"כוח משיכה״, ביקורת
״כוח משיכה״. למלא את החלל
אחת לכמה שנים מגיע סרט כזה. סרט שבזמן אמת, בזמן הצפייה, אתם יודעים שאתם חוזים בהיסטוריה. בראש ובראשונה, היסטוריה פרטית, כזו שתיכנס לרזומה שלכם, לסיפור חייכם. סרט שגורם למוח לחשוב "אה! אז זאת הסיבה שאני כל כך אוהב סרטים!". סרט שסוחף אתכם לעולמות עליונים ושאתם יודעים שמרגע זה הוא יהיה שם ברשימה: סרטי השנה, סרטי העשור, סרטי החיים. כמעט חודש חלף מאז ראיתי את "כוח משיכה" – שנעל את פסטיבל חיפה – ובכל פעם שאני נזכר בסרט קצב פעימות הלב שלי מואץ. חודש חלף ואני משתוקק לצפות בו שוב (אני מקווה שבאיימקס), כאילו לא ראיתי אותו כלל. עזבו אתכם מהתואר "סרט השנה": “כוח משיכה" הוא אחד הסרטים הנפלאים והמפעימים שראיתי מימיי. לא להאמין.
אלפונסו קוארון. איזה במאי. רעיון ותסריט מקורי, לא עיבוד לספר או קומיקס או סדרת טלוויזיה. רעיון נועז: סרט כמעט אבסטרקטי – שמתייחס למילה "חלל" בכל המובנים הכי מילוליים שלה – ושעוסק בבדידות בחלל. העלילה? פשוטה למדי, כמעט נזירית: באמצע משימה לתיקון טלסקופ חלל מעל לכדור הארץ, תאונה נוראית מחריבה את מעבורת החלל ומותירה שני אסטרונאוטים תקועים בחלל החיצון, ללא קשר לכדור הארץ, עם מלאי חמצן הולך ואוזל, ועם גשם של רסיסי לוויין מרוסק שמאיים לחורר אותם בכל סיבוב סביב כדור הארץ. אבל מה שבתקציר נשמע בפשטות כמו סרט הישרדות – במקום בלב ים, בחלל החיצון – עד מהרה מגלה כהרבה יותר מזה. קודם כל, כאחד ההישגים הטכניים והוויזואליים פורצי הדרך של ימינו. סרט שמנסה להפוך את תנאי החלל החיצון להחלטות אסתטיות. למשל, סאונד. בחלל אין קול (זוכרים את "בחלל אי אפשר לשמוע אתכם צועקים" איתו שיווקו את "הנוסע השמיני" ב-1979? אז זה נכון: כשיש ואקום, אין לגלי הקול איך לנוע, אז אין רעש – רק ויברציות על גבי חפצים), ולכן מעבורת שלמה יכולה להתפוצץ, אבל בדממה מוחלטת. ובחלל אין כוח משיכה ואין חיכוך, כלומר אין מה שיעצור אותנו ברגע שנקבל תנופה. יש סרטים שעושים שימוש בחוקי תסריטאות ודרמה, ואילו זה סרט שמתעסק לא פחות בחוקי התנועה ושימור התנע של ניוטון. זה סרט מצוין לשיעורי פיזיקה.
האפקטים וההישגים הטכניים שקוארון וצוותו הגיעו אליהם בסרט הופכים את "כוח משיכה" לסרט שקשה לנשום בו. זו חוויה כה לופתת, שהיא נחווית כאילו היא מסופרת בגוף ראשון. ההישג הנראטיבי הראשון והעיקרי של "כוח משיכה", שממנו נובעת כל החלטת בימוי בסרט, הוא שמדובר בסרט המועבר כולו דרך נקודת מבט של דמות אחת (דמותה של סנדרה בולוק, שסוחבת את הסרט הזה באופן מרשים על כתפיה): אנחנו רואים מה שהיא רואה, חווים מה שהיא חווה, חשים מה שהיא חשה. הסרט צריך למצוא את הדרך להכניס אותנו לתוך חליפת החלל שלה, להרגיש את החמצן אוזל. לשם כך, קוארון מהנדס את סרטו בשוטים ארוכים-ארוכים, שגורמים לנו לחוש בזמן החולף, גורמים לנו להיות מודעים לתנועה, לפיזיקה, ולמהירות שבה דברים קורים. סצינת הפתיחה היא שוט וירטואוזי ארוך ומפותל שנמשך בין 15 ל-20 דקות. באיזשהו שלב איבדתי את הספירה (ואולי את ההכרה). עם כל מאות, אולי אלפי הסרטים, שכבר ראיתי, “כוח משיכה" הוא מאותם סרטים נדירים שגורמים לי לתהות "איך לעזאזל הם עשו את זה".
