ושוב מגיעה השנה לסיומה, ואני מביט ברשימות סיכום השנה של עמיתיי – בארץ, ובאירופה – ואני חושב שאני לא ראוי להיות מבקר קולנוע. ממש לא אהבתי את ״קיסר חייב למות״ (סרט השנה של וויינט), וחשבתי ש״הפרש הבודד״ ממש משעשע. רשימת סרטי השנה שלי מכילה בעיקר סרטים דוברי אנגלית (וגם שניים דוברי צרפתית). רשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה מכילה 14 סרטים (כולל שניים שיצאו בינואר שעבר ואחד שיצא ממש עכשיו) ועוד 13 סרטים שמקבלים ציון לשבח. האם סרט השנה שלכם מופיע כאן? שתפו בתגובות מה היו הסרטים שאתם הכי אהבתם השנה.

תזכורת. סיכום שנה: מה היו הסרטים הקופתיים בישראל ב-2013?

הנה הרשימה שלי (לחצו על שמות הסרטים כדי לעבור לביקורת מורחבת על כל אחד מהם):

1. ״כוח משיכה״. במאי: אלפונסו קוארון

זו לא הפתעה גדולה לקוראי ״סינמסקופ״. ״כח משיכה״ הזה קיבל ממני חמישה כוכבים צלולים בזמן אמת, והוא נותר הסרט הכי מפעים שראיתי השנה גם אחרי שתי צפיות. ואולי זה המדד האמיתי שלי לבחירת סרט השנה שלי: איזה מהסרטים שראיתי השנה אני ממש רוצה לראות שוב, איזה סרט מרגש אותי בציפיה לקראתו ובמחשבה עליו, למרות שכבר ראיתי אותו. ״כוח משיכה״ ניצח את כל מתחריו בקלות השנה, והוא סרט שאני מצפה שאכניס גם לרשימות סיכום העשור, המאה ואולי החיים. סרט אדיר ונדיר. ויש עוד דבר: כשאני מעיין ברשימת הסרטים שהכי אהבתי – בכל שנה – זה לא רק קשור להנאה אלא למשהו עמוק יותר. לכל אחד מהסרטים האלה יש מימד שמיד הופך אישי עבורי. לא מעט מהסרטים מבטאים, בעיני, מסע כלשהו. לרוב, מסע רוחני, כמו במקרה של ״כח משיכה״, או מסע לתוך החוויה האמנותית, כמו בסרטים הבאים ברשימה. ״כוח משיכה״, בעיני, הוא סרט שיוצא אל החלל כדי לחפש משמעות רוחנית לחיים. זו מסעה של אשה עם חלל בתוכה אל מקום שבו הוואקום היה יכול לאפשר לה להיעלם מהחיים בשקט ובגבורה, ובמקום זאת, היא מוצאת הארה שמדרבנת אותה לחיות. ואף, כן כן, להאמין. אלפונסו קוארון הוא אשף טכני. סרטיו האחרונים עוצרי נשימה בווירטואוזיות הלהטוטנית של מצלמתו והאפקטים המסמאים שהוא מייצר (״הילדים של מחר״ שלו היה ממוקם במקום השני ברשימת סרטי השנה של ״סינמסקופ״ ב-2006), אבל כמו קולנוען גדול יש לנו גם משהו עמוק ובעל משמעות להגיד על החיים האלה שאנחנו חיים, ומשמעותם.

