"גטסבי הגדול"

12 שנים עברו מאז ש"מולן רוז'" של באז לורמן סיחרר את ראשי ואת חושיי, באורגיה של צבעים וטקסטורות שהולבשה על קרנבל של מוזיקה ומלודרמה. עם אפקטים ומוזיקה עדכנית, פסטיש התקופות ההוא של לורמן היה מרהיב בעיניי. וכעת הוא מביא לנו את "גטסבי הגדול", שמבחינתי הוא סרט ההמשך המתבקש – "מולן רוז' 2 – 23 שנים אחר כך". כל התחבולות נותרו במקומן: זו אקסטרווגנזה חסרת איפוק או בושה של להטוטי עיצוב ומצלמה – והפעם עם בונוס: בתלת מימד – שחוזרת אל עולם הבוהמה (הפעם בלונג איילנד של שנות העשרים, ולא של פריז של סוף המאה ה-19) ורוקדת איתה עד סחרור חושים. לורמן עושה בסרטיו רמיקס של טעמים ותקופות – הוא מביים טרגדיות אבל מלביש אותם על מקצב היפ-הופי שמח. סרטיו עוסקים באנשים נואשים, אבל מתנהלים בעולם כאילו תחת השפעת סמי הזיה שלא רק גורמים למצב הרוח להיראות שמח יותר אלא צובעים את העולם בניצוצות זוהרים של קונפטי צבעוני.

אין עוד במאי כרגע שיודע לביים אקסטזה ככה. אקסטזה של אהבה: ברגעי השיא של הסרט, בהם מבטא ג'יי גטסבי (ליאונרדו דיקפריו) את אהבתו לדייזי ביוקנן (קארי מוליגן), המתאם בין הדינמיות של המצלמה והצבעוניות של העיצוב ובין התעלות הרגש של הדמויות מגיע לאיזון מושלם. לורמן דורך על קרקע מרטין-סקורסזאית בסרט הזה – עם ליאונרדו דיקפריו בתפקיד הראשי וסיפור שסקורסזי בוודאי היה שמח לביים בעצמו, שנמצא איפשהו בין "עידן התמימות" ו"הטייס". אבל לורמן עושה את זה טוב יותר, בעיקר כי נדמה לי שההזדהות שלו עם ג'יי גטסבי מוחלטת. לורמן הוא בעצמו מין גטסבי שכזה (והסרט הזה הוא בעיקר מתנה שלו לאשתו, קתרין מרטין, החתומה בו גם כמפיקה, גם כמעצבת התלבשות וגם כמעצבת התפאורה).

זו ההברקה של הגרסה של לורמן ל"גטסבי הגדול": בשעה שהנטייה המקובלת (למשל, בגרסתו של ג'ק קלייטון מ-1974 לספרו של פ. סקוט פיצג'רלד עם רוברט רדפורד בתפקיד גטסבי) היא לעבד את הסיפור מנקודת מבטו של ניק קראוויי, המספר העומד מן הצד ומשקיף בקנאה (ובתוכחה) על חייו של גטסבי, גרסתו של לורמן נראית כאילו היא בוקעת הישר מתוך מוחו של גטסבי עצמו. הוא גורם לגרסה של קלייטון להיראות פלבאית להחריד. אצל לורמן, כך היה נראה הסרט לו גטסבי היה מביים אותו, כולו שפע, עושר, רהב וראווה ומלאכותיות מסמאת. משום כך, האופן שבו שינו לורמן והתסריטאי השותף הקבוע שלו, קרייג פירס, את דמותו של קארוויי (בגילומו של טובי מגווייר), ראויה בעיניי להערכה – הוא הסופר של הסיפור שלנו, בן דמותו של פיצג'רלד, המספר הלאו-דווקא אמין של כל מה שקורה, וגם לו יש לא מעט הפרעות אישיות ונטייה לאשליות, ממש כמו לגטסבי, ולכן ההזדהות שלו איתו הופכת בעצמה למעין אובססיה. אובססיה שבאה לידי ביטוי בסיפור המסגרת – שטהרני פיצג'רלד זעקו נגדו, אבל אני חשבתי שהוא מבריק למדי – בעיקר כי הוא משפיע על האופן שבו הסרט נראה ועל הטון שלו. לורמן עשה סרט על אשליות, ועל קרב תרנגולים בין שני גברים שפשוט לא יודעים שובע, ועל גטסבי – שחקן ראשי בסרט שהוא מביים לעצמו – שרק רוצה עוד.

אבל מבעד לפילטר הטריפי של לורמן זו טרגדיה ללא מלנכוליה, זה היי שאין לו דאון, ואם בתחילה נדמה היה לי שהכל כאן מוגזם, ובאותה עת גם ממוחזר מ"מולן רוז'", הרי שהמשך הסרט הכניע אותי וסחף אותי לתוך עולם המסיבה האינסופית וחסרת האחריות, של אנשים שמנהלים מלחמת מעמדות בין "כסף חדש" ו"כסף ישן" ושעבורם "עושר" הוא שם של הפרעה נפשית.

לורמן מביים עולם של תעתועים. עולם של קרנבל ורכבות הרים. הוא מביים סרט על פי ספר מ-1925, המתרחש ב-1922, עם שירים משנות האלפיים (אני מת על האנכרוניזמים של לורמן, סימן ההיכר הכי מובהק של סרטיו), וכאילו שהעולם של פיצג'רלד וגטסבי לא מספיק מזוהה, הוא רומז בסרטו שלא מעט מתולדות הקולנוע ההוליוודי מושפע בעצמו מ"גטסבי הגדול": ובעיקר "קזבלנקה" ו"האזרח קיין", שציטוטים מפורשים מתוך שניהם (מ-1941-1942) מופיעים בסרט כמוטיבים חוזרים. אם היו עושים ל"האזרח קיין" רימייק בוליוודי, ככה זה היה נראה.

ציוץ