"כנס העתידנים". זה מתחיל ככה….

… ואז זה נהיה ככה

לביקורת….

"כנס העתידנים" של ארי פולמן, שפתח אתמול את פסטיבל חיפה ויעלה להקרנות מסחריות בסוף השבוע הבא, הוא יצירת מופת. זה סרט שגם ברגעיו הכי מתעתעים ומבלבלים כולו גדוש כל כך הרבה יצירתיות, וכל כך הרבה אומץ – להגיד את הדברים, ולהגיד אותם ככה, ולא לדפוק חשבון למוסכמות שרק הולכות ומתערערות לאורך הסרט. זה סרט פשוט לא יאמן.

לפני כשבועיים, אחרי שראיתי את הסרט רצתי למקלדת והשוויתי אותו ל"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס. אני רוצה לדייק את האבחנה הזאת. אין קשר סגנוני בין "כנס העתידנים" ובין "מלאכים בשמי ברלין", אבל אני חושב שבמרחק של כמעט 30 שנה זה מזה, אלה שני סרטים שהשפעתם על צופיהם עשויה להיות דומה. בעיקר באופן בו שניהם משתמשים בתולדות הקולנוע למסע תודעתי, פנימה והחוצה מהמציאות, באופן בו שניהם משתמשים בשחקנים המופיעים בתפקיד עצמם (פיטר פאלק שם, רובין רייט כאן), אבל שה"אני" שהם מגלמים בסרט הוא בעצמו דמות. ובעיקר, בשימוש של מוזיקה בסרט. תקראו הרבה על יופיו של "כנס העתידנים" – העיצוב, הצילום והאנימציה – אבל אני רוצה להדגיש בפניכם בפתיח הזה את יופיה של המוזיקה של מקס ריכטר לסרט. אני חושב שאחד הדברים שהפכו את "מלאכים בשמי ברלין" לאירוע תרבותי בתל אביב של אמצע שנות השמונים היה השימוש שלו במוזיקה: Crime and the City Solution, ניק קייב, מינימל קומפקט. באותה מידה, המוזיקה המרהיבה של ריכטר ל"כנס העתידנים" עשויה להפוך לאחד הדברים הכי זכורים בסרט (העם דורש קונצרט של ריכטר בארץ). קחו טעימה ראשונה מהפסקול:

והנה עוד רגע מוזיקלי, שמחבר מבחינה מוזיקלית את "כנס העתידנים" לא רק לווים ונדרס אלא גם לדיוויד לינץ'. שניהם שמות שחושבים עליהם במהלך הצפייה (שימו לב שהסרטון הזה מציג קטעים מצילומי הלייב-אקשן של הסרט לפני שהם הפכו לאנימציה, וההזדמנות היחידה לזהות את ג'ון האם, שמופיע בסרט הגמור רק בקולו):

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.9.2013

“כנס העתידנים" הוא לא פחת מפלא של סרט. הוא סרט מעורר השתאות בלי קשר לארץ מוצאו, אבל אני חייב להודות שהעובדה שהסרט הזה התנהל כולו מישראל – למרות השחקנים האמריקאים, אתרי הצילום בלוס אנג'לס ובגרמניה וצוותי האנימציה שהיו פרוסים ברחבי העולם, מאוקראינה ועד הודו – גורמת לי להשתאות כפליים. ארי פולמן, ממעבדת הקולנוע שלו ביפו, ריכז סביבו את הצוות שעבד איתו על "ואלס עם בשיר" (יוני גודמן אחראי על האנימציה, דוד פולונסקי אחראי על העיצוב, נילי פלר העורכת ואורי סיון כעורך התסריט) והרימו פרויקט חלומות. הפקה בינלאומית, עיבוד לקלאסיקת מדע בדיוני, טריפ ויזואלי מסחרר וככל הנראה הסרט הסוריאליסטי ביותר שראיתי כבר הרבה זמן (טוב, גם "צל הימים" של מישל גונדרי, המציג עכשיו בארץ, מתחרה בו בקטגוריה הזאת). לא להאמין שהסרט הזה נעשה. לא להאמין שהוא נעשה בארץ.

“כנס העתידנים" הוא עיבוד חופשי למדי לספרו של סטניסלב לם, ונדמה לי שפולמן לקח בעיבוד הזה לא פחות חירויות מאלה שלקח אנדריי טרקובסקי כשעיבד את "סולאריס" של אותו סטניסלב לם לסרט. כלומר, בשני המקרים הסיטואציה הבסיסית של הספר נשארת, אבל בשני המקרים הבמאים מנצלים את עולמו של לם כדי לספר סיפור אחר לחלוטין, ואישי למדי. השם טרקובסקי לא נאמר כאן לשווא: כבר ב"קלרה הקדושה", סרט הבכורה של פולמן כבמאי (בשיתוף עם אורי סיון), שגם הוא עיבוד לספר מדע בדיוני מזרח אירופי (מאת הצ'כי פאבל קוהוט), נרמזו לא מעט רמזים על כך שפולמן אוהב את המדע הבדיוני של טרקובסקי. וגם כאן יש מקום להשתאות: מדע בדיוני? בארץ? מי חוץ מארי פולמן יעיז?

