17 ינואר 2013 | 16:12 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

“לינקולן” של ספילברג: ביקורת וביקור על הסט

דניאל דיי-לואיס ב”לינקולן” של סטיבן ספילברג. גבוה

להלן ביקורת ראשונית שלי על הסרט. לביקורת השנייה והנרחבת יותר גשו לכאן: “לינקולן”, ביקורת.

(בווידיאו בפנים: 20 דקות על הפקת “לינקולן”, בלי ספוילרים, החל משבע השנים שהם רק חשבו על הסרט, ואז חמש שנות עבודת הכתיבה. ואל תחמיצו לקראת הסוף את איש הסאונד מדבר על הקלטת תיקתוק שעון היד האמיתי של לינקולן).

הרשו לי לאוורר תחילת את הסופרלטיבים: אם “לינקולן” היה יוצא בארץ לפני שלושה שבועות, קרי בסוף דצמבר, הייתי בוחר בו כסרט השנה שלי לשנת 2012. חד וחלק. מאז שצפיתי בו אני חסר מנוחה. כל מה שאני רוצה לעשות כעת הוא לצפות בו שוב (הוא יוצא בארץ בשבוע הבא). כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה טוב. סרט שיש בו גדולה אמיתית – גם גדולה קולנועית, אבל גם גדולה אנושית. “לינקולן” נעשה עם כל כך הרבה לב וכל כך הרבה שכל שלתת לו אוסקר זה כמעט להעליב אותו. לסרט הזה מגיע פרס נובל לשלום.

אני כותב ביקורת יותר ארוכה למדור שלי בשבוע הבא, ולמרות שכבר ראיתי את הסרט אני מתכנן לרוץ ולצפות בו שוב בהזדמנות ראשונה. אז אלה רק ראשי פרקים להתלהבות שלי.

Search engine friendly content

הניצחון של “לינקולן” מתחיל בתסריט שלו. איזו יצירת מופת של כתיבה. לרגעים נאומים ארוכים ומלאי מילים, ולרגעים דממה מוחלטת, הרהור, התלבטות. בסרטון שצירפתי בראש הפוסט מדבר טוני קושנר, התסריטאי, על מלאכת הכתיבה, שלמעשה היתה מלאכה של צמצום וניכוש, מלאכה של חיפוש אחר הסרט – כתיבת דראפט בן 500 עמודים ואז תהליך ארוך יותר של מחיקה ונטישה: חמישים ומשהו שנות חייו של לינקולן היו לפניהם, ארבע שנות נשיאות, ולבסוף צומצם הסיפור לארבעה שבועות בלבד (חצי השעה האחרונה קופצת שלושה חודשים קדימה): ינואר 1895, בימים ההם, בזמן הזה. בארבעה השבועות האלה רוצה הנשיא לינקולן להעביר בבית הנבחרים את התיקון ה-13 לחוקה, זה המבטל את העבדות. אנחנו הרי יודעים שהתיקון הזה עבר, העבדות בוטלה, כך שכמו בלא מעט סרטים היסטוריים השאלה “יצליחו או לא יצליחו” אינה על הפרק: ועדיין, הסרט הזה מותח כמו סצינת פירוק פצצה. קושנר (על פי ספרה של דוריס קרנס-גודווין) עוקב אחר נפתולי המהלכים הפוליטיים הבין-מפלגתיים – הלוביסטים שלינקולן מגייס, הג’ובים שהוא מציע, הלחצים המשפחתיים, הפוליטיים, האישיים והצבאיים שעומדים מולו בשאלת החוק. ובתוך כל זה, קושנר גם מתאר פרופיל אנושי מאוד של הנשיא הזה – שאנחנו בראש ובראשונה לומדים עליו שהוא היה מאוד גבוה (עד כדי כך שנדמה שסאלי פילד לוהקה לתפקיד אשתו, למרות שהיא מבוגרת ממנו בעשר שנים, רק כדי להדגיש את פערי הגובה האדירים ביניהם). ולינקולן, מתברר, אהב לספר סיפורים. לעצור הכל ולספר אנקדוטה או משל שצץ בראשו ושנראה לו רלוונטי לעניין. ולאו דווקא סיפורים של ג’נטלמנים.

זו לא הפעם הראשונה שאני מתפעל משיתוף הפעולה בין קושנר ובין ספילברג. זה קרה גם בסרטם המשותף הקודם, “מינכן”. כאן כמו גם שם די ברור לנו שהשניים פונים אל העבר כדי לדבר על ההווה. שם ספילברג שילב קטעי פעולה וסיגנן אותם כמותחן משנות השבעים, והסרט נע ונד בין רגעי הפולמוס ובין רגעי הפעולה, בין רגעי פתוס ובין רגעים שחתרו נגד ההירואיזם. ב”לינקולן” לכאורה ספילברג יושב במושב אחורי ונותן לתסריט ולמילים ולסצינות הדרמטיות הארוכות והטעונות לנהל את ההצגה. “לינקולן”, לכאורה, אינו מכיל זיקוקין דינור של בימוי, אלא יש בו משהו מאופק, קלאסי. אבל הסרט הזה מבוים כזאת דייקנות ונוקדנות שרק במאי דגול יכול להשיג. כשייצא הסרט ארחיב עליו עוד הדיבור ונדון ביתר פירוט בכמה מהסצינות הכבירות שבו, וכמה מהדמויות הבלתי נשכחות (ובראשן טומי לי ג’ונס בתפקיד תדיאוש סטיבנס).

