"לינקולן". ניצחתי בבחירות, עכשיו מה?

כבר כתבתי ביקורת ראשונית על "לינקולן" כאן. אבל הנה עוד כמה מילים שלי על הסרט הזה, מהמדור שלי השבוע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 223.1.2013

שנים על גבי שנים מספר סטיבן ספילברג שהוא מתכנן לעשות סרט על אברהם לינקולן. זה לבדו פרט מעניין, כי כשספילברג מכריז באופן פומבי על סרט שהוא מתעתד לעשות, זה אומר שכל החבילה כבר עומדת במקום: יש שחקן, יש תסריט ויש גם תאריך לתחילת צילומים. ספילברג מכריז על סרטיו לפני שהצילומים מתחילים, אבל כשהעבודה המסובכת באמת, של העמדת הסרט על רגליו, כבר גמורה. החוזים חתומים. וכך קורה שעל פי רוב שנה אחרי ההכרזה הסרט כבר גמור, ונדמה לנו שספילברג עובד נורא מהר (הוא אכן עובד בשלב הצילומים והעריכה מאוד מהר). אבל "לינקולן" היה אחר. ספילברג הכריז על הסרט, על פי תסריט מאת טוני קושנר (שכתב לו גם את "מינכן"), ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי. אלא שאז הוא התחיל לעבוד על סדרה של סרטים אחרים, ונראה ש"לינקולן" ננטש. מתברר שלקושנר לקח יותר זמן ממה שהם ציפו להשלים את התסריט (ולבל נטעה: למרות שהוא לרוב לא נוטל קרדיט על התסריט, המעורבות של ספילברג בשלב הכתיבה והדיונים עם התסריטאי היא רבה מאוד). ובינתיים דווח שניסן פרש מהפרויקט. פרש מהפרויקט? מי פורש מסרט של ספילברג? ועוד לתפקיד לינקולן? בזמן הזה נדמה היה שספילברג לוקח את ההפסקה הראשונה שלו מבימוי – הרי הוא מכונת עבודה, מוציא סרט או שניים בשנה, ופתאום בין 2008 ל-2011 הוא לא הוציא אף סרט (ואם תרצו לבטל את "אינדיאנה ג'ונס 4" כג'וב שהוא עשה כטובה לחבר ג'ורג' לוקאס ולא השקיע בו יותר מדי שעות עבודה ופיתוח, הרי שהוא למעשה לא עשה שום סרט "ספילברגי" מאז "מינכן" ב-2005). ובזמן הזה, כך נדמה, הוא חיכה ל"לינקולן", ואולי עבד עם קושנר על הדראפטים. בין לבין, כדי להעסיק את עצמו, הוא השתעשע עם עולם האנימציה ב"טינטין" (והמשיך את עבודתו כמפיק, תפוקתו כמפיק לקולנוע ולטלוויזיה היתה גדולה כתמיד). רק לפני כשנה וחצי כל החלקים התחברו מחדש: קושנר גמר את הכתיבה, וספילברג בישר שדניאל דיי לואיס יגלם את לינקולן (בראיונות עכשוויים יותר סיפר ספילברג שדיי-לואיס היה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד, אלא שלמקרא הדראפט הראשון של התסריט הוא סרב לו, ורק בתיווכו של ליאונרדו די-קפריו, ששיחק אצל ספילברג ב"תפוס אותי אם תוכל" ושיחק עם דיי-לואיס ב"כנופיות ניו יורק" וכנראה שומר על קשר עם כל מי שהוא עבד איתו, דיי-לואיס הסכים לקרוא את הדראפט הסופי של התסריט). משם הסרט כבר רץ בקצב המוכר לנו מספילברג: הוא קם לחיים, סיים את העבודה על "טינטין", רץ לביים את "סוס מלחמה", כנראה כדי לחמם את המפרקים החלודים לקראת פרויקט החלומות שלו, ומשם עבר לצילומי "לינקולן". שלושה סרטים בשנה וחצי – ואחד מהם הוא יצירת מופת, זה כבר הקצב המוכר יותר של ספילברג.

לפני הצפייה ב"לינקולן" שמעתי כאלה שטענו שמדובר בסרט איטי ומיושן שנראה כמו דרמה טלוויזיונית. ובכן, אני מבין למה כוונתם. הסיטואציה הקולנועית של ימינו היא כזאת שכדי לספר סיפור היסטורי רחב ידיים, רב דמויות, רב תהפוכות, ועמוס בקונטקסט, המקום לעשות את זה הוא במיני סדרה ל-HBO או כדומה. ואכן, חומרים כמו "לינקולן" הפכו הלחם והחמאה של ערוצי הכבלים באמריקה בשנים האחרונות. אלא שזה בסך הכל מעיד על עולם הקולנוע ההוליוודי, שפונה בלהט לקהל הצעיר ולא מוכן להשקיע את האנרגיה לפיתוחן של דרמות היסטוריות בעלות עומק ורלוונטיות חברתית או פוליטית, כאלה שפונות לקהל מבוגר יותר, בעל סבלנות (והשכלה). אולי בצדק טוענים ראשי האולפנים שהקהל הזה ממילא יושב בבית ולכן ממילא סרטים כאלה מתאימים ל-HBO ולא לקולנוע. “חלף עם הרוח" או "דוקטור ז'יוואגו", לו היו נעשים היום, היו נשלחים לטלוויזיה. צריך מישהו כמו ספילברג, שאם יש פרויקט שיקר לליבו הוא לא מרפה ממנו, כדי שימשיך לפתח סרט במשך חמש עד שבע שנים (ואז יוכיח לכולם שהוא צדק: “לינקולן" עושה חיל בקופות באמריקה עם למעלה מ-150 מיליון דולר – לסרט תקופתי ארוך ומרובה דיבורים ודמויות).

ראשית, כל דקה שספילברג חיכה עד שקושנר יגמור לכתוב השתלמה. התסריט של "לינקולן" הוא יצירת המופת האמיתית של הסרט, ואחד התסריטים הגדולים שהופקו בהוליווד מזה זמן מה. ספילברג וקושנר יודעים שאין להם טעם לנסות ולספר את סיפור חייו של לינקולן מלידתו ועד מותו, או למחזר חומרים שכבר הפכו לקלאסיקות קולנועיות מאת גיבוריהם (“מר לינקולן הצעיר" של ג'ון פורד, למשל). הם מתמקדים לפיכך בשבועות בודדים, מינואר עד אפריל 1865 כשמתנקש רצח את הנשיא בעת הצגה בתיאטרון. עיקר הסרט מתרחש במהלך חודש ינואר 1865. הבחירות הסתיימו ואברהם לינקולן נבחר לקדנציה שניה כנשיא ארצות הברית. ארבע שנים קודם לכן, רגע לפני השבעתו לנשיא ה-16, פרצה מלחמת האזרחים כששבע ממדינות הדרום פרשות מברית המדינות (ה"יוניון") במחאה על כוונת מדינות הצפון, ולינקולן בראשן, להכריז על ביטול העבדות. מדינות הדרום ראו בעבדות מקור עיקרי לכלכלתם, וגם זכותם. כעת, ארבע שנים אחר כך, לינקולן לוקח על עצמו משימה והתחייבות: להעביר את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, התיקון שמבטל את העבדות ומוציאה מהחוק, עד לסוף הקדנציה הראשונה שלו, לפני יום ההשבעה שלו לקדנציה השנייה. הבעיה: אין לו רוב בבית הנבחרים. למרות שזהו גם שיעור מאלף בהיסטוריה, ספילברג וקושנר פונים דווקא למי שמכיר לפחות את ראשי הפרקים של ההיסטוריה האמריקאית, ברמת בית ספר יסודי, כדי להשתמש באמצעים אירוניים לספר סיפור מהעבר, אבל להפוך אותו רלוונטי לימינו. כך, למשל, מזכירים לנו שלינקולן היה ראש המפלגה הרפובליקנית ושהרפובליקנים היו בעד ביטול העבדות ודווקא הדמוקרטים (המזוהים כיום עם ליברליות והומניזם) היו אלה שהתנגדו לכך, בטענה שלא כל בני האדם נולדו שווים. הדילמה העיקרית שלינקולן צריך להכריע בה היא הקונפליקט שבין העברת התיקון ה-13 לחוקה ובין סיום מלחמת האזרחים. משלחת של נציגי הדרום, ביניהם סגן נשיא מדינות הקונפדרציה, מנסה להגיע ללינקולן לנהל משא ומתן לכניעה. אלא שלינקולן יודע: אם הם ייכנעו עכשיו הם יעשו את זה בתנאי שהתיקון לחוקה ייעצר. עליו להכריע מה דחוף וחשוב לו יותר: הפסקת המלחמה או הפסקת העבדות. הרגע בו הוא מקבל את ההכרעה הזאת הוא מהרגעים התסריטאיים והקולנועיים היפים בסרט.

