"אסירים". מבוכים ודרקונים

אני שונא כשמבקרי קולנוע מפרסמים ביקורת שלושה שבועות אחרי שסרט עולה. מבקרי קולנוע הם חלק מעולם התקשורת, ולכן צריכים להגיב בזמן אמת, מקסימום כמה ימים אחר כך, כמו שפרשנים לפעמים צריכים כמה ימים כדי לנתח את התמונה הגדולה. מעבר לזה? זו כבר תפקידה של רצנזיה מגזינית, או ניתוח אקדמי. מחוץ לכלים של איש התקשורת, ובנפחים ועומקים והקשרים אחרים. על פי רוב, אם אני רואה סרט באיחור, אני מעדיף לא לפרסם ביקורת כלל, או להזכיר אותו רק בחטף ובקצרה ואגב עניין אחר, על פני כתיבת ביקורת מלאה עליו באיחור גדול. זה פשוט מביך מדי. אבל אחרי שראיתי את "אסירים" החלטתי שאני חייב. אני לא יודע אם הסרט הזה חשוב – כלומר, כזה שייזכר שנים – אבל הוא בהחלט אחד הסרטים המיינסטרימים המעניינים ומעוררי הדיון והמחשבה שמסתובבים עכשיו בבתי הקולנוע. והוא גם זוכה להצלחה רבה. אז בניגוד מוחלט לפרקטיקה שלי, הנה ביקורת עליו, באיחור של שלושה שבועות. רגע לפני תאריך התפוגה של המוצר.

פורסם בגרסה אחרת, קצרה יותר, ב"פנאי פלוס", 9.10.2013

1.

סוף סוף אני יודע בשביל מה יש מבקרי קולנוע. את הטריילר ל"אסירים" ראיתי בקיץ – ובטריילר: משפחה מגיעה לחגוג את חג ההודיה, יום שגרתי ושמח ובסופו נעלמות שתי ילדות קטנות. האב, מוכה יגון וזעם, יוצא למצוא את בתו, והוא ידרוס הכל בדרך לשם כך. ואני צופה בטריילר ואומר: אוקיי, הנה סרט שאני לא רוצה לראות. כאב לשתי בנות, עצם המחשבה להיכנס לסרט העוסק בשתי בנות שאיש אינו יודע מה עלה בגורלן, היתה מבעיתה מדי עבורי. על פניו, חשבתי, מה ההבדל בין זה ובין "מי מפחד מהזאב הרע"? גם שם הייתי צריך להתמודד עם חטיפה ורצח של ילדות, ועם זעמו של אב נוקם. ובכן, היה לי קשה עם זה מאוד. אבל "מי מפחד מהזאב הרע" בוים כמו אופרה – היה בו משהו, למרות נושאיו הקודרים עד אימה, שנותר חיצוני למציאות. זה היה דימוי של סיוט, ולא של אפשרות. “אסירים", על פי הטריילר שלו, נראה רציני כמו קבר. את כל זה חשבתי בשתי הדקות בהן צפיתי בטריילר וגזרתי על עצמי לא לראות את הסרט – גם חשבתי לעצמי שזה בטח יהיה סרט זניח, שיבוא ויילך מחיינו מהר. בקיצור – מה שאני מבין כרגע הוא שזה היה טריילר גרוע.