2. ״כנס העתידנים״, ארי פולמן

״מנועים קדושים״, לאוס קאראקס

״צל הימים״, מישל גונדרי

רשימת סרטי השנה שלי כמעט תמיד נוטה לכיוון אמריקאי, לרוב הוליוודי. כך גם השנה (יש סרט תיעודי קנדי במקום הששי וסרט בריטי במקום התשיעי). את הקולנוע הזר דחסתי למקום השני: סרט אחד שהוא הפקה בינלאומית דוברת אנגלית שבסיסה בישראל ושני סרטים צרפתיים. ושלושתם מצטופפים על אותה משבצת כי מבחינתי שלושתם סרטים דומים מאוד, שאומרים דברים כמעט זהים על קולנוע – ובעיקר, שלושתם מגדולי הסרטים הסוריאליסטיים של דורנו. שלושתם סרטים גדושים בהמצאות והברקות ורגעים של פלא. שלושתם סרטים שלעיתים עולים על גדותם מרוב רעיונות שלרגעים יוצאים משליטה, אבל הם תמיד יצירתיים. שלושתם יצירות מופת אישיות, שעשויות בעבודת יד, מחוץ לכל מערכת מסחרית או הגיון עסקי. ״כנס העתידנים״ של ארי פולמן ו״מנועים קדושים״ של לאוס קאראקס (שבחרתי בו כסרט השנה שלי במשאל של ״אינדי-ווייר״ בשנה שעברה, יצא בארץ בינואר וחיכה בסבלנות כמעט שנה שלמה כדי להגיע לטבלת סרטי השנה) עוסקים שניהם באופן די מפורש בקולנוע ובמהותו המתעתעת. ״צל הימים״ עוסק ביצירתיות ובאמנות ובחיים האמיתיים כפי שהם מתנסחים בעולם של בדיה ויצירה. ב״צל הימים״ וב״כנס העתידנים״ יש אפילו רגעים זהים, בו מאפשרים לנו להציץ אל מאחורי הקלעים של הבדיה, אל חדר מלא תסריטאים/סופרים, שבוראים את העלילה הנפרסת מול עינינו, ושניהם מנסחים מסע פנימי ומדומיין מלידה ועד מוות. שלושתם סרטים שתוהים בקול רם: מי זה התסריטאי שבודה את החיים שלנו, ואיך אפשר לשבש לו את התסריט.

3. ״לינקולן״, סטיבן ספילברג

גם הסרט הזה מחכה בצד מאז ינואר. אחד הסרטים היפים של סטיבן ספילברג מהשנים האחרונות, שמתגאה באחד התסריטים הנפלאים ביותר שהגיעו למסך באחרונה (זה שטוני קושנר לא זכה עליו באוסקר זה סוג של ביזיון בעיניי). ספילברג, במאי של סרטים רבי תנופה, הולך כאן על סרט אינטימי יותר גדוש מלל, עם סצינות נאום נפלאות המזכירות את הוליווד הקלאסית.

4. ״לפני חצות״, ריצ׳רד לינקלייטר

״פרנסס הא״, נוח באומבך

שוב, זה לא הוגן לקבץ יחד את שני הסרטים הנפלאים האלה רק כי יש בהם משהו אסוציאטיבי דומה (סרטים אמריקאים עצמאיים מרובי דיאלוגים), אבל קשה לי לבחור. שני סרטים קטנים ופטפטניים, שניהם סרטים על פאזות שונות בחיים של גיבוריהם, שניהם מבוססים על שיתוף פעולה תסריטאי בין הבמאי ובין שחקניו. ״לפני חצות״ הוא הסרט שאני הכי אוהב מטרילוגיית ״לפני…״ של ריצ׳רד לינקלייטר, ולמרות שהוא ושחקניו לפעמים קצת מתעמרים בדמויות, זהו אחד הסרטים הכנים, הארסיים, אבל גם הרומנטיים, שעוסקים בזוגיות בוגרת, של אנשים שכבר נכוו, הצטלקו אבל מצאו זה את זו והם מנסים להתמיד ולהתחדש יחד. זה ה״תמונות מחיי נישואין״ של דורנו. נוח באומבך, לעומת זאת, כבר יצר את סרט ההתפוררות הזוגית המריר והארסי שלו עם ״חיים בין השורות״ (שהיה אחד מסרטי השנה של ״סינמסקופ״ ב-2006). מאז הוא נפרד מזוגתו הקודמת, ג׳ניפר ג׳ייסון לי, והשיק זוגיות חדשה עם השחקנית/תסריטאית גרטה גרוויג ואיתה הוא יצר את ההמנון ההיפסטרי הזה שכולו נעורים ותקווה, ונדמה שמשהו התעורר אצל באומבך מחדש. מצד שני, הוא מתייחס די בציניות (חומלת אמנם) למשברי הקיום הכה קטנוניים של בני העשרים, שפשוט לא מצליחים להבין איך למצוא את מקומם בעולם. והוא עושה זה את זה עם המון חן, ועם לא מעט הומאז׳ים מצוינים לקולנוע צרפתי.

