״ויהי בוקר״. כל אחד והכלא שלו

יש להניח שמפיקי המיוזיקל ״ביקור התזמורת״ בודקים טוב-טוב האם גם ל״ויהי בוקר״, סרטו החדש של ערן קולירין, יש פוטנציאל לעיבוד לברודוויי. אולי, לא יודע, לא בטוח – אבל מה שכן בטוח הוא שהסיטואציה המתוארת בסרט יכולה להוות בסיס לעשרות רימייקים שייעשו לסרט הזה בכל העולם. לכאורה, קולירין – המעבד את ספרו של סייד קשוע באותו שם – עושה סרט מקומי מאוד ופוליטי מאוד: כפר פלסטיני קטן בגליל מגלה בוקר אחד שהוא נצור. פעילות כלשהי של צה״ל חוסמת את כביש היציאה מהכפר יוצרת סיכוך סלולרי ובהדרגה מתחילה להקיף את הכפר בחומת הפרדה. בכפר מתארחים בני משפחה שהגיעו לחתונה, וכשהם מנסים לצאת מהכפר בחזרה לביתם בירושלים הם מגלים שהם תקועים בפנים, בלי יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון. מה שמתחיל כמו דימוי נוקב של חיים תחת כיבוש, הופך בהדרגה לדימוי כמעט סוריאליסטי, ובוודאי מטאפורי, של חיים תחת סגר, שבו הקונפליקטים הופכים פנימיים ולא חיצוניים. למעט כמה סצינות בודדות, זה לא סרט על ערבים מול יהודים, אלא מה קורה בתוך כפר, שכונה ובית כשהאנשים נאלצים לחיות יחד, וכל הקונפליקטים שהודחקו צפים והופכים למלחמות קטנות: הורים מול ילדים, גבר מול אשתו. והכפר הקטן הופך לזירת מחלוקות: יהיו שיראו בסרט אמירה על האופן שבו צה״ל חונק את הלפסטינים ויהיו שיראו בו עיסוק באלימות בתוך החברה הפלסטינית, כמו גם הגזענות הפנים-פלסטינית, כשאלה אזרחי ישראל מתנשאים על השב״חים מהשטחים, ורוצים להסגיר אותם לשלטונות הישראליים.

״ויהי בוקר״ צולם הרבה לפני סגר הקורונה, אבל כשצופים בו כעת הוא הופך לאחד הסרטים הכי טובים העוסקים במציאות של סגר (כולל אשה צעירה אחת שמתמרחת באלכוג׳ל ומנסה לחטא את סביבת חייה), וזה לא משנה כלל אם זה סגר בגלל קורונה או בגלל כוחות הביטחון. מהבחינה הזאת קשוע וקולירין יצרו סיטואציה עתידנית-בדיונית, לרגעים סאטירית, שהפכה פתאום למציאותית מאוד, כמעט נבואית. וזו הסיבה שהסרט הזה יכול לפעול כמעט בכל מדינה שבה תיתכן מציאות של כפר קטן שפתאום מוצא את עצמו מנותק משאר העולם, והוא הופך לסיר לחץ של האנשים בתוכו שצריכים להתמודד עם החיים המפוספסים שלהם, ועם הרצון שלהם לברוח מעברם, ולעיתים גם מההווה. כפר בגבול ארה״ב-מקסיקו שמוצא את עצמו מוקף בגלל פעילות הרשויות למלחמה בסמים, כפר סיציליאני שמנותק מהעולם בגלל מתיחות פנימית, כפר באסקי – וכו׳ וכו׳. כל איזור שיש בו מציאות של מתח בין אוכלוסיות יכול להפוך בסיס לסרט שבסופו של דבר כמעט ולא מדבר על הפוליטיקה המדינית או על הכיבוש אלא על הכלוב שבתוכו כולנו חיים. ״בסופו של דבר״, אומרת דמותו הנוגעת ללב של חליפה נאטור בסרט את המוטו של היצירה כולה, ״לכל אחד יש את הכלא שלו״.

קולירין, שפירק כה יפה את מבנה המשפחה ב״מעבר להרים ולגבעות״ ו״ההתחלפות״ והראה בכישרון איך נבנית קהילה של זרים אד-הוק למשך לילה אחד ב״ביקור התזמורת״, למעשה עושה כאן דבר דומה. הוא מביט בדינמיקה פנימית. היא ניזונה מדלק הסכסוך – סרטיו הטובים ביותר של קולירין מתקיימים על קווי תפר של גבול – אבל החמימות שלה, ההומור האבסורדי שלה שהולך ומתחלף בעצב תהומי , מגיעים מהעובדה שכשזה מגיע לחיים בתוך הבית, כשהדמויות כלואות בין האנשים מילדותם שהם רק רצו לברוח מהם, ואולי להוכיח להם שהם טובים יותר, הופכים פתאום בעל כורחם לשותפים לכלא. ובראשונה, חיים של מנוסה צריכים להפוך לרגע של התמודדות.

אהבתי את ״המסע הארוך״ של קולירין, הוקסמתי מ״ביקור התזמורת״, הסתקרנתי מהחידתיות של ״ההתחלפות״ והתפעלתי מ״מעבר להרים ולגבעות״, אבל ״ויהי בוקר״ – והמפגש הכה פורה בין הציניות של קשוע והאירוניה העדינה של קולירין – הוא סרטו הטוב ביותר של קולירין, במאי שמתמחה במחוות קטנות, בפאוזות, בניד ראש או לכסון מבט. אל תתנו למינוריות ולאנדרסטייטמנט שלו להטעות, זה אחד הסרטים הטובים שנעשו בישראל.

ציוץ