אבי נשר וג׳וי ריגר בצילומי ״תמונת הניצחון״. אלוהים אדירים, תנו לשני אלה כבר פרס אופיר

שני הסרטים שמובילים את המירוץ לפרסי אופיר – ״תמונת הניצחון״ של אבי נשר ו״ויהי בוקר״ של ערן קולירין, שניהם עם 15 מועמדויות – עורכים היום ואתמול את הקרנות הבכורה הישראליות שלהם בזה אחר זה. לצד ״הברך״ של נדב לפיד, מדובר בסרטים הישראליים הטובים של יבול 2021. בכמה רמות מעל רוב הדברים שמופקים בארץ, של שלושה מהבמאים הישראליים הכי טובים שפועלים כרגע. והלוואי שמצביעי האקדמיה הישראלית לקולנוע ידעו לציין את שלושתם בפרסיהם. על סרטו של קולירין אנסה לכתוב מחר (וגם על העובדה שלמרות שמדובר בשני סרטים שונים לחלוטין באופיין, יש ביניהם גם לא מעט נקודות השקה, כמו העובדה ששניהם עוסקים בכפר קטן תחת מצור גדול). ובינתיים, הנה מחשבות ראשונות על סרטו של נשר, שהוקרן אתמול בחיפה מחוץ לתחרות.

37 שנים עברו מאז ״זעם ותהילה״, שהוא בעיני אחד הסרטים הישראליים הטובים של כל הזמנים, ובין ״תמונת הניצחון״. אבל עלילת סרטו החדש של אבי נשר מתרחשת שנתיים אחרי עלילת ״זעם והתהילה״, ומבחינתי ניתן לראות בשני הסרטים דיפטיך, העוסק במחיר האלים של הקמת מדינה, ושליחת אנשים צעירים – עם אגו וליבידו – ולחמש אותם בנשק ושיילחמו לא רק על חייהם, אלא גם על חיי המדינה שבדרך. האופן שבו נשר בוחר לספר את סיפור הקרב על ניצנים הוא לא רק אמיץ, הוא גם מבריק. זה סרט מלחמה של יוצר ישראלי, אבל כזה שנעשה במאה ה-21, ושמודע לכך שלכל נראטיב יש נראטיב נגדי, אז נשר מנסה להכיל את שניהם בכפיפה אחת, ואגב כך לדבר על הקולנוע עצמו, ועל האופן שבו במאים מחפשים את הסיפור שלהם, את הדמויות, את הגיבורים ואת החיים, לפעמים בהתעלמות מהתמונה הגדולה. האופן שבו נשר מפצל את ההזדהות שלו בין שתי הדמויות הראשיות בסרט – הבמאי המצרי (שחולם לעשות קולנוע על אנשים פשוטים) והחלוצה הישראלית (שרוצה לעשות אך ורק מה שבא להף בלי לתת דין וחשבון לאף אחד) – הוא הברקה נראטיבית, אצל במאי ותסריטאי שכל סרטיו האחרונים מבוססים על תחבולות עלילתיות לא צפויות, שנמעות הלוך ושוב בין נקודות מבט מנוגדות, אבל כאלה שנדמה שנשר מזדהה עם שתיהן באופן מוחלט.

אך בעוד הנראטיב ותחבולותיו דורש ניתוח עמוק וארוך יותר, ״תמונת הניצחון״ הוא קודם כל סרט שמתגאה בהפקת ענק, שבונה לקראת מערכה שלישית שלא נראתה כדוגמתה (אולי מאז ״בופור״) – בעוצמה הוויזואלית ובהרס הרגשי שהיא מותירה אחריה. אני מנהל משא ומתן ביני ובין עצמי מול חלקים באמצע הסרט, ובין המעבר בין שתי נקודות המבט (משא ומתן שדורש צפייה חוזרת ונוקדנית), אבל הרגע שבו הצדדים מתנגשים זה בזה בסיקוונס קרב ארוך, מרהיב וטראגי זה הרגע שבו נזכרתי שכבר יותר מ-40 שנה נשר הוא הגראנד-מאסטר של הקולנוע הישראלי, וכשהוא רוצה לרסק את צופיו שירגישו איך זה לחוות מוות מוקדם מדי, זה יכה בעוצמה שקשה להישאר אדיש מולה.

עוד מחשבות וניתוחים כשהסרט יופץ בבתי הקולנוע.

נ.ב:

שנים אני טוען שהאקדמיה הישראלית לקולנוע צריכה לייסד קטגוריה נפרדת שתקבע את זהות הסרט הישראלי שייצג את ישראל באוסקר הזר (קטגוריית הסרט הבינלאומי). העובדה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הופך אוטומטית לנציג ישראל לאוסקר מעוותת את תחרות פרסי אופיר. מבחינתי, הלוואי שקולירין ונשר יזכו בתיקו בפרס הסרט הטוב ביותר (זה כבר קרה עם ״אביבה אהובתי״ ו״אדמה משוגעת״), אבל ממש כמו שהיה עם ״סוף העולם שמאלה״, אני משוכנע ש״תמונת הניצחון״ ראוי שיהיה נציג ישראל לאוסקרים, ושזו שאלה שצריכה להישאל בנפרד משאר הקטגוריות בתחרות. זה סרט שחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע יידעו מיד איך להגיב אליו ולעוצמה הנפיצה שלו. זה בה בעת סרט מלחמה אבל גם סרט שבוחן את האופן שבו עושים סרט מלחמה. זה סרט שמציג מלחמה בה שני הצדדים הנלחמים מקבלים הזדמנות להציג את הנראטיב שלהם, מבלי שהאחד מוצג כנבל והשני כקדוש. וקצת כמו ״שבילי התהילה״ של קובריק (שמוצג, בצדק, בפסטיבל חיפה השבוע לצד סרטו של נשר) זה סרט שמציג את האופן שבו המלחמה מתנהלת בין המפקדים ובין החיילים בשטח, ושתוצאות הקרב פחות משמעותיות לחיילים בשדה הקרב, ויותר קשורות לאיזה אגו פסיופטי של המפקדים בעורף, שמחפשים תמונת ניצחון ודימוי מיתי, על חשבון חיי האדם שנמצאים חשופים בחזית. זו גם פראפרדה מזרח תיכונית מרתקת על האיקונוגרפיה של המערבונים, אבל כשלקאובואים ולאינדיאנים יש הפעם זכות דיבור שווה. והסוף, כאמור, ממוטט.

ציוץ