שרה פולי ב"סיפורים שאנו מספרים". הרחק ממנה

נדיר למצוא סרטי תעודה שמגיעים להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. ופתאום: שניים. יש עכשיו איזה סרט תעודה לא מזוהה על רומן פולנסקי שמסתובב בסינמה סיטי, אבל "סיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי הוא בודאי אחד מסרטי התעודה הטובים של השנה, דרמה משפחתית מרגשת ומצוינת שבסופה נשאלת רק שאלה אחת: מה בסרט הזהומבוים ומה אמיתי?

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.10.2013

יש לי שתי בעיות בבואי לשפוך סופרלטיבים מתלהבים על "סיפורים שאנו מספרים", סרטה התיעודי המצוין של שרה פולי. האחת: אין לי באמת דרך לתאר לכם את הסרט הזה מבלי לגמרי להרוס לכם אותו. אני כן יכול להגיד את זה כך: סרטי תעודה הפכו לבית ספר לתסריטאות ולמבנה. “סיפורים שאנו מספרים" – בדומה ל"שוגרמן", למשל – הוא סרט שבתחילתו נראה צפוי ושגרתי. עשוי היטב, קולח, מעניין, אבל שמספר סיפור שקל לתקצר ושברור לאן הוא הולך. במקרה של סרטה של פולי התקציר יהיה כזה: שרה פולי מספרת את סיפורה של משפחתה. אבל התקציר הזה בעייתי משני טעמים. האחד, את מי מעניין סיפור משפחתה של שרה פולי? בתור שחקנית קנדית מצוינת אבל לא מאוד מפורסמת, שהפכה לבמאית מוצלחת אבל גם לא מאוד מפורסמת, מה גורם לה לחשוב שסיפור המשפחה שלה יעניין אותנו? הבעיה השנייה תהיה שהתקציר הזה פשוט חוטא לסרט. הוא מספר את מה שנדמה לנו כסיפור הסרט למשך המערכה הראשונה שלו, כ-30 דקות. ואז… ובכן, אז מתברר שהסיפור אחר לגמרי. זו, בעצם, הסיבה האמיתית לעשות סרט תיעודי ולא סרט עלילתי, ברגעים האלה שבהם הסיפור מקבל תפנית כזאת שקהל של סרט עלילתי פשוט לא יהיה מוכן לקבל אותה כאמינה. סרטים תיעודיים הפכו, אם כן, למופת של אחיזת עיניים. הבמאי/ת יוצאים לדרכם כשהם כבר יודעים שיש בידם סיפור יוצא דופן, ייחודי, אבל הם מעמידים פנים במשך כל הפתיחה כאילו הכל נורמלי, כאילו זה רק עוד סיפור רגיל שכמותו כבר שמענו, רק כדי לגרום לנו להבין, בנקודת מפנה תסריטאית מושלמת, שהסיפור שלנו אחר לחלוטין.

בחצי השעה הראשונה של "סיפורים שאנו מספרים" אנו מתוודעים לבני משפחתה של שרה פולי – ההיא ששבתה את הלב ב"המתיקות שאחרי" וששברה את הלב עם שני סרטיה כבמאית, “הרחק ממנה" ו"הוואלס האחרון". היא מציגה אותם בשמם הפרטי בלבד – עד סוף הסרט גם נבין למה, כי שמות המשפחה הם סוג של ספוילר לסיפור – ומנסה לבסס את הסיבה לכך שהיא עושה עליהם סרט. השכנוע הראשון, אגב, אינו למען הקהל אלא למען מרואייניה, שלא מבינים למה שמישהו יתעניין בסיפורה של המשפחה הזאת – משפחתה יהודית מקנדה עם חידק לתיאטרון. ומתברר, שזו גם משפחה ורבלית מאוד. אחיה של פולי יודעים לספר סיפור היטב, אבל הכוכב האמיתי הוא אביה, מייקל פולי – שחקן תיאטרון שוויתר על קריירת משחק, כנראה מוצלחת למדי, לטובת חיי משפחה. יום אחד הוא ישב וכתב את זכרונותיו, אבל מעולם לא פרסם אותם. כנראה בצדק: מי יתעניין בהם? ובדיעבד, מתברר שהסיפור שהוא מספר אינו הסיפור האמיתי של חייו. שרה פולי בעצם מבקשת מאביה להקריא את הממואר שלו, את זכרונותיו, ומלווה אותם בצילומי הסופר-8 שצילם די באובססיביות בצעירותו. כלומר, פולי מרכיבה למען אביה את הסרט שהוא מעולם לא עשה בעצמו. בתוך כל זה הדמות הדומיננטית של הסיפור היא של האם, המופיעה רק בצילומי ארכיון. אנו מבינים מהר מאוד שהיא כבר הלכה לעולמה כששרה עוד היתה ילדה. אבל אז מתברר שהסיפור שהאב מספר, אינו הסיפור הנכון. הסיפור האמיתי על המשפחה, ועל האם ועל שרה, אחר לחלוטין.