ואז הוצג הסרט בבכורה בפסטיבל טורונטו וזכה לתשואות. המבקרים האמריקאים היללו אותו. ואני נותרתי ספקן – אז היללו. ואז, מיד אחרי שפסטיבל טורונטו ננעל, וממש בתוך חג סוכות, הסרט עלה להקרנות מסחריות בישראל – ללא הקרנות מוקדמות לתקשורת. ותוך כמה ימים אני קורא שגם מעט המבקרים שהצליחו לראות את הסרט, משבחים אותו. ואני מקבל סמסים מאנשי קולנוע עמיתים שראו את הסרט והתפעלו ממנו. ולבסוף, הקהל. נוצר קליק. “אסירים" הוא כבר כמעט חודש אחד הסרטים הכי נצפים בישראל. וכך, חוזר בי מהחלטתי הראשונה, ועם הבנה שהסרט הזה הוא כנראה קצת יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה על סמך הבקרוב שלי, הלכתי באיחור ניכר לצפות בו. ואני מסכים. זה סרט מוצלח מאוד, חכם, מבוים היטב, ובעיקר מותח עד כדי התקף לב. בסצינות השיא של הסרט ליבי פעם בקצב רב, וציפורניי נכססו בעצבים. הנה שיטה חדשה לביקורות קולנוע: במקום להכביר מילים על איכויותיו של סרט, לפרסם את תרשים האק"ג של מבקרי הקולנוע שצפו בו. אנחנו אנשים קרים, מנוכרים ועם סף ריגוש נמוך. אם מגיע סרט שחודר את עור הפיל שלנו ומאיץ למבקרי הקולנוע את הדופק, כנראה שמשהו בו נכון.

2.

“אסירים" נמשך שעתיים וחצי. אני מכיר רק שני סוגים של סרטים מסחריים הנמשכים שעתיים וחצי: ביוגרפיות קולנועיות ואפוסים היסטוריים. שניהם סרטים שצריכים לכסות משכי זמן ממושכים, ולכן זקוקים לזמן המסך הארוך. בשנים האחרונות הצטרפו גם סרטי האקשן הקיציים מרובי התקציב (“איש הפלדה", “הנוקמים"), שמנסים לאזן בין רגעי דרמה ובין קטעי פעולה מורכבים, ובעיקר – אין להם את הזמן לשבת בחדר עריכה כדי להדק את עצמם – וכך הם מגיעים לאורכם המפלצתי. אבל מותחן אפל, שהוא דרמה משפחתית פסיכולוגית, שעלילתו נמשכת ששה ימים בלבד? זה מאוד נדיר. מחוץ לעולם של הקולנוע האירופי של פעם (עם השלוש שעות של "לה דולצ'ה ויטה" או של "סטאלקר"), נדיר למצוא סרט מתח כל כך ארוך. ויש לזה סיבה: מתח דורש קצב. סרט ארוך מעיד על עצמו שיש לו סבלנות. סבלנות מבטלת מתח. וזו אחת הסיבות ש"אסירים" הוא סרט בעל חוכמה לא מבוטלת: למרות שהוא מתרחש כולו באותה עיירה ובאותו שבוע, הוא מתנהל מבחינת אורכו כמו "צייד הצבאים" – אפוס המלחמה/משפחה של מייקל צ'ימינו. האסוציאציה אינה מקרית כלל: “אסירים" מתחיל עם סצינה כמעט זהה לסצינת הפתיחה של "צייד הצבאים", ומתרחש באותו איזור גיאוגרפי – פרברי פנסילבניה, אנשי מעמד הפועלים.

משך הזמן הארוך של הסרט הוא גם הבסיס לכמה ממגרעותיו – כדי למתוח את הזמן, לוקח לכמה מהדמויות יותר מדי זמן לחבר שני חלקים של הפאזל הבלשי זה לזה, בשעה שהצופה העירני כבר עשה את הקישור הרבה לפניהם וכבר צועק אל המסך "נו, קדימה!”. אבל משך הזמן הארוך גם מסגיר את אחד הנושאים המרכזיים של הסרט: הזמן עצמו. זה סרט שבו כל מעבר של יום, כל תקתוק של שעון, מאוד מורגשים ומודגשים. זה סרט העוסק במירוץ נגד השעון, אבל מנסה להציג את המירוץ הזה באופן שדומה יותר לחיים מאשר לסרטים: גם במירוץ היסטרי נגד השעון יש המון שעות מתות. או רגעים של בלבול ומבוכה או חוסר אונים. הסרט מנהל את יחסו לזמן באופן די מבריק (בתמיכתה של העריכה של ג'ואל קוקס, העורך הקבוע של קלינט איסטווד), בכך שהוא משאיר לנו מדי פעם פערי זמן קצרים בהם עלינו להשלים לבד את מה שקרה בין לבין. משך הזמן הארוך של הסרט עוזר לנו להבין את ייאושו ההולך והגובר של האב, שלא יודע מה עלה בגורלה של בתו, ויוצא לעשות מעשה נואש בעצמו.

