08 ספטמבר 2013 | 21:49 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

כביש ברומא, מיסיון בקונגו, קמבודי בלוס אנג’לס, והצופים ש”כנס העתידנים” ישנה את חייהם

 

לפני כמה ימים, בפוסט סיכום השנה הראשונה של “סינמסקופ” העצמאי, הזכרתי את העובדה שבתחילת ימי הבלוג (ב-2006) היו לא מעט מגיבים קבועים וחרוצים שהפכו מאז לקולנוענים פעילים. אחד מהם הוא אסף פולונסקי, שכבר יצר שני סרטים קצרים בארץ (“ריצ’רץ” ו”במיטה לפני עשר”) ואז הלך לעשות תואר שני בקולנוע בלוס אנג’לס ב-AFI. לפני כשנה הפניתי אליכם בקשה שלו לעזור לו לממן את סרט הגמר שלו שם, “סאמננג”, על מהגר קמבודי העובד בלילות כמכין דונאטס. טענתי אז שהתקציר מזכיר לי קצת את “אשה מרציפן” של איתן גרין. מאז כבר ראיתי את הסרט ופספסתי את הידיעה שהוא נבחר כאחד המועמדים הסופיים לפרס האוסקר של סרטי הסטודנטים. אבל האמת שהידיעה הבאה מרגשת אותי יותר: “סאמננג” של פולונסקי יהיה אחד הסרטים הקצרים שיוצגו בפסטיבל ניו יורק הקרוב. כלומר, אם השקעתם בו כסף, השם שלכם יהיה בפסטיבל ניו יורק. יותר מזה: פולונסקי הוא הבמאי הישראלי היחיד השנה בפסטיבל ניו יורק (בשנה שעברה היו שניים). כבוד ובהצלחה. פולונסקי כבר עובד על פיצ’ר, אותו פיתח בחממת התסריטים הראשונה של ירושלים.

===============

ועוד קצת על הצלחתם של ידידי הבלוג בעולם הגדול. חברת סינפיל של פיליפה קוברסקי מוכרת כבר השנים כסוכנת מכירות בולטת למדי של סרטי תעודה ישראליים בשווקים בחו”ל. מדי פעם, כמו עם “לפניך ברעדה”, ייצגה קוברסקי סרט בינלאומי בעולם, אבל כמעט תמיד היה לזה איכשהו קשר ישראלי. ההפצה שלה את “שומרי הסף” הקפיצה את סינפיל ליגה. בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה קוברסקי הפיצה בעולם את “מעשה בהרג” של ג’ושוע אופנהיימר, סרט תיעודי שוורנר הרצוג וארול מוריס חתומים עליו כמפיקים שותפים ושעשה לא מעט רעש בפסטיבל ברלין ובפסטיבלים תיעודיים, ובפסטיבל טורונטו הנוכחי עשתה קוברסקי כותרות אתמול שקנתה את זכויות ההפצה הבינלאומיות של “המשימה קונגו” (או “מיסיון בקונגו”), סרט תיעודי המבצע תחקיר על האוונגליסט פט רוברטסון (ההוא מתוכנית הטלוויזיה “700 קלאב” שהיתה משודרת מתחנת הטלוויזיה הנוצרית של לבנון), שלכאורה גייס כספים למען פליטים ברואנדה ולבסוף השתמש בכסף כדי להשקיע במכרות יהלומים באפריקה. רוברטסון שוקל תביעת דיבה נגד יוצרי הסרט.

==============

עכשיו כבר אפשר לספר: “כנס העתידנים” של ארי פולמן, שייפתח בעוד עשרה ימים את פסטיבל חיפה, ואז יוקרן גם בפסטיבל אוטופיה, לפני שיופץ מסחרית ב-26.9 (ראש בראש מול “בית לחם”) הוא אחד הסרטים הגדולים שנעשו השנה, לא משנה מאיזו ארץ. לצד “צל הימים” של מישל גונדרי שעלה שלשום בארץ (ואני מקווה שכבר רצתם לראות אותו), זהו מפגן אדיר של וירטואוזיות קולנועית רבת המצאות, מתפקעת מיצירתיות ומקורית לחלוטין, שבנויה כמו חלום או הזיה. הסרט הזה הוא פלא. אני לא מצליח להירגע ממנו ורק רוצה לצפות בו עוד ועוד.