“כנס העתידנים" הוא סרטו העלילתי השלישי של פולמן (אם נחשיב את "ואלס עם בשיר" לרגע כסרט תיעודי), וסרטו השלישי שמתרחש מחוץ לזמן ולמקום של הכאן והעכשיו. כולם סרטים הממוקמים בעתיד, כולם מתרחשים באיזורים מסוגרים, שבהם החוקים הרגילים אינם תקפים: ה"איזור" ב"קלרה הקדושה", רמת הגולן של העתיד ב"מייד אין ישראל"; ועכשיו אברהמה, הטריטוריה המונפשת מהעתיד שנמצאת בלב המדבר ובבעלותו של תאגיד כל יכול בשם מיראמאונט, שבתחילה בלע לתוכו את כל אולפני הוליווד ובהמשך בלע לכולו את כל העולם, ולבסוף את כל המציאות. אבל אם נצרף את "ואלס עם בשיר" בחזרה לתמונה – שהרי זהו הסרט של פולמן שהקנה לו את התהילה הבינלאומית ושהצלחתו הכלכלית העצומה בעולם הביאה קבוצה גדולה של מפיקים לרשום את הצ'קים לסרטו הנוכחי – וננסה להבין איך הוא קשור לסיפור, הרי שנגלה דבר מעניין. “ואלס עם בשיר" הציג את עצמו כסרט תיעודי המסופר באנימציה על פי זכרונותיו של הבמאי; מולו ניצב "כנס העתידנים", שגם הוא מסופר (בחציו) באנימציה והוא מתרחש בעתיד. אז מה הקשר? הקשר הוא שפולמן, למעשה, לא עוסק בזמן ובמקום אלא בתודעה. “בשיר", בדיוק כמו "כנס העתידנים", הוא מסע אל תוך התודעה ואל תוך המוח של אדם. ולא סתם, אלא אדם בעל נפש שברירית שעוטף את חייו החיצוניים במלאכת הבידיון – פולמן כבמאי ב"בשיר", וגיבורת "כנס העתידנים" בתור שחקנית קולנוע – וכשאנחנו נכנסים לתוך מוחם ותודעתם אנחנו מגלים שהיכולת להפריד בין דמיון ובין מציאות, בין זיכרון ובין המצאה, הולך ומתערער. וזו הסיבה שפולמן – עיתונאי לשעבר שהתחיל את דרכו דווקא בעולם הדוקומנטרי – פונה פתאום לאנימציה: זה הפורמט שעובד הכי טוב לייצוג מצבי תודעה נזילים, משתנים ומתעתעים. זה האיזור הקולנועי שנמצא הכי רחוק מהמציאות. והמציאות, את זה למדנו מ"ואלס עם בשיר", היא נטל.

“כנס העתידנים" נמשך שעתיים ומחולק באופן כמעט שווה, חצי חצי, לסצינות מצולמות (לייב אקשן) וסצינות אנימציה. 45 הדקות הראשונות מספרות את סיפורה של שחקנית קולנוע בשם רובין רייט (בגילומה של רובין רייט) שמקבלת עדכון סטטוס ממנהל האולפן (דני יוסטון, בנו של ג'ון יוסטון): היא has-been. בגיל 45, רוב הסיכויים הם שהיא כבר זקנה מדי לעשות סרטים. אבל טכנולוגיה חדשה שהומצאה באולפן עשויה להבטיח את עתידה. כל שעליה לעשות הוא לאפשר לאולפן לסרוק ולדגום אותה, את כל גופה ופניה, אבל גם את רגשותיה ומחשבותיה, ומעתה ועד עולם היא תתקיים כיצור דיגיטלי שיישאר צעיר לנצח, כוכב לעד. לשחקנים, מתברר, זה פיתוי אמיתי: הם רק רוצים שיביטו בהם ויזכרו אותם. 45 הדקות האלה לבדן הן כמו סרט בפני עצמן והן מבריקות לחלוטין ומכילות את האמירות הנוקבות ביותר נגד הוליווד. האבחנות של פולמן על הוליווד כתאגיד מסחרי, המנצל את חולשתם של שחקנים, שיש להם כמיהה נואשת לקבלת תשומת לב, מנוסחות באופן עז ומקבלות נופך אמיץ מאין כמוהו, כשהן נאמרות על המסך. צריך להעריך גם את אומץ ליבה של רובין רייט: היא מגלמת דמות שהיא בבואתה (עם כמה תוספות כדי שהיא תוכל להסביר שהיא מגלמת דמות וזה לא מבוסס על חייה האמיתיים). אבל היא צריכה להתמודד עם לא מעט אמיתות הנאמרות בפניה: היא היתה הבטחה גדולה שחוסר בטחונה הממאיר הרס לה את הקריירה. והקריירה שלה, לפחות בתור מי שזכורה בתור הנסיכה קסומה, הגיעה לסופה. 45 הדקות האלה מציגות באופן מושחז את המכונה הנקראת קולנוע, מכונה לשכפול רגשות. הסצינה הכי יפה בחלק הזה מציגה את האופן שבו נעשה תהליך הסימפול של השחקנית – גופה ומוחה – כמעין אנלוגיה לאופן שבו במאי מביים שחקנית, והאופן שבו הסיפורים יוצרים אפקט מזכך על שומעיהם. קתרזיס.