וזה המקום שבו "אסירים" שוב מזכיר את הסרטים האמריקאיים של שנות השבעים: סרטים שעסקו בטירוף וברוע. וההכרה המפוכחת שהעולם אינו מתחלק לטובים או רעים, אלא לרעים ורעים. סרטים שעוסקים בקיומו של רוע בסיסי, בקיומו של טירוף של ממש, הטבוע בתוך נפש האדם, ושנמצא מרחק כמה לחיצות על כפתורי ההפעלה של הנפש. זה סרט – שאני לא רוצה להסגיר דבר על עלילתו מעבר לעשר הדקות הראשונות שתקצרתי בפסקת הפתיחה – שמציג גלריה של דמויות שכל אחת קורסת לתוך חור שחור של ייאוש ואלימות בעקבות מאורע שקרה לה. כמות האנשים בסיפור שמחויבת לעמוד לצד הטוב, לצד מה שנכון לעשות, היא, ובכן, אחת בלבד.

הניים-דרופינג בטקסט הזה מכוון בהחלט למקומות שאליהם הסרט מכוון אותנו: מייקל צ'ימינו, קלינט איסטווד, אפשר להוסיף לרשימה גם את סטנלי קובריק (שצ'ימינו הושפע ממנו, וקובריק הושפע ממנו בחזרה), כמי שחוקר את המבוכים והמרתפים הכי אפלים ואלימים בנפש האדם, ואתם מקבלים סרט חדש שנראה כאילו הוא נעשה לפני ארבעים שנה. העובדה שהסרט הזה זוכה להצלחה גדולה בארץ (ובאנגליה ובארצות הברית) היא עדות לכך שקיים געגוע להוליווד של פעם – שידעה לספק סרטי מתח מהנים, אבל כאלה שהיה בהם גם איזשהו אתגר אינטלקטואלי.

3.

כדי שיצירת אמנות תהיה באמת טובה, צריך להתבונן מעבר להנאה – הנאה מסרט היא דבר שמתפוגג – ולשאול: רגע, אבל למה הסרט הזה נעשה? מה הסרט הזה אומר? התסריטאי אהרון גוזיקובסקי כתב תסריט מומצא – הסרט אינו מבוסס על סיפור אמיתי, למרות שתחושת המציאות שבו רבה – שמשך אחריו את מארק וולברג ואת בריאן סינגר שרצו לעשות את הסרט. סינגר הלך לעשות את "X מן" ואילו וולברג נשאר כמפיק הסרט, והעביר את מושכות המשחק לידיו של יו ג'קמן (החלטה טובה! וולברג הוא אחד השחקנים שאני פחות מחבב ואילו ג'קמן הוא אחד השחקנים שאני הכי מחבב. חלק מחיבתי ל"אסירים" נובעת ממשחקו הכביר של ג'קמן בו). כולם, מן הסתם הבינו שהסרט מספר סיפור הרבה יותר עמוק ממה שהתקציר שלו מספר. כי סרט מתח מורט עצבים הנמשך שעתיים וחצי על המרדף אחר חוטפם של שתי ילדות קטנות אינו יכול להיות רק על זה. זה חייב להיות משהו נוסף. העלילה היא רק פלטפורמה לשינוע רעיונות. וגם זה נמצא בסרט ממש מראשיתו: אמונה. זה סרט שבו כל הדמויות מנהלות חשבון עם האמונה (אמונה נוצרית מאוד, אבל נניח כרגע לתיאולוגיה ונתמקד בפסיכולוגיה). הדבר הראשון ששומעים בפסקול הסרט היא תפילה. השוט השני בסרט הוא של צלב. ובין לבן: אב ובנו צדים אייל – קורבן לעולה, עקידת יצחק (השפה האנגלית מעלימה מעיני הצופים בעולם את הקרבה שבין “איל” ובין “אל”), עולם שלם של אוצר מילים מהתנ"ך ומהברית החדשה (והמיתולוגיה היוונית) מסתתר בתוך סיפור הבלשים הזה.