5. ״סיפורים שאנו מספרים״, שרה פולי

שרה פולי עושה לנו בית ספר לקולנוע תיעודי. סרט תיעודי עם המון חומרי גלם משוחזרים/מפוברקים בהם היא מנסה לביים מחדש את סיפור ילדותה והמסתורין סביב אמה ואביה והזהות שלה עצמה. סיפור אישי, משפחתי, שהיה יכול להיות בכייני וטריוויאלי, כדרכם של רוב הסיפורים המשפחתיים, אבל פולי – בחוכמה, שנינות והמון רגש (ועם בניית סיפור פשוט מושלמת) – הופכת את זה לדרמה מרגשת ועם לא מעט תפניות מפתיעות.

6. ״הממלכה הסודית״, כריס וודג׳

לרוב, כשאני מתלהב מסרט, אני מניח שיש לא מעט שחושבים כמוני. אני מניח שרשימת ״סרטי השנה״ הזאת לא תהיה באופן רדיקלי שונה מזו של עמיתיי בארץ ובעולם. הסדר יהיה אחר, אבל הסרטים הטובים והבולטים תמיד יהיו אותם סרטים, פחות או יותר. לכן, אני לא מפסיק להיות מופתע מאז הקיץ עד כמה מעט תשומת לב קיבל ״הממלכה הסודית״ (״Epic״, במקור) מצד המבקרים ומצד הקהל. אני ממש אהבתי את הסרט הזה. הוא ריגש אותי לחלוטין והאנימציה שלו היה הכי נפלאה שראיתי השנה. אני מחכה מאז למצוא את הקונסנזוס – עמיתים, או אולי האנימטורים באוסקר – והם לא מגיעים. כנראה שרק אני אהבתי את הסרט הזה. (ביולי הימרתי שהסרט הזה יזכה באוסקר על האנימציה, בדצמבר אני כבר מבין שהוא כנראה אפילו לא יהיה מועמד).

7. ״אפסטרים קולור״, שיין קארות

״אפסטרים קולור״ – שנכתב, בוים, נערך, צולם, הולחן ומומן על ידי המהנדס שיין קארות, שגם משחק בתפקיד הראשי – קודם כל מזכה את חברת אורלנדו סינמה במדליית ״המפיץ האמיץ של השנה״. אני לא חושב שיש עוד מפיץ שהיה מעז להפיץ השנה את ״אפסטרים קולור״ וגם את ״אור אחרי החשיכה״ (סרט של במאי שאני אוהב, אבל שלא התחברתי אליו בכלל, ובכל זאת שאפו על הבאתו ארצה). המפיצים בארץ מפחדים מקולנוע ניסיוני (ו״אפסטרים קולור״ הוא כפסע מלהיות אבסטרקטי לחלוטין) וכנראה בצדק – גם הקהל מפחד מהם. מי שמרגיש מספיק בטוח באהבת הקולנוע שלו כדי לחפש דברים קצת יותר מורכבים, וסרטים שמזכירים לנו שהעלילה בסרט קולנוע היא לאו דווקא הדבר החשוב ביותר, הרי ש״אפסטרים קולור״ הוא הסרט שכדאי לכם לנסות ולהתמודד איתו.

8. ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״, בן סטילר

דמיון, אשליה וקולנוע הם המוטיבים שחוזרים הכי הרבה ברשימה הזאת. סרטים של אנשים שחיים בתוך הראש שלהם – הוא באופן כללי הנושא שאני הכי אוהב בקולנוע. ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״ יצא בסוף השבוע לבתי הקולנוע והצליח להידחף ברגע האחרון לתוך רשימת סרטי השנה, בזכות תסריט נפלא של סטיב קונרד ובימוי פשוט מרהיב של בן סטילר. כן, הסרט צפוי וגם קצת מתקתק מדי, אבל הוא כל כך גדוש בכשרון ובלב שאני לא יכול להישאר אדיש אליו.

9. ״גטסבי הגדול״, באז לורמן

״אנה קרנינה״, ג׳ו רייט

גם ״אנה קרנינה״ מחכה בסבלנות מאז תחילת השנה ובדרך אסף לו את עמיתו לפשע, ״גטסבי הגדול״: שניהם עיבודים ספרותיים שנפלו לידיים של במאים בעלי חזון ויזואלי די אקסטרווגנטי שהפכו את הספרים האלה למיוזיקלס הוליוודיים מסחררים מרוב צבעים ומוזיקה. ״גטסבי הגדול״, שאני מבין שאני די בודד באהבתי אליו, הוא פרטנר מושלם בעיני ל״הזאב מוול סטריט״ של מרטין סקורסזי, בשניהם מגלם ליאונרדו דיקפריו מיליונר שיש לו הכל, אבל אין לו בעצם כלום והוא כולו חלול מבפנים. ״גטסבי״ ריגש אותי יותר. ו״אנה קרנינה״ – מעבר לקצב ולבימוי הנושק לכוריאוגרפיה שלו – נהנה מתסריט נפלא של טום סטופארד.

10. ״אסירים״, דניס וילנב

התלבטתי עם לא מעט סרטים למקום העשירי (ראו את רשימת הציונים לשבח, שנפתחת עם ״הסוף״, הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה) ובכל פעם שחשבתי לשים שם סרט אחר (יש גרסה של הטקסט הזה עם ״המקום מעבר ליער״ במקום העשירי) נזכרתי בפעימות הלב המואצות שלי בסוף ״אסירים״ והחזרתי אותו לטבלה. אחת ההצלחות המפתיעות של השנה בקופות (גם בארץ, עם קרוב ל-200,000 צופים) הסרט הזה הוא כמו מותחן אמריקאי משנות השבעים, ועם פינאלה שמצדיק גם את הרגעים הפחות טובים בדרך.

ציונים לשבח:

״סוף״ (סת רוגן ואוון גולדברג), ״המקום מאחורי היער״ (דרק סיאנפראנס), ״תופעות לוואי״ ו״חיי עם ליברצ׳ה״ (סטיבן סודרברג), ״איירון מן 3״ (שיין בלאק), ״ארגו״ (בן סטילר), ״הקרודים״, ״לשבור את הקרח״, ״מלחמת העולם z״ (מרק פורסטר), ״פסיפיק רים״ (גיירמו דל טורו), ״מאד״ (ג׳ף ניקול), ״דיברנו מספיק״ (ניקול הולופסנר), ״הכל יחסים״ (״This is Forty״, ג׳אד אפאטו).

הסרטים הכי טובים ש(כנראה אולי) לא ראיתם (כי הם לא הופצו השנה בארץ):

״42״.

בריאן הלגלנד ביים סרט בייסבול תקופתי המספר על ג׳קי רובינסון, כוכב הבייסבול השחור הראשון של אמריקה, ששבר שיאים בזמן שהוא ספג ממעריצי הקבוצה מטר בלתי פוסק של העלבות גזעניות, והוא מנסה ללמוד להבליג. סרט תקופתי שעשוי לפי הספר, אבל ממש מרגש ומוצלח, לא מעט בזכות תפקיד משנה מבריק ונפלא של הריסון פורד. אחד הסרטים הטובים של השנה שממש עצוב שלא הגיע להקרנות מסחריות ארצה (ואחרי ההצלחה המסחרית הגדולה של ״המשרת״, אולי גם טעות עסקית). ג.ג גנזו.