אבל ההישגים הטכניים והוויזואליים הכבירים של "כוח משיכה", והמתח מורט העצבים שמניע את הסרט, אולי מספיקים כדי להפוך סרט למומלץ, או אפילו למצוין. אבל לא לבלתי נשכח. כדי שזה יקרה, הסרט צריך לשאת על עצמו כמה קומות נוספות: של רגש ושל משמעות. וזה המקום בו "כוח משיכה" הופך לסרט אני כה אוהב. מאז "קונטקט" של רוברט זמקיס – השפעתו של זמקיס על הסרט הזה, מ"קונטקט" עד "להתחיל מחדש", ניכרת – אני לא זוכר עוד סרט שבו מסעה של אשה בחלל הוא מעין דימוי צלול ומרגש לחיפוש אחר משמעות לחיים, ניסיון של בריחה אל עולמות אחרים, אחרי שהחיים על כדור הארץ נהיו מזוהים עם אובדן ושברון לב.
בולוק מגלמת ב"כוח משיכה" מדענית שנשלחת עם צוות אסטרונאוטים לבצע תיקון בטלסקופ האבל. ושם בחלל, אנחנו מתוודעים לחלל בליבה של המדענית. היא מגיעה לשם בעקבות טרגדיה בחייה – כפל המשמעות של המילה "חלל" בעברית הוא, במידה רבה, צירוף מקרים מצמרר בנוגע לסרט הזה – וכמעט נדמה שכל תשוקת החיים שלה ניטלה ממנה, היא כעת מעין רובוט מיומן לביצוע משימות. נדמה אפילו שהסכנה הרבה הטמונה במשימה הזאת משכה אותה אליה, הרצון אולי לא לחזור. הסרט, מן הסתם, יגרום לה לרצות להילחם על חייה, למצוא סיבות חדשות לחיות. כדי לנסות להינצל מהקטסטרופה שניתקה אותה מכוח הכבידה של כדור הארץ, עליה לעבור שלוש תחנות, במסע שחופף את שלוש מערכות הסרט. במסעה – וכמקובל בסרטי מסע – ההתקדמות החיצונית חופפת להתפתחות פנימית. באחת הסצינות הבולטות והזכורות בסרט נכנסת בולוק לתוך תחנת חלל, פושטת את חליפת החלל שלה וצפה במשך כמה שניות בתנוחה עוברית, ממלאת את ריאותיה חמצן. בסצינה אחרת היא חווה מעין מוות סמלי. ובין לבין הסרט פורס לנו את המסע האמיתי של הגיבורה: מסע שמתחיל בלידה, מתקדם אל המוות, ורומז לאפשרות של לידה מחדש. מסע שמתחיל מתוך ריק – ריק חיצוני וריק פנימי – ומתקדם אל המקום בו הגיבורה מנסה למלא את הנשמה שלה במה שאבד לה: אמונה. באחת הסצינות היפות בסרט, כשנדמה לה שהכל אבוד, מבקשת הגיבורה לשאת תפילה, אלא שהיא לא יודעת איך. “לא לימדו אותי להתפלל", היא דומעת. וכשהיא מוצאת את המילים, דבר מופלא קורה.