גיבור הסרט (יו ג'קמן) הוא איש מאמין. הבלש שעוזר לו הוא איש שאנחנו מבינים – ממעט איפיונים וקצת מילים – שיש לו טראומה מעולם האמונה (יש לו צלב מקועקע על היד, ושנאה לכמרים מהימים שבהם היה בפנימיית בנים נוצרית וכנראה ספג התעללות). ובין שני הקטבים האלה מתנהל כל הסרט: בין האנשים המאמינים, שמבקשים עזרה מאלוהים ברגעי משבר, ובין האנשים שנפלו מאמונתם והכריזו מלחמה על האל. הסרט מראה היטב מה קורה לאמונה של אדם אחרי שפוגש אסון: יש כאלה שהיא מתחזקת אצלם, ואחרים מאבדים אותה. ובאופן מעניין, הסרט מראה שאלה וגם אלה ינקטו בצעדים דרסטיים דומים כדי להתמודד עם האסון, עם היגון, צעדים של נקמה. גם אלה וגם אלה נלחמים במפלצות, בדרקונים, המסתתרים בתוכם, ושפורצים החוצה בהתקפי אלימות מחרידים. זהו סרט על אובדן אמונה, על נטילת החוק (האנושי, השמימי) לידי האדם, וההחלטה לא לסמוך על האל אלא רק על "כוחי ועוצם ידי". הסרט מראה שיש לבחירה הזאת מחיר נוראי.

4.

ואת כל הדבר הזה ביים, בדיוק כירורגי מרשים, ועם לא מעט רגעים של פיוט וסבלנות, במאי קנדי-צרפתי בשם דניס וילנב. אנחנו רגילים להוליווד הנצלנית, הוליווד המגייסת לשורותיה במאים מצליחים מהעולם, כדי שיהיה לה כוח אדם זר וזול לסרטי האימה והפעולה וההמשכונים – שלוקחת אמנים והופכת אותם לטכנאים על ידי פיתוי כספי. אבל במקור הוליווד התמחתה בליהוק נבון יותר של במאים. אם עשית משהו מצליח במולדתך ובשפתך, בו תעשה משהו דומה גם אצלנו – תחשבו על "זריחה" של מורנאו, על סרטיו של לוביטש. זו תכונה של הוליווד הישנה. הוליווד החדשה לא מצליחה, לרוב, למצוא לבמאים זרים משהו איכותי לעשות (גבריאלה מוצ'ינו הוא אחד הבודדים מהשנים האחרונות שהמשיך לעשות באמריקה את סוג הסרטים שעשה באיטליה). הבחירה של דניס וילנב לבימוי "אסירים" היא הברקה, כי בסרטיו הקנדיים, שכולם היו מעין מותחנים – “פוליטכניק" ו"האשה ששרה" (שהתרחש בלבנון והיה מועמד לאוסקר הזר) – הוא הראה כשרון גדול, ופוטנציאל, אבל היה חסר שם משהו. והנה, במאי מוכשר, פוגש מפיקים בעלי חזון (“אסירים" הוא סרט עצמאי שמומן על ידי אנשי הוליווד פרטיים ולא האולפנים), שמגישים לו תסריט מרתק, ויחד עם צלם כביר (רוג'ר דיקינס, הצלם הכמעט-קבוע של האחים כהן), עושה עבודת בימוי מרשימה שמחברת בין סגנון, שמבהיר שיש כאן במאי, בין היכולת לספר סיפור מרתק, ובין הרצון להגיד משהו בעל משמעות ותוקף על העולם שבו אנו חיים. החיבור הזה שדרג את "אסירים" ונתן לדניס וילנב את סרטו הטוב ביותר עד כה.

ציוץ