"סוס מלחמה", ביקורת
זו שנת המחוות הגדולות. "הארטיסט", שיוצא היום, עם הסימפולים שלו לקולנוע האילם ולקולנוע-שמתייחס-לקולנוע-האילם; "הוגו", גם הוא עם מחוות לתולדות הקולנוע; והנה מגיע גם "סוס מלחמה". באופן מפתיע, בין "הארטיסט" ובין "סוס מלחמה" נדמה ששנות החמישים עושים הערב קאמבק במולטיפלקס הקרוב אליכם. הראשון הוא סוג של "שיר אשיר בגשם" (עוד עליו מחר), תוצרת 1952, השני הוא מעין דרמת מלחמה בסגנון ג'ון פורד של 1956-1959.
אבל לא רק פורד. סטיבן ספילברג מעולם לא הסתיר את הערצתו לפורד (שלמשרדו הוא התגנב פעם בצעירותו, כבמאי מתחיל באולפני יוניברסל) ולדיוויד לין. נוכחותו של לין, ולו במרומז, תמיד היתה מורגשת יותר אצל ספילברג. בכל פעם שהוא יצא אל המדבר – בין אם זה ב"מפגשים מהסוג השלישי" או "טין טין" – ראיתם ניצוצות מ"לורנס איש ערב" מהדהדים בפריים.
אבל "סוס מלחמה" הוא ההומאז' הקולנועי הכי מופגן של ספילברג לקולנוע של אבותיו, מ"חלף עם הרוח" (ממנו שאוב כל סיקוונס הסיום) ועד "המחפשים", ואולי השימוש הגדול האחרון של טכניקולור על גבי צלולויד.
אני מודה, תחילת הסרט – מעין "דני אלוף העולם" שכזה – לא לחלוטין משכה אותי פנימה. זה קרה 50 דקות אחר כך, כשגיבור הסרט – סוס חצי-גזעי וארוך רגליים, עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב, שלאורך הסרט מחליף ששה בעלים – נמכר ומגויס בעל כורחו למלחמת העולם הראשונה, שהסרט נכנס לאלמנט שלו וספילברג שולף – אהמ.. – את התותחים הגדולים. האיש הזה מביים כמו אף אחד בדורנו. למעשה, אני חושב שהוא מביים כמו אף אחד בדורו של אף אחד. הומאז'ים שמומאז'ים, כשספילברג מביים סצינות המושפעות מסרטים שראה בילדותו, המקור נראה כמו טיוטה בלבד. עתה זה מגיע לכדי שלמות. אמת, כשהוא מביים סצינות הסתערות, גם כאן רואים את ההשפעה של "לורנס איש ערב", לעיתים בשוטים זהים, אבל רמה כזו של דיוק לא היתה אפילו אצל לין (אולי הבמאי הכי מדויק וקפדן אי פעם). סצינת ההסתערות הראשונה מופתית, אבל היא כלום לעומת סצינת ההסתערות השנייה, על אדמת צרפת, בשדה חיטה. פשוט לא רואים קולנוע כזה כיום, ואני תוהה האם אי פעם נראה כזה שוב.
מרגע שהמלחמה מגיעה ל"סוס מלחמה" הסרט נע בין חמש מערכות נפרדות, כל אחד כמעין סרט קצר בפני עצמו שבו הסוס מפעיל בכל מי שפוגש בו אנושיות וחמלה, בלי קשר אם הוא האויב, המגן, או הנכבש, והסרטים האלה – חלקם מזכירים דברים שספילברג נגע בהם בעבר, מ"אימפריית השמש" ועד "מלחמת העולמות" – מופלאים ממש.
רגע, זה מקרי או מכוון ש"War Horse" זה כמעט אותן אותיות של War Heroes?
כשאתה כותב על ספילברג, כשהוא בשיאו, אני כל כך נהנה לקרוא אותך. אהבת הקולנוע שלך והגעגועים שהוא מעורר פורצים ממך החוצה.
זאת המחווה הקטנה שלי למחווה שלך.
מרגש.
לגמרי חשבתי שאני הולך לקרוא כאן קטילה.אהבת כל כך שאני הולך לראות את זהבשבת
מצד שני, הכתרתאת הסרט כמחוץ למרוץ לאוסקר באופן רשמי השבוע, לא?!
מעניין,
חשבתי שתכתוב על הסרט יותר ביחס לאהבה של לספילברג. או שזו רק התרשמות ראשונית… בכל מקרה, עשית חשק לראות.
ועכשיו השיר של חווה אלברשטיין לא יצא לי מהראש כל הלילה…
http://www.youtube.com/watch?v=Pwd80XdZwXg
אולי לא רואים קולנוע כזה כיום, אבל מה עם לפני 15 שנה? "להציל את טוראי ראיין", למשל, שסצינת הפתיחה שלו שוחזרה כמעט במדוייק באחת הסצינות שהזכרת לעיל. עכשיו, מחוות לשנות החמישים זה אחלה, אבל אני הרגשתי שספילברג עושה כאן מחוות לעצמו. בעיקר ל"אימפריית השמש", לא יודע למה. וקצת כמו ב"סופר 8", זה כבר פחות מגניב לדעתי.
הלוואי שיכולתי להצטרף להמלצה על הסרט, אבל אני חושש שזה יחזור אליי כמו בומרנג. אני לא חושב שאנו חיים בעולם שבאמת יכול להכיל סרטים כמו זה. מעניין מה יחשבו עליו האנשים שעשיתם להם חשק ללכת לראות…
==============
רוה לאורון: אורון, זו גישה מאוד בעייתית לכתוב ביקורת על סמך מה שאתה חושב שהקהל שקורא אותך יחשוב עליך ועל ההמלצה שלך. התפקיד שלך (כפי שאני רואה אותו) הוא לכתוב את דעתך ולנמק את טעמך. במקרה הכי גרוע, יהיה כיף לקרוא אותך אבל פחות כיף לסמוך על המלצותיך (זו מערכת היחסים שלי עם מבקרים כמו ג'ונתן רוזנבאום שנים). אבל לצנזר את עצמך מחשש ש"מה יחשבו האנשים שעשיתי להם חשק לראות"? אני מקווה שזה יעשה להם חשק לראות את "לורנס איש ערב", "הגשר על הנהר קוואי", "דוקטור ז'יווגו", "חלף עם הרוח" ו"המחפשים", בתור התחלה.
תשובת מחץ
אתה מוזמן לביקורת (סקירה) שלי על הסרט, כדי להיווכח שלא צינזרתי את עצמי ואת דעתי (ניק-לינק). פשוט בשבוע ומשהו האחרונים כאשר אני נדרש לענות לשאלה "נו, איך איך סוס מלחמה?" על בסיס כמעט יומי – אני לא ממש יודע מה לענות. אז אני אומר את דעתי, כי מה עוד אני יכול לעשות. ודעתי שהסרט ארוך ומפוזר מדי, אך עשוי למופת ומאוד מרגש לפרקים. מכיוון שזה לא ממש עונה לאנשים על השאלה "ללכת או לא", אני מתבלבל. אני פשוט באמת תוהה האם צופה הקולנוע של ימינו, כפי שהוא מצטייר בעיניי כמובן, יכול להתמודד עם הסחטנות הרגשית של הסרט הזה, או שהעולם פשוט ציני מדי בשבילו. האם זה הפריע לי לכתוב את דעתי האמיתית עליו? לא. האם זה מהווה שיקול בהמלצתי על הסרט לאנשים – לצערי הרב כן. ייתכן ואני טועה כאן.