התסריט של קושנר מאזן באופן מושלם בין המהלכים הפוליטיים – השנויים במחלוקת – שלינקולן מנהל כדי להשיג תמיכה לחוק שלו, ובין הדיונים על רצפת בית הנבחרים. שם ניצב במרכז העניינים תדיאוש סטיבנס, רפובליקני שמרן וקיצוני, בר פלוגתא מר של הנשיא, ואיש חד לשון (בגילומו הנפלא של טומי לי ג'ונס), אבל שותף לו בדבר אחד: הוא ממנהיגי התנועה לביטול העבדות ומתנגד לה נחרצות. קושנר גם משלב פנימה את חיי המשפחה של לינקולן והקשר שלהם להחלטות שהוא מקבל: רעייתו, מרי, שברירית מבחינה נפשית מאז מות בנם האמצעי ממחלה, אבל יודעת לדרבן את בעלה להחלטות מצפוניות שחשובות לה. לינקולן מיוסר מהמלחמה, חולם בלילה חלומות משונים, מקים ככל הנראה את הלובי הפוליטי הראשון להעלאת לחץ על חברי קונגרס כדי להטות את הצבעתם, אבל פועל כל הזמן על פי צו מצפונו, ומתוך אידיאולוגיה, והבנה שההיסטוריה לצידו. סיפורו של לינקולן ממשיך לקסום לאמריקאים, כמעין מיתולוגיה בת זמננו, בגלל שההיסטוריה אכן היתה לצידו. והסרט הזה בא לשאול אותנו כיום, בלי קשר לתמיכה המפלגתית שלנו – בין אם אנחנו פוליטיקאים, ראשי מדינות או סתם אזרחים התומכים או מתנגדים לתהליכים – האם גם אנחנו נוכל להגיד מאה שנים אחר כך שההיסטוריה היתה לצד הצד בו תמכנו? זו לא שאלה אידיאולוגית, אלא מצפונית.

לקראת סוף הסרט, כשהעלילה קופצת מינואר לאפריל, לינקולן מתכנן את עתידו. החלום שלו, הוא אומר, הוא לנסוע ולטייל בארץ הקודש. להגיע לירושלים ולצעוד באתרים בהם צעדו דוד ושלמה. לכאורה, קריצה קטנה מצד במאי ותסריטאי יהודיים. למעשה, רמז גדול יותר לנמשל הנוצרי דווקא של הסיפור, שמסתתר באותה שיחה. לינקולן נרצח בסמוך לחג הפסחא, על ידי בוגד בן עמו. רגע לפני כן הוא עוד חלם להגיע לירושלים, וזאת אחרי שהוא שיחרר את העבדים (שראו בכך השגחה עליונה). לינקולן של ספילברג הוא ישו.

ציוץ