זה כוחם של סרטים גדולים. ללכת ולחפש את האפקטים הכי גדולים כדי לספר את הסיפור הכי רגשי והכי רוחני, חיפוש אחר גאולה, חיפוש אחר דבר-מה שמימי, שאולי ניתן למצוא אותו דווקא בתוך הריק של האינסוף. לא לחינם נזכרתי ב"קונטקט" בעת הצפייה בסרט, שכן גם בו העולמות הלכאורה מנוגדים של אשת המדע ושל איש הדת ניתכים זה לתוך זה כשמתקרבים למהירות האור, והפיזיקה והמטה-פיזיקה מתחילים להתמוסס זה בזה. דבר דומה קורה גם ב"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, שיש כמה וכמה סצינות ב"כוח משיכה" שקשה שלא להיזכר בסרט הזה בעת הצפייה בהן. כשביקרה כריסטין קובריק, אלמנתו של סטנלי, בישראל לפני כמה שנים, היא סיפרה סיפור נפלא שלא הכרתי. היא סיפרה שזמן מה אחרי בכורת "2001” אירגן אחד הארכיבישופים בוותיקן הקרנה של הסרט לעמיתיו, ראשי הכנסיה. לפני ההקרנה הוא הקדים ואמר: “זהו סרט מדע בדיוני של במאי יהודי. אגנוסטי. אבל הוא קלע בול". סרטי מדע בדיוני הם כמעט תמיד משל ספיריטואלי, גם כשהם נעשים על ידי אתיאיסטים גמורים. אי אפשר לספר סיפור בחלל בלי לעצור ולשאול מה יש שם למעלה, ומה זה האינסוף, מהו הזמן. קובריק, יחד עם ארתור סי. קלארק (ממש כמו זמקיס עם קרל סייגן), סיפרו בסרטם על שדרים מהחלל החיצון, מסרים חיזריים, שמוציאים אנשים למסע לחקר היקום, ולהבנת האופן שבו האנושות מתפתחת, בכל הסרטים, התוצאה הסופית היא אבולוציה רוחנית לחלוטין שבה החומר נעלם. לידתו של "ילד הכוכבים" בסוף "2001”. המהלך ב״כוח משיכה״ הפוך לחלוטין: ממצב של רוח, של אין, הסרט מתאר תהליך של היווצרות, של הפיכה ל״יש״, לחומר, לגוף. או: המפגש החיזרי ב"קונטקט", שבמקום להתרחש בחלל החיצון הוא התרחש בחלל הפנימי, בתוך הנפש, התודעה והזכרון (וזה מפגש עם אבא, שלא לומר עם אבינו). וכך גם החיפוש אחר גאולה ב"כוח משיכה", שניתן לפרש אותו כמסעה של נשמה שיורדת אל העולם, עד לרגע שבו עליה לקחת את צעדיה הראשונים, ולמעשה – להתחיל הכל מחדש.
כשיצא ״פסיכו״ ב-1960 פרסם אנדרו סאריס את הביקורת הראשונה שלו ב״ווילג׳ וויס״ וקרא לו ״סרט האוונגרד הגדול ביותר בעולם״ (גדול מבחינת תקציב, הפצה וצופים). ״כוח משיכה״ הוא, אם כן, הווידיאו-ארט הגדול בתבל. זה סרט האיימקס הראשון שמקומו הוא במוזיאון. סרט עם אפקטים שלא נראו, עם תקציב הוליוודי בן תשע ספרות, עם מתח מרהיב, אבל שיש בו משהו מינימליסטי לחלוטין. דמיינו את אנגלופולוס בחלל. ולכן, בגלל הצמצום שיש בסרט, רגעי הריק שבו, ניתן למלא אותם בקלות במשמעות אישית של הצופה. ״כוח משיכה״ הוא סרט הישרדות מותח ומורט עצבים (ולחלוטין לא צפוי, אגב), אבל יש בו מספיק דממה לרגעי הרהור, ולתוכם מטפסים לתוך מוחם של הצופים הרעיונות אותם הוא חווים מהסרט, אבל שבעצם באו מתוך עצמם. זה סרט שאפשר לנתח אותו לעייפה, וגם צריך. מבחינה צורנית (איך הוא עובד), ומבחינה תמאטית (מה הוא אומר), אבל אחרי אלפי מילים, ניתוחים, פירושים, משמעויות, רעיונות וחוויות, דומני שמספיקה בסך הכל מילה אחת בלבד כדי לתאר אותו: וואו.
רענן שקד אמר לי פעם שמוחות בינוניים חושבים אותו דבר. קורה לי הרבה שאני מוצא את עצמי בטקסטים שלך, אבל הפעם באמת שיש לנו מקרה-שקד יוצא דופן. לי זה יצא ככה:
http://kamerling5.wordpress.com/2013/11/07/%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%97-%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9B%D7%94/
======================
רוה לקמרלינג: גאה להיות בינוני לצידך. ואני מקווה שנימוקיי בקשר ל״2001״ עזרו לך בסוגיית ״מה הקשר״. זה החלל כמטאפורה.
תיזהר עם ה"אנגלופולוס בחלל", אתה תבריח צופים
כן, יאיר, האמת היא שבהיבט הזה אתה צודק לגמרי. מה שצרם לי היו ביקורות שדיברו על פיל – כאילו, Feel – דומה. אני לא רואה שום דימיון בין הקור-אפס-מוחלט של קובריק לאנושיות החמה של קוארון. זאת הפעם השנייה שהאיש גורם לי לבכות בסרט. קובריק הוציא ממני אלף תגובות נפעמות אחרות, אבל לבכות, ועוד מרוב חמלה? זה לא. לא מקילומטר.