עד אז, אסדיר את נשימתי. ראיתי סרט נפלא, שעינג אותי גם בעשייה המשובחת שלו, אבל גם מהנשמה שקרנה ממנו.

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - ““לינקולן” של ספילברג: ביקורת וביקור על הסט”

  1. צור שפי 17 ינואר 2013 ב - 16:43 קישור ישיר

    עושה חשק לראות + תיקון טעות: 1865, לא 95.

  2. Eran 17 ינואר 2013 ב - 18:23 קישור ישיר

    הדבר הכי מפתיע בסרט המעולה והמרתק הזה, הטוב יותר מיבול 2012 גם לדעתי, זה כמה שהוא מצחיק. צפיתי בו בהקרנה של ה-DGA (במנהטן) והקהל נשפך מצחוק.

  3. יונה 17 ינואר 2013 ב - 19:33 קישור ישיר

    הפליירים מתנגנים אוטומטית וברוב חוצפתם חוזרים ומתנגנים גם אחרי שעוצרים אותם. אי אפשר לצפות ככה בכלום

  4. גיל 17 ינואר 2013 ב - 22:56 קישור ישיר

    אכן סרט אדיר, מרתק לכל אורכו ומפעים

  5. נעם 17 ינואר 2013 ב - 22:59 קישור ישיר

    מה דרך אגב חשבת על “סוס מלחמה”? אם אני לא טועה אתה לא ממש פירסמת ביקורת, אלא יותר טקסט קצר ומשתפך ממחמאות. הרי בכל מה שקשור לשפילברג אתה פשוט משוחד…

    ==================

    רוה לנעם: זה מה שחשבתי על “סוס מלחמה”. אני אכן מאוהב בקולנוע של ספילברג. נדמה לי שאני לא לבד בעולם בכך.

  6. דודי 18 ינואר 2013 ב - 4:13 קישור ישיר

    (מציע אלטרנטיבה)

    מאותם הסרטים שלא מביישם את יוצריהם והמשחקים בו, אבל אלמנט ההנאה עבורי, בסרט זה, על הרצפה, בגלל טונות הדרמה והסיבוכים ותפניות מיותרות בעלילה, לנושא בו אפשר היה לתת יותר משקל לרגש וליחסי אנשים, בנושא העבדות.

    סרט שיותר מנסה לצאת גדול מאשר גדול באמת, ואף הפסקתי לראותו אחרי 40 דקות. גם במוזיקה, יש את פטריק וולף ואדיטורס שמציעים איכות וגם מספקים הנאה גדולה, ויש גם אנימל קולקטיב ואל.סי.סי סאונדסיסטם, שמציעים אולי מעטפת מעניינת טכנית, שנועשה להרשים מבקרים הרבה יותר מאשר היא מצליחה לספק הנאה אמיתית.

    http://www.youtube.com/watch?v=vxmDDpCAiTs

    כל זה אני אומר כחובב קולנוע, שיותר ידוע כאיכותי, אלמודובר, היצ’קוק, בעיניי ספילברג לא קרוב לשני האחרונים בכל הקשור בביסוס דמויות ועומק, אם כבר במאי יהודון טוב באמת- האחים כהן, פולנסקי, קובריק, סידני לומט, וגביזון בישראל עדיפים כבר.

  7. רון 20 ינואר 2013 ב - 10:01 קישור ישיר

    דודי היקר:

    א. אתה מחשיב עצמך כאנין טעם שאוהב “קולנוע איכותי”…, ומביא את היצ’ ואלמודובר כדוגמה. תן דעתך לזה ששני המאסטרים הנ”ל קוטלגו בזמן אמת כבמאי קולנוע “נמוך” ואנטי-איכותי.
    ב. הביטוי “במאי יהודון טוב באמת” דוחה. קשה להסביר אפילו כמה זה מטופש להשתמש בו, אפילו שבעיני עצמך אתה שנון. אולי כדאי לך לנוח קצת מכתיבת תגובות, לפחות עד שריפלקס ההקאה שלך ישוב לפעילות תקינה.

    • דודי 20 ינואר 2013 ב - 18:18 קישור ישיר

      אתה מביא דוגמא קטנונית.
      תשאל את עצמך את הדברים הבאים:
      א- האם לדעתך אלמודובר והיצ’קוק היו ראויים אפילו לרגע להיחשב לבמאים של קולנוע “נמוך” (הגם שאני לא מאוהב בכל החומרים שלהם, אלא ברוב).. ?

