הנוכחות הנשית בקולנוע הישראלי. צילום: מירי דווידוביץ' (לחצו להגדלה)

הייתי צריך לשפשף עיניים פעמיים למראה התמונה הנ"ל כדי לוודא שהצלמת היא אכן מירי דווידוביץ' ולא אנני ליבוביץ'. התאורה, האיפור, התלבושות, השיער. נוצץ. נשות פסטיבל סרטי נשים ברחובות הפיקו את הצילום הזה, המקבץ את הבמאיות של הקולנוע הישראלי, ולצידן השחקניות ששיחקו בסרטיהן. כל זה לקראת חגיגות העשור לפסטיבל שיתקיים השנה החל ב-21.10. הפסטיבל יעניק פרס הוקרה למיכל בת אדם, בכירת במאיות ישראל, על מפעל חייה.

המצולמות הן:

עומדות (מימין לשמאל): מיכל אביעד, ריימונד אמסלם, חנה אזולאי הספרי, אורנה רביב, טלי שלום עזר, לאורה ריבלין, מיכל בת אדם, קרן מור, ניצה גונן, יעל טוקר, ריטה שוקרון, טל גרניט, אסתי זקהיים, סיגלית פוקס, טליה לביא, שירה גפן, דנה גולדברג, ג'ולי שלז, מיכאלה עשת, יבגניה דודינה.

יושבות (מימין לשמאל): נעה אהרוני, אסי לוי, סופי ארטוס, שרה אדלר, מיכל ויניק, וידי בילו, קרן ידעיה, טלי שרון, אפרת כורם, תמר ירום, לימור פנחסוב, רותם זיסמן כהן, אלידע גרא, רוני קידר, הגר בן אשר, יעל קיים, לי גילת, דאנה איבגי, דינה צבי ריקליס, לינה צ'פלין, רומי אבולעפיה.

בולטות בהיעדרן: גילה אלמגור, רונית אלקבץ ומאיה דרייפוס, שהיו בחו"ל. ורמה בורשטיין. והדר פרידליך. ואיילת מנחמי. ועידית שחורי. ומאיה קניג.

אבל הצילום הזה מתעתע. הוא נועד לחגוג את הפסטיבל העשירי, אבל למעשה זו תמונת המחזור של הפסטיבל הבא, ה-11, שיתקיים בסתיו 2014. זו תמונה שחוגגת את מה שעתיד לקרות ולא את מה שקרה. יש לתת לפסטיבל לסרטי נשים קרדיט על אלבום הניצחון המרשים שהפיק כאן, אבל מצב הקולנוע הנשי בישראלי 2013 – כפי שהוא משתקף מבעד לעיני הצופה – קצת פחות צפוף.

41 מצולמות יש בצילום הנ"ל. מתוכן אנו, צופי הקולנוע בארץ, ראינו סרטי קולנוע עלילתיים (בבתי הקולנוע ובפסטיבלי השנה החולפת) רק של 16 מתוכן.

מיכל אביעד ("לא רואים עליך"), חנה אזולאי הספרי ("אנשים כתומים"), אורנה רביב ("כלבים לא נובחים בירוק"), מיכל בת אדם (הרבה), ניצן גונן ("סודות משפחה"), שירה גפן ("מדוזות"), דנה גולדברג ("אליס"), ג'ולי שלז ("עפולה אקספרס" ו"מוכרחים להיות שמח"), נעה אהרוני ("עד סוף הקיץ"), וידי בילו ("קרוב לבית" ו"פלסטלינה"), קרן ידעיה ("אור" ו"כלת הים"), אלידע גרא (חלוצת הקולנוע הישראלי שסרטה העלום, "לפני היום" מ-1969 ינעל את הפסטיבל), רוני קידר ("ג'ו ובל"), הגר בן אשר ("הנותנת"), דינה צבי ריקליס ("ברקיע החמישי", "שלוש אמהות" וכו') ולינה צ'פלין ("חצוצרה בוואדי", "מוקי בוערה").

מתוך ה-16 רק שש ביימו – נכון לרגע זה – יותר מסרט קולנוע עלילתי אחד. כלומר, הבעיה הגדולה של הקולנוע הנשי אינה לעשות סרט, אלא לעשות סרט שני.

צילום מצב מדויק יותר לרגע זה היה צריך להכיל רק את ה-16 האלה.

אבל הצילום הזה חוזה את העתיד, וחוגג אותו. ברגע זה ממש עובדות לא מעט מהמצולמות על סרטיהן, שמן הסתם יוצגו בפסטיבל סרטי הנשים הבא: טלי שלום עזר מביימת את "פרינסס", טל גרניט מסיימת את "מיתה טובה", טליה לביא נועלת את "אפס ביחסי אנוש", סופי ארטוס מביימת את "העמק" ויעל קיים מביימת את "ההר", אפרת כורם מתחילה את "בן זקן" ולי גילת עובדת על "הקפות".

כלומר, בתוך כשנה תצמח אוכלוסיית במאיות הפיצ'רים ב-50 אחוז. היה יכול להיות משעשע לצלם שני צילומים: תמונת מחזור 2013 ומולה תמונת מחזור 2014 וכך להציג את הזינוק שקורה בתחום הקולנוע הנשי ברגע זה, אבל שעדיין מורגש רק בחדרי העריכה ובתי הפוסט פרודקשן.

ושש הבמאיות שביימו רק סרט אחד יהפכו תוך שנה לתשע: שירה גפן מביימת את "בורג", רוני קידר מסיימת את "סוףעולם" ועומת להתחיל את "משפחה", הגר בן אשר עובדת על "הפורצת". שוב עליה של חמישים אחוז.

ציוץ