13 דצמבר 2013 | 15:42 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״פרנסס הא״, ביקורת

“פרנסס הא״

ביום של קור, גשם ושלג, ״פרנסס הא״ הוא כמו מרק עוף. סרט נפלא – בייחוד לאנשים שחולמים להיות אנשי יצירה, שמחכים שהזמן שלהם יגיע. כל אלה שיש להם מקצוע ביד ופרנסה סדורה עשויים להביט בדמויות של ״פרנסס הא״ בתמהון.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 11.12.2013

פרנסס וסופי הן החברות הכי טובות מאז קולג׳. ״אנחנו אותו אדם, רק עם שיער שונה״, פרנסס מתארת את הקשר ביניהן. הן שותפות לדירה, והן גם קצת כמו אחיות – או כמו נאהבות, אבל בלי הסקס. אבל בעיקר, נראה שהן מאוד מאוד ילדותיות. החברות ביניהן היא דרכן להדוף מעליהן את העולם האמיתי, ולהישאר בתוך עולם הדמיון שלהן, בו האחת תהיה עורכת ספרותית מהוללת והשניה תהיה רקדנית מפורסמת. אבל נדמה שמשהו בקשר הזה משתנה: רגע אחרי שפרנסס למעשה נפרדת מהחבר שלה כי היא מעדיפה להישאר שותפה לדירה של סופי ולא לעבור לגור איתו, מספרת לה סופי שהיא עוברת דירה. ואז היא עוברת ליפן עם חבר שלה. ואז היא מתארסת. כן, סופי התבגרה, ופרנסס נשארה מאחור, צריכה למצוא לעצמה דירה חדשה. ״פרנסס הא״ הוא סרטו החדש של נוח באומבך, שעושה סרטים על מבוגרים שמסרבים להתבגר: האב ובנו ב״חיים בין השורות״, או בן סטילר ב״גרינברג״, באומבך מציג עם הרבה הומור וחן – אבל לא מעט תוגה – דור שיצא מסנכרון מהחיים. דור של אמנים, יוצרים ונרקיסיסטיים שלא מסוגלים להשתלב בנתיבי החיים השגרתיים. מה שפרנסס מגלה במהלך הסרט – שנכתב על ידי גרטה גרוויג, בת זוגו של הבמאי והשחקנית הראשית בסרט – הוא שאין לה מקום. הסרט עוקב אחרי שינויי הלוקיישן הרבים שלה: דירה עם שני שותפים בנים, ואז פריז, ואז בית ההורים בסקרמנטו, ואז חזרה לקולג׳. פרנסס מתקדמת אחורנית בחייה.

לפני שהיא פגשה את באומבך היתה גרוויג אחת השחקניות והתסריטאיות הבולטות בסוגת הקולנוע האלטרנטיבית והכמעט מחתרתית שזכתה לכינוי ״מאמבלקור״: סרט דלי תקציב על צעירים מתוסכלים הממלמלים את חייהם בחדרי השינה שלהם. המאמבלקור עבר לליגה הלאומית עם ״בנות״ של לינה דנהם, שלמעשה לקח את הסגנון הזה לפריים טיים של HBO, והכניס לתוכו גם לא מעט הומור וסקס. ״פרנסס הא״ הוא שדרוג נוסף של המאמבלקור, והפעם עם קולנוע – צילום, עריכה, מוזיקה, ועשייה קולנועית שמתכתבת עם תולדות הקולנוע. באומבך מביים את הסרט העכשווי כאילו הוא סרט תקופתי: הסרט מצולם בשחור-לבן ופרנסס נעה בין תחנות חייה כשהיא, למעשה, חיה בסרט. ובאופן ספציפי היא חיה בסרט צרפתי. ובעיקר ב״ז׳יל וג׳ים״ שציטוטים שלו מופיעים בסרט לכל אורכו (רוב המוזיקה בסרט לקוחה מפסקולי הסרטים שהלחין ז׳ורז׳ דלארו, המלחין של ״ז׳יל וג׳ים״ ולא מעט מסרטי טריפו וגודאר המוקדמים). כשפרנסס מוצאת לעצמה דירה ראשונה ללא סופי היא יוצאת לרחובות ניו יורק ומתחילה לרוץ ולרקוד לצלילי ״אהבה מודרנית״ של דיוויד בואי, בהומאז׳ נפלא לסצינה כמעט זהה ב״זה אצלה בדם״ של ליאוס קארקס (סרט אחר של קאראקס, ״בחור פוגש בחורה״, זוכה גם הוא לאזכורים). כל הציטוטים האלה ואווירת האייטיז-שמתגעגעים-לסיקסטיז הם דרכו של באומבך לתאר את הגיבורה שלו. כשם שהגיבור של ״לחיות בין השורות״ הלך לאיבוד בתוך ספרות, והגיבור של ״גרינברג״ טבע בעולם המוזיקה, כך גם פרנסס חיה בתוך עולם שכולו יצירה, אבל שהיא לא מצליחה לכבוש את העולם הזה, היא כל הזמן נעה לצידו, מפנטזת על חיים שהיא תמיד מפספסת.

בזכות הבימוי הקצבי, המחויך והמקסים של באומבך והתסריט גדוש השנינות של גרוויג ״פרנסס הא״ נראה כמו פראפרזה על קומדיות סקרובול, בו הגיבורה דומיננטית מאוד, אבל גם קצת סהרורית, כמעט מוקיונית, ושהחיפוש שלה אחר מקום משלה הפך לאחד הסרטים המשעשעים, רווי אהבת הקולנוע ומחממי הלב של השנה האחרונה.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״פרנסס הא״, ביקורת”

  1. אסנת 13 דצמבר 2013 ב - 19:29 קישור ישיר

    קראת את מחשבותיי… זה בדיוק מה שעשינו היום, לכבוד יום הולדתו של אישי. כלומר, לא הרחקנו לכת מהבית. נדדנו עד “אורלנדו” ונכנסנו בדיוק לסרט הזה. ואהבנו מאוד. בחרנו בו בדיוק מפני שראינו אותה לא מזמן ב”לולה” והתאהבנו בה. אינדי מעולה לשעת צהריים סוערת.

  2. Eran 13 דצמבר 2013 ב - 21:53 קישור ישיר

    את סופי מגלמת מיקי סאמנר. אביה הוא גורדון סאמנר, הידוע יותר כסטינג.
    (עוד לא ראיתי, אראה בקרוב)

  3. יואב 13 דצמבר 2013 ב - 22:59 קישור ישיר

    כל תיאור ההתחלה הזכיר לי מאוד את “העולם שבפנים”, כלומר “Ghost World” המופלא.


השאירו תגובה