המלצה טכנית: רק לא להקלע (כמונו) לאחת השורות הראשונות, בצידי המסך. זאת חוויה מסחררת ומאוד קשה לעיכול (ולמערכת העיכול). התלת מימד דורש פרונט ומרחק הגיוני מהמסך. למרות שגם משורה עשירית, אני לא בטוח שהדמות של בולוק מקבלת יותר מדי עומק. וזו היתה הבעיה העיקרית שלי עם הסרט, שהוא באמת מדהים ומופלא וחד פעמי. המטען האנושי בו יותר "מסומן" מבאמת קיים, תסריטאית. בולוק עושה עבודה טובה, אבל אנחנו לא מכירים אותה מספיק כדי להבין איזו דמות היא בעצם, מעבר למה שהדיאלוג המועט סיפר לנו. ובכל זאת, חובת צפייה, וכמה פעמים.
אכן סרט מדהים… כמו שאמרתי לפני חצי שנה בערך… זה הזוכה הפוטנציאלי השנה בקטגוריית האפקטים.. לגבי איך עשו.. בעיקרון את כל התלת מימד יצרו קודם ואז הכניסו אותם לתא שהוא מעין מקרן מאוד גדול שהקרין להם על הקסדות את הרקע וכך נוצר הסינכרון המושלם… ואה כן.. וגם באמצעות יזע דמעות והמון ניסוי וטעייה 🙂
http://www.fxguide.com/featured/gravity/
עוד מידע למי שמעוניין איך זה בוצע
משום שהתמזל מזלי לראות את הסרט פעמיים, בפעם השנייה הסתכלתי על השעון כדי לראות מה אורכו של השוט הראשון. החיתוך הראשון כמעט בלתי נראה, והוא מופיע אחרי כעשר דקות (גם לי היה נדמה שהוא הרבה יותר ארוך). לא בדקתי את אורכו של השוט השני, שגם הוא ארוך מאוד.
סרט לא ייאמן. חוויה מופלאה. אלפונסו קוארון הוא הומניסט אמיתי. ושכחת לציין שהוא כתב את התסריט עם בנו הבכור. העובדה הזו מרגשת ביותר לגבי הדמות של סנדרה בולוק (שדמותה קיבלה שם של בן כי אבא שלה רצה שיוולד לו בן) וסיפור הטרגדיה האישית שלה. קראתי את הביקורת המתלהבת של סקוט מהניו-יורק טיימס, אך הוא טען, בפספוס מוחלט לדעתי, שהיינו יכולים להזדהות עם דמותה גם בלי סיפור הרקע״ הקלישאתי״ של השכול שלה. בעיני זו בחירה תסריטאית נכונה ואתה היטבת לרדת לעומק העניין. בכלל, הייתי קצת מופתע לראות כמה טוקבקים של מאוכזבי הסרט נטפלו לטיעון העלילה הרגשית הדלילה כאשר בעיני הדיאלוג בסרט הוא פשוט מדויק. כל משפט במקום הנכון. סרט חד פעמי.
ואגב, עוד פרט מעניין . בנו של אלפונסו (Jonas) ביים במקביל סרט קצר שמשלים את הסצנה המקסימה בה סנדרה בולוק מתקשרת עם מישהו מכדור הארץ בתדר am. הוא צילם את נקודת המבט של הדמות שמדברת איתה, ביבשת גרינלנד. שתי דמויות מנותקות מהאזורים המיושבים בכדור הארץ, אחת מרחפת בחלל ואחת ביבשת גרינלנד, יוצרות בינהם קשר, כמעט דיאלוג, בלי להבין מילה. את הסרט הקצר הזה נראה כנראה בתוספות של הדיוידי.
הרגע חזרנו מהאיימקס ואני עדיין באקסטזה. רעיון הלידה מחדש ישר עלה לי תוך כדי הסרט ובטח מאז השוט שלה בתנוחה העוברית. גם לפני שהיא נכנסת לתחנת החלל הבינלאומית, היא מחוברת לדמות של קלוני כמו עובר מחבל הטבור, זו ממש לידה תימטית פר אקסלנס.
עוד דבר שחשבתי עליו הוא אדם וחוה הפוך. גבר ואשה לבד בחלל, אשה שעושה את מסע הלידה שלה מהחלל לכדור הארץ במקום ההיפך בו הלכה האנושות. יש כאן כל כך הרבה תוכן ואימג׳ דתיים.