״תחנת פרוטווייל״.

״42״, ״תחנת פרוטווייל״, ״המשרת״, ״12 שנים של עבדות״ (שייצא בתחילת 2014 בארץ), ״מנדלה״ – שנת 2013 היתה שנה משמעותית למדי בכל הנוגע לסרטים העוסקים בסיפורם של שחורים שהוציאו אנשים לרחובות כדי להילחם על זכויותיהם. והמעניין הוא ששלושה מהנ״ל בוימו על ידי במאים שחורים. ״תחנת פרוטווייל״ היה הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדאנס השנה, הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים, ולמרות שזה סרט קטן ופשוט על רצח חסר הצדקה, יש בו את אחת הסצינות שהכי נכרתו בזכרוני השנה, בה פוגש הגיבור כלב, מתיידד איתו, ואז רואה אותו נדרס. מטאפורה לדמות שגם – כמו הכלב, מפחידה מבחוץ אבל ידידותית מבפנים – ושתמצא את מותה באופן מפתיע ואקראי עוד באותו יום. הסרט של פורום פילם, אולי הם עוד יוציאו אותו מתישהו, מי יודע.

״אל הפלא״.

אפרופו סרטים אבסטרקטיים (ע״ע מקומות 2 ו-6): אני לא בטוח לחלוטין במה עוסק סרטו האחרון של טרנס מאליק, אבל זו היתה המצגת הוויזואלית הכי יפה שראיתי השנה. כל שוט, יצירת מופת (עמנואל לובצקי, הצלם, צילם גם את ״כוח משיכה״ וגם את ״עץ החיים״ של מאליק שהיה סרט השנה של ״סינמסקופ״ לפני שנתיים). קולנוע לב גנזו.

״סוף העולם״, אדגר רייט

באי פסטיבל אוטופיה – והם לא מעטים – ראו את הסרט הזה, השלישי בטרילוגיה של סיימון פג, ניק פרוסט ואדגר רייט אחרי ״מת על המתים״ ו״Hot Fuzz״ (שהיה הטוב מהשלושה בעיניי). הסרט השלישי הוא גרסתם ל״נשות סטפפורד״, וחוץ מסוף קצת מוגזם, הוא מצליח – כדרכם של השלושה הזאת – ליצור קומדיה אנגלית מאוד על החבר׳ה, שהופכת לסרט אקשן/מד״ב רב פעולה, שהוא גם משל על קונפורמיזם בורגני.

״סטוקר״, פארק צ׳ן-ווק

כמה שנאה הסרט הזה חטף מלא מעא מבקרים. אז נכון, הסרט האמריקאי הראשון של פארק צ׳ן-ווק אינו מתקרב לווירטואוזיות של סרטיו הקוריאניים, אבל זה אחד הסרטים עם עבודת המצלמה והאווירה הכי טובים שראיתי השנה. כל שוט מושלם, והוא עובד מצוין עם הסרט הזה, שלוקח לא מעט רעיונות היצ׳קוקיים ונותן להם טויסט עכשווי ופרוורטי למדי.

״The East"

גם זה מיבול פסטיבל אוטופיה. בריט מרלינג – הגרסה האנטי-היפסטרית של גרטה גרוויג – שבה ומשתפת פעולה עם הבמאי זאל בטמנזילג׳ במותחן קטן וחכם על חוקרת שחודרת לתוך כת.