פולמן מבין שקהל צעיר מדיר רגליו מקולנוע ישראלי (ולא יעזור: עם כל שחקניו האמריקאים, האנגלית בפסקול ואתרי הצילום ברחבי העולם, זהו בסופו של דבר סרט ישראלי לחלוטין, שמאחד את כל הצוות שעשה את “ואלס עם בשיר” ליצירת סרט שונה לחלוטין – שקרוב יותר ברוחו ל”קלרה הקדושה” מאשר ל”ואלס עם בשיר”), ושסרטו מיועד לקהל צעיר ולא לקהל המבוגר והבורגני שהולך בדרך כלל (אם בכלל) לקולנוע ישראלי, לכן הוא מסתובב בשבועות האחרונים בין מגמות קולנוע בתיכונים ברחבי הארץ ומארגן הקרנות טרום בכורה לצעירים דרך פייסבוק, כדי לעורר עניין אצל קהל צעיר בסרט. האמת? כשהייתי בן 18 “מלאכים בשמי ברלין” של וים ונדרס – עם החיבור שלו בין מסע תודעתי ובין מסה על קולנוע ועם המוזיקה המכשפת של ניק קייב ומינימל קומפקט – הרטיט את עולמי ועצר את נשמתי. אם הייתי בן 18 כיום, “כנס העתידנים” היה עושה לי אותו דבר (וזה גם אפרופו המוזיקה המופלאה של מקס ריכטר בסרט). אני לא יודע איך מביאים בני 18 לבתי הקולנוע כיום לראות סרטים שאינם “מהיר ועצבני” אבל אני די משוכנע שכל בן או בת 18 שייכנסו לסרט הזה, חייהם ישתנו.

=============

אתמול דיווחנו כאן על זכייתו (המפתיעה, מתברר, וכנראה גם השנויה במחלוקת) של הסרט התיעודי “Sacro GRA” בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, הסרט התיעודי הראשון שעושה זאת. היום לקחתי הפסקה בצפייה בסרטי פסטיבל חיפה ובפסטיבל אוטופיה כדי לצפות בסרט הזה (באמצעות האתר festival scope, המציע לצפייה את סרטי הפסטיבלים לאנשי תקשורת וקולנוע), והאמת? זה סרט מעולה. אין לי מושג איך הוא ביחס לסרטים האחרים בתחרות, אבל הוא ממש טוב. GRA זה ראשי תיבות של Grande Raccordo Anulare, כביש הטבעת בן 70 הקילומטרים שמקיף את כל רומא. ג’יאנפרנקו רוזי תיעד את המתרחש על הכביש ובצמוד אליו, בסצינות קצרות, רובן עם מעט מאוד שוטים, שנעות סביב רומא. הצדדים העניים של העיר והצדדים המפוארים יותר, אם כי תמיד בצמוד לכביש המהיר גרה האוכלוסיה החלשה יותר. נהגי אמבלונס המפנים פצועים מהכביש, הזונות לצידו, החשפניות במועדון סמוך, דיירי שכונה צמודה, בעל בית עתיק ומפואר המשכיר את ביתו לצילומי קולנוע תקופתיים, דיירי בית שיכון, הגנן שאחראי על תחזוקת הצמחיה הצומחת לצידי הכביש. אוסף כביר של דמויות ומקומות ופיסות חיים, בסגנון שיש בו גם אנושיות אבל גם המון הומור. יש משהו בסרט שהזכיר לי קצת את “שירים מהקומה השניה” של רוי אנדרסון. הסרט הזה, אגב, היה משתלב מצוין במחווה לפליני שעורך פסטיבל חיפה, שהיא בעצם מחווה לרומא, אפרופו השיבוץ של “יפה לנצח” של פאולו סורנטינו, מעין גרסה עכשווית ל”לה דולצ’ה ויטה” ופורטרט של רומא בת זמנינו, ש”Sacro GRA” משלים היטב.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “כביש ברומא, מיסיון בקונגו, קמבודי בלוס אנג’לס, והצופים ש”כנס העתידנים” ישנה את חייהם”

  1. ענבל 11 ספטמבר 2013 ב - 2:31 קישור ישיר

    מאיפה התמונה המלנכולית? קונגו? רומא? לוס אנג’לס?

    =================

    רוה לענבל: או. סוף סוף מישהו מוכן לשחק איתי, ועוד בדיוק במקום הנכון. תהיתי אם מישהו ישאל או יזהה. התמונה היא מברלין, לטובת הקוראות בברלין. מתוך “מלאכים בשמי ברלין”.

    • ענבל 12 ספטמבר 2013 ב - 4:57 קישור ישיר

      המחווה מוערכת. הייתי צריכה לקרוא את הפוסט שוב כדי להבין איך ברלין קשורה אליו, אבל כן, הנוסטלגיה לסרט הזה ממשיכה לעבוד אחרי כל השנים, בעיקר פה. השבוע הגעתי לעמוד הניצחון וכמעט התחלתי לטפס את מאות המדרגות שצריך להתגבר עליהן רק כדי לזכות לראות את העיר מנקודת מבטם של דמיאל וקסיאל בפתיחה. פעם עוד אגיע לכאן יותר בכושר ואעשה את זה.
      מחר עולה כאן “כנס העתידנים”, אבל אני בספק אם אמצא לו ערב בין שלל הדברים שרציתי להספיק בסוף השבוע האחרון שלי פה. מפמפמים אותו די יפה פה, במקומות הנכונים (ברושור מושקע בולט בצבעוניותו בין פרסומי התרבות בבתי הקפה ובקולנועים המגניבים).


השאירו תגובה