוא במאי מצוין, ללא ספק, אבל הוא תסריטאי טוב יותר, ובהחלט מקורי יותר. גרסת הרומן ל״היו זמנים באמריקה״ היא שצף קצף של כתיבה, לעיתים נגועה בגרפומניה, אבל רגעי ההנאה רבים בספר. לכל דמות משנה בסרט מעניק טרנטינו סיפור רקע שלם. ולא רק לדמויות הראשיות, אלא, במה שנראה כמו OCD תסריטאי, גם לדמויות המשנה שבתוך הסדרהשבתוךהסרט. לפני שתחליטו אם לקרוא את הספר, אותו תלגמו בכמה שעות מסחררות, היכנסו לבלוג של טרנטינו באתר האינטרנט של בית הקולנוע שבבעלותו, הניו בוורלי בלוס אנג׳לס שגם הוא מוזכר בספר ומקבל את סיפור הרקע ההיסטורי שלו ראו איך הוא כותב טקסטים בני אלפי מילים על סרטי קונג פו נשכחים, ודמיינו את הרעשת המילים הזאת על כל קהילת הטלוויזיה והמערבונים של הוליווד., כפי שסופרה לו על ידי קורט ראסל וברוס דרן (כך על פי התודות בפתיחת הספר). טרנטינו נע בין רצון לספר היסטוריה מדויקת מתוחקרת לפרטים ובין חוש דרמטי שמעניק לו את הרשיון לעשות עם הפרטים האלה כל העולה על רוחו. זה הקסם בכתיבה על קולנוע קל לגלוש מהיסטוריה כפי שהיא מוצגת בסרטים, להיסטוריה של תעשיית הבידור, לרכילות שנראית טריוויאלית וחטטנית, אבל מסבירה לעיתים למה סרטים נעשים כפי שהם נעשים, ואיך התקבלו החלטות ליהוק, לאו דווקא מסיבות ענייניות. וטרנטינו מזגזג בין כל אלה כאילו הכל אמת לאמיתה: סיפור מלחמת העולם השניה בזירה היפנית לצד עמודים שהם מעין מאמר דעתני על האופן שבו הוליווד של סוף שנות הששים הפכה את הקולנוע לאלים ופוליטי לצד סיפורה של שחקנית בת 8 (שלא קיימת) שתגדל להיות מועמדת לאוסקר על סרטו של אחד, קוונטין טרנטינו (על סרט שהוא מעולם לא עשה). לפעמים זה עמוק, לפעמים זה גחמני, ולא תמיד ברור מה זה מה.

הגרסה האמריקאית, שיצאה בכריכה רכה ובנייר ממחוזר וזול, היא ההומאז׳ של טרנטינו לאומנות הנובליזציה, אחד מאופני המיסחור של הוליווד בשנות השבעים והשמונים, כשסופרים אלמוניים נשכרו לכתוב ספרים בעקבות סרטים. טרנטינו מעיד על עצמו כמעריץ של הז׳אנר, שבו סרטים נחותים לעיתים קיבלו בידיהם של סופרים מוכשרים עיבודים ספרותיים שהתעלו על המקור (בראיון לג׳ימי קימל, טרנטינו הזכיר את הספר לסרט ״אורקה״, שהתעלה רבות על הסרט שעליו הוא התבסס, ואף – לדעתו – היה טובה יותר מ״כריש״, ספרו של פיטר בנצ׳לי שעליו היה מבוסס ״מתלעות״, ש״אורקה״ ניסה לחקות). הגרסה העברית של ״היו זמנים בהוליווד״ מציגה על הכריכה דימוי ועיצוב פונט שמזכיר ספרי מתח ובלש, שגם מהם טרנטינו מושפע, בעיקר בניסיון שלו לדמיין איך אלמור לנארד היה כותב את הביוגרפיה של הוליווד וכוכביה הזוטרים. זו אותה ספרות פאלפ שטרנטינו מעריץ, אותם ספרי מערבונים או ריגול קלים לקריאה – משופעים אקשן וסקס – שגם ריק דולטון מחזיק בכיסו האחורי ובהם הוא קורא בין טייק לטייק על הסט (פרסומת לאחד הספרים האלה מופיעה בסוף הספר). 

הכתיבה המשוחררת הזאת, נטולת האילוף והמשמעת, יוצרת פרקים קריאים להפליא, אבל גם כמה רגעים פחות מלוטשים שחוזרים על עצמם (כמו סיפור הרקע של הדמויות בסדרה ״לנסר״, שחוזר על עצמו פעמיים). טרנטינו אוהב לזעזע בשפה שמתאימה לתקופתה אבל לא לתקופתנו. כשבאמריקה התחילו להזדעדע משנות גנאי לשחורים, טרנטינו כתב את ״ג׳נגו חסר מעצורים״ ואת ״שמונת השנואים״ כדי למלא אותם בכינויים שאף אחד לא יכול להגיד כיום מבלי שיאבד את מקום עבודתו, אבל טרנטינו כמי שעושה סרט תקופתי הצליח לצאת מזה בכבוד., כשברור שהשפה תקופתית בדיוק כמו התלבושות ולכן אין סיבה לשנות או לצנזר אותה על פי ערכים עכשוויים. וכך גם בספר: הספר שנכתב כיום מכיל יחס קליל ואגבי לייצוגים של מיניות נשית סקס, סקס עם קטינות, סקס עם ילדות, אלימות כלפי נשים ורצח בתוך המשפחה שבהחלט נאמן לאופן שבו התייחסו למיניות ב-1969, שיא ימי מהפיכה המין, אבל שהיום היה גורם למי שיכתוב כך בטוויטר לאבד את משרתו כמנחה האוסקר. אבל טרנטינו שמנסה לגרום לספר להיראות כאילו נכתב בשנות הששים או השבעים שובר את החוקיות של עצמו כמה פעמים לאורך הספר ומתייחס לנקודת המבט שלו מההווה, וכך מפליל את עצמו לא כמי שעוקף את #מיטו, ומזכיר איך דיברו על מין ומיניות לפני 50 שנה שהיום נשמעים בלתי קבילים ובלתי נסבלים, אלא כמי שמתעלם ממנו, ואולי אפילו עוקץ אותו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 1.9.2021)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה