״שירלי״. אגורפוביה היא מנת השף המיוחדת השנה בפסטיבל

הרחבות על הסרטים האלה ודיבורים על סרטים נוספים תמצאו גם בתוכנית המיוחדת לפסטיבל חיפה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

חלפו בסך הכל שבועיים מאז שהסתיים פסטיבל ירושלים והנה נפתח היום (ראשון) פסטיבל הקולנוע בחיפה, שחוזר למועד המקורי שלו בחול המועד סוכות (19 עד 28 בספטמבר). זו עוד תופעת לוואי של הקורונה: אחרי שבשנה שעברה שני הפסטיבלים נאלצו להתקיים במתכונת מקוונת, השנה הנסיבות ולוח השנה גרם לשני הפסטיבלים להידבק זה מזה וזה אל זה. אז כן, יש כמה סרטים חופפים, שאם פספסתם בירושלים תוכלו להשלים בחיפה כמו ״טיטאן״ (זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן) ו״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן. אבל שאר הסרטים הם השלמה ראויה ומסקרנת של הרפרטואר הקולנועי האיכותי והפסטיבלי של השנתיים האחרונות, ואליהם מתלווים גם כמה הפקות מיוחדות מאוד מסקרנות – האחת היא מפגש עם חגי לוי, היוצר של הגרסה המחודשת ל״תמונות מחיי הנישואין״ של HBO, והשניה היא מופע עם המוזיקה של חביב שחאדה חנא, המלחין הנפלא של ״ביקור התזמורת״ ו״ויהי בוקר״. ואגב, הפסטיבל יארח את הבכורות הישראליות של ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין ו״תמונת הניצחון״ של אבי נשר, רגע לפני שיתמודדו בדו–קרב ראש בראש על פרסי אופיר, ואני מתערב אתכם שלא תמצאו סרט בינלאומי בפסטיבל שיהיה טוב משני אלה. (שימו לב שכמה מסרטי הפסטיבל יהיו זמינים לצפייה גם אונליין, באתר הפסטיבל, בו גם נמצאת התוכניה המלאה).

הנה כמה מהסרטים הבולטים השנה בפסטיבל, ולמרות שאף אחד מהם לא התגלה כיצירת מופת נדירה, ובכולם נתגלו פגמים, הם עדיין ברובם מעניינים מספיק כדי להשקיע בהם את זמנכם, דווקא בצפייה פסטיבלית:

״פיג״

ניקולס קייג׳ הפך בשנים האחרונות לסוחר אשפה שבוחר לעצמו סרטי אקשן ואימה זוטרים ומביכים, אבל אחת לכמה שנים הוא נזכר שהוא גם שחקן רציני ומהמר יפה על סרט עצמאי קטן, אלטרנטיבי, שלא היה יכול להיות מופק אילולא היה בו מישהו ששמו מושך קהל. ״פיג״ הוא כזה. זהו סרט הביכורים של מייקל סרנוסקי, שיהיה מעניין לראות לאן הוא ימשיך מכאן. קייג׳ מגלם שף נודע שאחרי מות אשתו ומשבר נפשי פורש מהעולם ועובר לגור בבקתה ביערות אורגון, שם הוא הופך לצייד פטריות כמהין מגודל ומוזנח, כשרב החזירה שלו מארחת לו לחברה. כשלילה אחד חבורת שודדים מגיעה וחוטפת את החזירה, קייג׳ יוצא למסע אל הדמויות מעברו כדי לברר איתם מי מהם גנב לו את החזירה, במאבק על שוק הכמהין היוקרתי. נקודת המוצא העלילתית הזאת היתה יכולה להפוך בקלות לסרט הבא בסדרת ״ג׳ון וויק״ (שם זה היה כלב ולא חזירה), אלא שבסרטו של סרנוסקי הגיבור רק חוטף מכות ולא מחטיף אותן. וכך נוצר מעין סרטי אקשן אנטי–אקשן, שיותר מתמקד באווירה ובקולינריה מאשר במה שבסרט אחר היה יכול להפוך למסע נקמה (נקודה מקומית: את הסרט מימן לן בלווטניק, איש העסקים הרוסי–אנגלי, ואחד הבעלים של ערוץ 13, ומפיק הסרט הוא בן גלעדי, בנם של אביב גלעדי וחנה לסלאו). אם חזירים וציידי כמהין חביבים עליכם, צרפו לסרט לקינוח את הסרט התיעודי ״ציידי הכמהין״, שיוקרן גם הוא בפסטיבל, וזמין לצפייה גם ב-vod של יס.

״וונדי״

ב-2012 ביים בן צייטלין את אחד מסרטי הביכורים היפים של העשור הקודם, ״יצורי הדרום הפראי״, שעליו הוא היה מועמד לאוסקרים על הסרט, הבימוי והתסריט. לקח לו שמונה שנים לחזור עם סרט שני שלא השאיר את אותו רושם נהדר שהיה בסרט הביכורים, אבל הוא מזכיר שצייטלין הזה הוא במאי נהדר. ״וונדי״ הוא מעין פראפרזה על סיפור ״פיטר פן״. בדרום העני והאומלל, הילדים מביטים במבוגרים סביבם ומבינים שצפויים להם חיים קשים של טבחים ואנשי ספונג׳ה, אז הם קופצים על הרכבת שמביאה אותם לאי קסום שבו הזמן עמד מלכת והם יוכלו להישאר ילדים לנצח. הריאליזם הפיוטי של צייטלין וילדיו יפהפה, עם עבודת מצלמה פנטסטית ופסקול סוחף של מלחין הפלא דן רומר (שהלחין את סרטו הקודם וגם את ״סקין״ של גיא נתיב). הסרט לא מבריק ומלוטש כמו יצירת הביכורים, אבל יש בו רגעים יפים של קולנוע וכישרון.

״שירלי״

זה מתחיל כמו ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״: זוג אקדמאים צעיר מגיע להתארח בביתם של פרופ׳ מבוגר ואשתו הלא–שגרתית, ומערכת היחסים הקולנית שלהם. אלא שהאשה הזאת היא סופרת האימה שירלי ג׳קסון, והיא מתמודדת עם שלל הפרעות נפשיות והתקפי אגורפוביה, ומה שמתחיל כמו התעללות רגשית של האשה המבוגרת באשה הצעירה הופך בהדרגה לדרמה פסיכולוגית בעלת סממנים גותיים, שבה המציאות מתחילה להתעצב כמו אחד מסיפורי האימה של הסופרת. את הסרט ביימה ג׳וזפין דקר והפיקה כריסטין ואשון.

״שף: סרט על אנתוני בורדיין״

היה לנו סרט אחד על שף, וסרט אחד על אגורפוביה, אז נחבר את השניים ונקבל סרט על שף עם אגורפוביה. מורגן נוויל (שזכה באוסקר על ״20 מטר מתהילה״ וביים את הלהיט התיעודי על מיסטר רוג׳רס) מנסה לפצח את דמותו של איש התקשורת אנתוני בורדיין, שפרץ לעין הציבור ב-1999 בזכות ממואר רב מכר שכתב על מה שקורה במטבח של מסעדת יוקרה מצליחה. שנה אחר כך הוא יוצא עם שני מפיקים ומצלמה לסיבוב בעולם בחיפוש אחר נושאים לספרו השני והמסע הקולינרי המצולם הזה הופך לסדרה שהפכה את בורדיין לטייל הכי מפורסם בעולם, האיש שחי את החלום, מטייל במקומות הכי אקזוטיים ואוכל את האוכל הכי מפונפן. אז איך יכול להיות שהאיש הזה התאבד בגיל 61? נוויל חושף את עברו של בורדיין כג׳אנקי משוקם, שחי את חייו במאבקים נגד התמכרויות והתנהגות כפייתית, ושסיפור אהבה קיצוני ולב שבור דחפו אותו מעבר לקצה.

וגם:

סיפורים נוצריים על ניסים, יסורים, כמרים קרי לב והקרבה נשית באיטליה תמצאו גם ב״בנדטה״ המפואר וגם ב״גוף קטן״ הנזירי, שעוסק באם שיוצאת למסע עם גופת בתה התינוקת בניסיון להחזיר אותה לחיים. ב״אבו עומאר״ הישראלי זהו אב פלסטיני שיוצא למסע עם גופת בנו התינוק. ואל תחמיצו את ההזדמנות לצפות בעותקים חדשים של קלאסיקות קולנועיות על מסך גדול: ״הרולד ומוד״ של האל אשבי, ״נערת הטלפון והבלש״ של אלן ג׳יי פאקולה, ״שערי גן עדן״ של מייקל צ׳ימינו ו״שבילי התהילה״ של סטנלי קובריק (דאבל פיצ׳ר מצוין עם ״תמונת הניצחון״ של אבי נשר).

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 19.9.2021)

ציוץ