ואז עוברים 20 שנה קדימה. רובין רייט עכשיו קשישה מאוד, אבל דמותה הצעירה ממשיכה לככב בסרטי פעולה מטופשים (האם השחקנית ממשיכה לקבל תמלוגים על הופעתה של בת דמותה המשוכפלת?). ולכן היא מוזמנת כאורחת כבוד בכנס העתידנים. יש רק בעיה אחת: הכנס מתקיים באיזור המוגבל לאנימציה בלבד. פולמן לא עוצר להסביר מה זה "איזור באנימציה בלבד", זו החירות שלו כיוצר-העל של הבידיון. אבל הוא כן מבהיר לנו היטב: קולנוע הוא כמו סם. הסנפה אחת ואתם בתוך אנימציה. הסנפה שניה ואתם בתוך מוחו של מישהו אחר. עפים.

זה השלב שבו מסתנכרן סוף סוף "כנס העתידנים" של פולמן עם "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. בערך. כי פולמן ממשיך את חזון הבלהות שלו על הוליווד, שהופכת להיות מין תאגיד כל-יכול המשתלט על העולם כולו, על הצריכה וכל חוויות החיים. כל חלום שלכם הוא כבר סימן רשום בבעלותו של מישהו אחר. ואם בשלב הראשון מצאו ראשי האולפנים את הטכנולוגיה כדי להיפטר מהשחקן – עם משכורותיו העצומות, הפרעותיו הנפשיות והאגו שלו – הרי שכעת הם הצליחו לפצח את הבאג הבא במערכת: איך להיפטר מהתסריטאי. וזה אכן השלב שבו "כנס העתידנים" נכנס לאיזור של פרי-סטייל. מסע נרקוטי בתוך פחדיה, משאלותיה, חלומותיה וזכרונותיה של הדמות, שכעת עוברת קפיצת זמן נוספת אל העתיד.

זה המקום שבו אני חייב להודות שאני בעצמי כבר התחלתי לאבד את האחיזה שלי במציאות של הסרט. כלומר, אני מבין מה קורה, בערך, אבל הלוגיקה מאחורי המהלכים במערכה האחרונה הלכה והתערערה לי. ובאופן משונה, זה לא הפריע לי כלל. כי נדמה לי ש"כנס העתידנים" הולך מהקונקרטי אל המופשט, ומתאר מהלך שהולך וחודר פנימה. זהו סרט מסע שבו הגיבורה אינה מנסה להגיע למקום מסוים, אלא לנקודה פנימית שהיא אוחזת בתוך הלב והנשמה שלה, ובזכות הטכנולוגיות המשתנות היא מצליחה למצוא את הדרך לחיות בתוך עצמה, בתוך הנוף שהיא בוראת לעצמה. וזו אולי התובנה הכי רדיקלית שאנו יוצאים ממנה מהסרט: מה שמתחיל כנאום תוקפני נגד הוליווד והטוטליטריות הכלכלית שלה, שאיפתה לשלוט בכל החומר הוויזואלי בעולם ולגרוף עליו תמלוגים, מגיע לבסוף לנקודה כמוסה שבו כל הטכנולוגיה והנרקוטיקה מובילים את הגיבורה למקום הכי פנימי בתוכה, אליו היא מנסה להגיע שנים. כל הבריחה שלה היתה כדי לחזור למקום ששמנו היא נובעת. וכל הסרט הזה, שמשנה סגנון וטכניקה ולוגיקה כל חצי שעה בערך, סרט שמכסה עשורי שנים וגומע מרחקים עצומים, בסופו של דבר רק מחפש את המקום הכי פנימי שממנו יוצאים אל היצירה, ואליו חוזרים.

ציוץ