הכי הכי

שוט הפתיחה הכי יפה

אולי זה 12 הדקות הפותחות של ״כוח משיכה״? ואולי שלוש הדקות הראשונות והמסעירות והרצופות של ״המקום מעבר ליער״? לא. שוט הפתיחה הכי מהמם – מפיל לסתות – שראיתי השנה היה בסרט ״אחים בדם״ (״Out of the Furnace״) – תנועת מצלמה בתוך מגרש דרייב אין. לוקח כמה שניות להבין מה בדיוק רואים, כשתנועת המצלמה מתערבבת עם השוט האנרגטי המוקרן על המסך. בלתי נשכח. רק מה, שאר הסרט שבא אחריו כבר פחות מרשים.

הסרט שהכי לא הבנתי מה כולם רוצים ממנו

בשנה שעברה ציינתי לשבח את ״לרומא האהבה״ של וודי אלן ברשימת סיכום השנה והוספתי שאני אוהב אותו גם כשהוא חפיפניק. ובכן, השנה הלכתי לראות פעמיים את ״יסמין הכחולה״, סרט שכולם סביבי התעלפו מהתלהבות ממנו – והביא כמעט 200,000 צופים – ופעמיים הרגשתי שזה אחד הסרטים הכי חלשים, כמעט עלובים של וודי אלן.

היבוא ההוליוודי הכי מפתיע

במאים קנדיים. ובאופן ספציפי, במאי קוובקיים. זו היתה השנה הגדולה שלהם. דניס וילנב, שביים את ״האשה ששרה״, קיבל הזדמנות לביים סרט כמעט-הוליוודי עם ״אסירים״ והוא הפך לסרטו הטוב והמצליח ביותר; ז׳אן-מרק ואלה, ש״קפה דה פלור״ שלו הוקרן השנה בארץ, נשכר לביים את ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ (שיגיע בינואר ארצה), ושיביא מועמדויות לאוסקר – ואולי אפילו זכיות – למתיו מקונוהיי ולג׳ארד לטו. קן סקוט הביא לנו את ״סטארבאק״ הקנדי בתחילת השנה ואז בסופה הוא הגיע שוב עם הרימייק האמריקאי לסרט של עצמו, ״הטעות הגדולה״. וזאווייה דולן עוד לא הגיע להוליווד אבל הוא הרשים עם סרט אחד שיצא למסכים באמריקה באמצע השנה (״לורנס אניוויי״) ואז עם סרט שני זכה לשבחים בסוף השנה (״טום בחווה״).

הטרנד הכי לא צפוי

סרטי אנטי-רפואה. חשבתי שרופאים אמורים להיות גיבורים. ובכן, לא השנה. סטיבן סודרברג ירד פעמיים על רופאים השנה: ״תופעות לוואי״ היה מתקפה אנטי-רפואית חריפה, ודמותו של רוב לואו ב״חיי עם ליברצ׳ה״ היתה אחת הקריקטורות הכי מצחיקות ומפלצתיות שראיתי השנה. ו״מועדון הלקוחות של דאלאס״ הוא גם סרט שיוצא נגד רופאים ויחסיהם עם תאגידי התרופות.

הז׳אנר הכי מאוס

ביוגרפיות. זו היתה שנה נוראית לביוגרפיות קולנועיות. ראינו המון סרטים גרועים המבוססים על אנשים אמיתיים: ״ג׳ובס״, ״דיאנה״, ״מנדלה״, ״לאבלייס״, ״Rush״, ״הרשות החמישית״, ״פארקלנד״. יחסית לכל אלה, ״המשרת״ היה נפלא. וכך גם ״חיי עם ליברצ׳ה״. יחסית.

הסרט שהשנאה אליו היתה הכי לא מוצדקת

״הפרש הבודד״. נכון, הסרט הזה כולו גדוש טעויות. כמעט כל שיקול דעת שנעשה בו היה שגוי. ויש בסרט הזה יוהרה כבירה מצד כל השותפים בו. אבל הוא מכיל כמה רגעים פשוט מרהיבים מבחינה קולנועית.

ציוץ