יש כאן גם בוודאות כמה אוסקרים, הראשונים בוודאות הולכים למחלקות הטכניות. אין לי מושג איזו מלאכת מחשבת נעשתה בבניית הסצינות ומיקום המצלמה, אבל אני בטוח במאה אחוז שהאקדמיה תתפעל מזה לא פחות ממני. עריכת הסאונד מדהימה כולל ההתייחסות לשקט החללי ולקולות עמומים ברקע והאיימקס יודע לסחוט מזה את המאה אחוז.
ומעבר לקטגוריוית הטכניות, יש כאן שחקנית ראשית מדהימה שלא הערכתי נכון עד היום. היא תמיד הייתה לי שם ברקע, הייתי מודע אליה וליכולות שלה. אבל להחזיק סרט שלם בצורה כל כך עדינה ומרגשת, זה מזמן לא נראה. היא כמובן התפנקה בתסריט מעולה ובאפקטים מצויינים אבל היא הביאה משהו משלה לשולחן ויש ל״יסמין הכחולה״ תחרות קשה בקטגוריה הזו.
עוד מועמד לזכייה הוא כמובן קוארו עצמו וכאן אין מה להכביר מילים. הוא כבר מזמן היה ראוי להתייחסות והגיע פרקו בעולם של הגדולים.
לא מצליח להירגע עדיין. עוד רבות ינותח ויתואר. אבל מזמן לא ראתי מסה קולנועית מורכבת ועדינה כל כך בקולנוע, מזמן לא קיבלתי התייחסות בתור צופה במרחב הסרט, לא התמקמתי כדמות בעלילה ולא נדרש ממנ לחשוב טוב על מה שראיתי רק עכשיו. איזה כיף שיש קולנוע, איזה יופי שעושים סרטים!!
ביקורת מצוינת ומרתקת!
גם בשבילי סיפור האבדן של הגיבורה הרגיש קלישאתי (במיוחד "אבא שלי רצה בן" הכ"כ נדוש ולא קשור), אבל במחשבה נוספת, ובצירוף עם הסיום, זה באמת בחירה תסריטאית מצוינת כמו שעידן אמר.
חצי מהסרט הייתי עסוקה בלהתבונן בכדור הארץ (והקטע עם הזוהר הצפוני – איזה יופי! מימי לא ראיתי וחשבתי איך הוא נחזה מהחלל).
כמה פעמים תהיתי למה קוראים לחלל החיצון "חלל" – על שום מה שאין בו. למרות שיש בו הכל וב"כמויות" אינסופיות. (להבדיל מspace – מרחב – שזה בודאות נמצא בו בכמויות). הסרט הזה גרם לי להבין למה.
וגם – לא יכולתי שלא להיזכר מסצינת הריקוד בעזרת המטף בWall-E. איזה מקסים.
אני כל כך שמח שאתה יוצא בטיעון הגנה כל כך ראוי בעד התסריט, בעוד שרבים רואים בו מכשול. הצלחתי לרהט את כל התחושות והתהודות העצומות שחוויתי בצורה טובה יותר ממני, זה בטוח. הרגישות והעידנות שלמעשה מסתתרת כאן כל כך מופלאה, והיא מה שבאמת מצליחה להפוך את הסרט למשהו כל כך מרהיב ומסעיר.
איזה כיף לקרוא ביקורות מאנשים שבאמת מעריכים ואוהבים קולנוע.
ג`נקיז אמתיים של קולנוע מבינים עד כמה זה נדיר להיתקל בסרט שמהפנט אותך ונשאר אתך הרבה אחרי ההקרנה..מסוג הסרטים שמזכירים לי מהו קסם קולנועי!
כתבת ביקורת מרשימה במיוחד. יצא לי לראות את הסרט רק לפני כשבוע בקולנוע אחרי המון המלצות מחברים לעבודה והביקורות באינטרנט. אני לרוב לא רואה סרטי דרמה-מתח בקולנוע אלא מחכה שיגיעו לטלוויזיה.
בצפייה בסרט לא הרגשתי שהזמן פשוט עף לו, המתח השאיר אותך צמוד לכיסא למרות כי לעיתים היו קטעים צפויים מראש, ופשוט כל הסרט 'נפל' על סנדרה בולוק שהחזיקה אותו כמו שהחזיקה בחללית ולא ויתרה כדי לשרוד.
גם אני ממליץ על הסרט. פשוט ווואו!