      אם לא, וג-ם לטעמך אלה שני במאים גדולים, אז מה זה חשוב אם וכמה מבקרים בודדים מארה”ב המעייפת, חשבו ששני במאים סוחפים כאלו, כ”נמוכים” ?

      וודי אלן לא צריך פרספקטיבה של זמן, הוא יהיה בינוני ואובר רייטד גם בעוד שני עשורים מהיום.

      ב- “במאי יהודון טוב”- מודה שזו אימרה קצת מוקצנת שלי, ואולי נמתן את זה לעתיד, אבל הרי זה לא שירדתי על מישהו, באותו משפט ממש, ציינתי כמה במאים יהודים- כטובים של דורם. ומן הסתם- עם שם כמו דודי, אני יהודי גם כן, ולא אשנא את עצמי, וזה נכתב בהומור.

      לא היתה מזיקה פה יותר קלילות, ופחות טונות דרמות ורצינות.

  8. דודי 20 ינואר 2013 ב - 18:47 קישור ישיר

    וודי אלן\ סטיבן ספילברג – לא צריכים פרספקטיבה של זמן.
    לשניהם יש גם סרטים טובים, אבל בין לבין, לא הרבה אימרות ועומק.
    אובר רייטד (לא בהכרח תמיד רע !) הוא ביטוי שנולד עבור שניהם.

    ולא לשווא ציינתי את מרטין מק’דונה, ראיתי אתמול את “7 פסיכופטים” שלו,
    למרות כמה בעיות והתפזרות מסויימת, הינה סרט מהנה וגם חדשני בדרכו,
    עם ליהוק מדהים (למרות שהייתי רוצה שם- יותר דקות למייקל פיט, ומייקל סטולברג- אולי השחקן היהודי הטוב כיום באמריקה הצעירה, ואינני נמשך לגברים לשנייה, אבל אם כן פיט היה בטופ שלי בטוח (: )
    http://www.visualhollywood.com/movies_2012/seven_psychopaths/photos/data/images1/michael_pitt_as_larry_and_michael_stuhlbarg_as_tommy.jpg

    כשגם הראשיים בסרט- סאם רוקוול, קולין פארל (מעולה בהרבה בסרטי השוליים- בחירת תסריטים מעולה עבורו) , כריסטופר ווקן והארלסון האייקונים-
    מצויינים בסרט הזה- Seven Psychopaths – לטעמי סרט שיוצא מהקופסה
    הרבה יותר מאשר לינקולן, או לפחות- יודע הומור עצמי וקלילות מהנה-
    מה הם ! בכמויות אדירות אבל, יותר מהרוב בחוץ.
    ולא מפליא, שמק’דונה גם כן בריטי (הטובים בעיניי), גם את שלושת קודמיו מאוד אהבתי- שומר חוק, “ב ברוז” ו”6 שוטר” הפחות מוכר.

    =======================

    רוה לדודי: דודי יקר, מה שניסו להגיד לך כאן – ואני מצטרף לקריאה – זה לשים קצת ברקס על התגובות. למרות שאתה כותב לעניין הפוסט ואהבת הקולנוע שלך ניכרת, וכך גם הבקיאות המרשימה, ריבוי התגובות שלך גם מתחיל להיראות כמו טרוליות. תגובה אחת לפוסט זה מספיק. אין צורך לחזור על התגובה שוב ושוב, כולם קוראים לאחור. הבנו מי אובר רייטד לדעתך ומי נערץ לדעתך. אין צורך להגיב לכל מי שמגיב ולחזור על הטענות שכבר הועלו, כי זה כבר גובל בספאם.

  9. דוד גידלי 24 ינואר 2013 ב - 11:13 קישור ישיר

    בעיניי (ואני מעריץ גדול של שפילברג), הוא חרג לאובר-מונומלטליזם, בעיקר בניסיון הצגת לינקולן אנושי ואמיתי. שפילברג הוא מלך השמאלץ, הוא מעולם לא הצטיין בריאליזם ואוטנטיות בדמויות האנושיות אותן הוא ייצר – ובעוד הרגישות המיוחדת שלו ביצירת דמויות “גדולות מהחיים” עובדת דוקא בסרטים על דמויות שוליים כמו ב-“מינכן”, “דו”ח מיוחד”, “אינדיאנה ג’ונס”, ו-“פארק היורה” – דוקא בסרט על אברהם לינקולן, המגע הזה שלו הרגיש לי צפוי ומיותר.

    כן, היו נאומים מרתקים, וכן, היו רגעים של שקט – אבל נמאס כבר מהצילום הגלוייתי של יאנוש, המוזיקה הממלכתית של וויליאמס, והתסריטאים התיאטרלים של קוטשנר. לדעתי לינקולן לא הזדקק להם, ויותר מכך: שפילברג לא הזדקק ללינקולן, הרי הוא בעצמו דמות לא פחות איקונית וממלכתית מלינקולן, זה כמו שפוליטיקאי יעשה סרט על פוליטיקאי אחר. כל שבב של ביקורת מטוטא מתחת לשטיח, ומה שיוצא זה דיוקן אנושי אנמי ומתחנף.


השאירו תגובה