“סיפורים שאנו מספרים" מכיל את כל החומרים לאופרת סבון טיפוסית – מחלות, מוות, חתונות, גירושין, אחים אבודים, בגידות, ניאופים, סודות ושקרים. אבל הוא בנוי באופן נטול התלהמות שגורם לנו לחשוב שמאחורי כל משפחה הכי נורמטיבית, הכי ממוצעת, הכי בורגנית, אם רק תגרדו קצת את הצבע, תרימו כמה מכסים, תגלו סיפורים שמוצאים רק בסרטים. אבל אם בתחילה נדמה שפולי מספרת סיפור בנאלי על משפחה שגרתית, מתברר שלא. פולי חושפת את התהפוכות של משפחתה באלגנטיות רבה ומעניקה להם נופך יומיומי. היא באמת מנסה לסיפור סיפור נטול יחוד של כל-משפחה. אבל עם הבדל אחת: במשפחה הזאת היתה דרמה קווין במרכזה, שסיחררה לכולם את החיים, וההשפעות של חייה ושל מותה נוגעים באלה שנשארו אחריה עד היום. העדינות, הרוך וההומור שבו היא מספרת את הסיפור, כמו גם האופן שבו היא כל הזמן גורמת לנו לשים לב לצד המביים של הסיפור – נוכחותה כבמאית שכל הזמן עסוקה בשכתוב – הופכים את "סיפורים שאנו מספרים" לסרט שאינו רק משעשע ומרגש מאוד, אלא גם חכם. זה באמת סרט על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, השקרים העצמיים שאיתם אנחנו מנסחים לעצמנו את החיים, שאיתם אנחנו מכסים לעצמנו את התודעה, כדי לא להתמודד עם האמת, שהיא – כנראה – שוברת לב.

הבעיה השניה שלי, אם לחזור לשורת הפתיחה, קשורה לעובדה הערמומית שלא רק גיבורי הסיפור עסוקים באשליה עצמית ובריחה מהאמת על ידי המצאת סיפורים, אלא גם הבמאית עצמה. הסרט מבוסס על כמות עצומה של חומרי ארכיון ביתיים. אבל חלק ניכר מהם מפוברק. פולי ליהקה וביימה לא מעט מהסצינות והעניקה להן מראה כמו-ביתי. עד כדי כך שקשה לנו כצופים לדעת מתי אנחנו רואים צילום ביתי אמיתי ומתי זהו צילום מבוים, של זיכרונות שמעולם לא היו ושמעולם לא תועדו. כך, שומרת פולי לכל אורך הסרט על המתח הזה בין "אמת ביוגרפית" ובין "סיפור" – מתח שמגיע לשיאו באחת הסצינות הבולטות בסרט, בו היא מקבלת מידע דרמטי הקשור למשפחתה, בשעה שהיא מאופרת בכבדות לסרט שהיא משחקת בו. השחקנית, הבמאית, הדמות והבחורה – הגבול ביניהם ניתץ, מיטשטש, האמת מתפזרת כמו כספית ובלתי ניתנת לאיסוף ולאיחוי.

ולמראה הסרט, פתאום גם סרטיה של פולי כבמאית מקבלים גוון אישי יותר. סרטים העוסקים בפרידות, בנשים שמחפשות לעצמן חיים חדשים, שחיות בחוסר שקט ובחוסר נחת, ומקוות שבמקום אחר יהיה להן טוב יותר. אבל כנראה שלא יהיה להן טוב יותר במקום אחר. הסרט התיעודי/עלילתי הזה, לצד סרטיה הקודמים כבמאים, רק מבליטים כמה פולי היא לא רק רגישה מאוד, אלא חכמה להפליא. ממזרה הבמאית הזאת.

ציוץ