28 סרטים ישראליים יצאו בשנת תשע"ג (ראו נספח ב' לשמות כל הסרטים שהופצו השנה) מתוכם אני בוחר, זו הפעם השביעית, מדי ערב ראש השנה את אלה שהכי אהבתי. קבלו את פרסי אצבע הזהב לשנת תשע"ג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.9.2013

שמישהו יאפס את השנה הזאת. תראו מה קורה כאן, בדרך כלל את המדור הראשון של ספטמבר אנחנו מקדישים לסיכום עונת סרטי הקיץ ההוליוודיים, והנה מגיע ספטמבר ואיתו תשרי ואנחנו צריכים לפנות הכל, מוקדם מהרגיל, לטובת סיכום השנה בקולנוע הישראלי. וזו אכן היתה עונה משונה, אך מרתקת.

פרסי אצבע הזהב, המחולקים בזאת בפעם השביעית (ונבחרים פה אחד על ידי ועדה המונה איש אחד, אני), הם הגרסה שלי לפרסי סוף השנה. אני מקבץ אליהם את כל הסרטים שהופצו בבתי הקולנוע בין ראש השנה לראש השנה. ב-2006 היו 19 סרטים. ב-2009 היו 20 סרטים. השנה זה כבר עלה ל-28 סרטים. כמות הסרטים עולה, כמות הצופים יורדת. למה? ננסה להבין את זה בהמשך. נתחיל עם קצת מספרים: 28 סרטים ישראליים יצאו השנה לבתי הקולנוע. 16 מהם הם סרטי ביכורים, יותר מחמישים אחוז. מניסיון העבר, לחמישים אחוז מהם, זה גם יהיה סרטם האחרון. 7 מהם הם סרטים עצמאיים, שנוצרו בתקציב דל, ויצאו לדרכם ללא תמיכה ממסדית (שלרוב הגיעה אליהם בשלב מאוחר, אחרי העריכה). 4 סרטים, שביעית מכמות הסרטים, בוימו על ידי נשים.

ועכשיו, החגיגות והפרסים למצטיינים:

פרס אצבע הזהב לסרט השנה:

“פלאות", אבי נשר

חגיגה של קולנוע. מודה, סרטו הקודם של אבי נשר, “פעם הייתי", ריגש אותי יותר. אבל "פלאות" הוא סרטו הממזרי והמשוכלל ביותר, סרט שלוקח את כל המרכיבים שמאפיינים את הקולנוע של נשר – הישראליות, הגבריות, ההומור הגידי-גובי, השימוש בלוקיישן מוגדר, החיפוש אחר אמונה – ומכניס הכל לסיר שכולו מבעבע אהבת קולנוע. ציטוטים מסרטים וספרים – מ"צ'יינטאון" ועד "אליס בארץ הפלאות" – שמקבלים גיבוי מעבודת מצלמה מרשימה ותוספת תבלין מבדרת של רגעי אנימציה והזיה שמלווים את הסרט כמעין מקהלה יוונית דוממת. הסרט הזה הוא קולנוע לחובבי קולנוע, ובזכות התסריט האולטרה-שנון שכתב נשר עם שאנן סטריט, איש הדג נחש, זהו גם התסריט האהוב עליי השנה.

פרס אצבע הזהב לסרט הביכורים:

“למלא את החלל", רמה בורשטיין

זוכה פרס אופיר לשנת תשע"ב, שיצא לבתי הקולנוע לפני קצת פחות משנה, הוא אחת הבכורות היפות והמרשימות שראינו בארץ. בורשטיין, שהניחה את קריירת הקולנוע שלה בצד לטובת חזרה בתשובה, הקמת משפחה ועבודה כמורה לתלמידות קולנוע, הגיעה לסרטה המלא הראשון מתפקעת מבשלות. הצילום המרהיב של אסף סודרי והסיפור האינטימי – על הנערה המאוהבת שלא יודעת האם היא יכולה להיכנס לנעליה של אחותה המתה, והאם בכלל מותר לה – הוא כמו סרט תקופתי שמתרחש בהווה. כמו מעשיה רוחנית ורומנטית, הממוקמת בלב תל אביב, העיר הכי צינית במזרח התיכון. אין פריים ושוט בסרט הזה שלא מרגשים אותי. וכשאני מביט בסרט מקרוב, המשמעויות הרוחניות שבו – על הקשר בין אהבה ובין אמונה – מפעימות אותי.

ציון לשבח: “פרדייס קרוז" של מתן גוגנהיים. סרט מאוד לא שלם, אבל השילוב בין סקס, אלימות ותודעה נזילה יוצרים סרט מכשף למדי, שיש בו כשרון רב.

פרס אצבע השנה לבימוי:

אהרון קשלס ונבות פפושדו, “מי מפחד מהזאב הרע"

אם מבקרי קולנוע היו יכולים לביים, ככה זה היה נראה. אם "פלאות" הוא "אליס בארץ הפלאות" בירושלים, הרי ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא "כיפה אדומה" ברמת גן. בכלל, אגדות ילדים הלכו השנה חזק בקולנוע הישראלי. וגם הומאז'ים לרומן פולנסקי. הוא זכה לקריצה משועשעת ב"פלאות", אבל המבט האפל, הרדוף, האלים והפסימי של פולנסקי מככב בסרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע" ו"פרדייס קרוז". קשלס ופפושדו הפכו את סיפור הזוועה הפסיכולוגי של "מי מפחד מהזאב הרע" לבית ממתקים קולנועי: צילום כביר של גיורא ביח (זו היתה שנה אדירה לצילום בארץ) ופסקול שואג של חיים אילפמן.

פרס אצבע השנה למשחק:

מוני מושונוב, “לצוד פילים"

כשתסריטאי, שחקן ודמות נפגשים, התוצאה מקסימה. איך אני יודע שהדמות של ניק, שגילם מוני מושונוב ב"לצוד פילים" היא זו שרשף לוי, הבמאי והתסריטאי, הכי אהב? כי היא כתובה הכי טוב. הדמות של ששון גבאי אולי מורכבת ועגולה יותר, אבל הדמות של מושונוב מחזיקה את כל העולם של הסרט: הפילוסופיה וגם ההומור. לדעתי, מול אחד השחקנים הדגולים בעולם – פטריק סטיוארט – מושונוב גנב את ההצגה ללא הרף. ואחרי שנים בהם עבר לגילום דמויות דרמטיות, הבדיחות של מושונוב ב"לצוד פילים" הזכירו איזה קומיקאי אדיר הוא (בין הדמות של מושונוב כאן ובין הדמות של דב'לה גליקמן ב"מי מפחד מהזאב הרע", אולי שמישהו ירים איחוד קולנועי של שחקני "זהו זה"?).

הפתעה השנה 1:

תיקו: “לא בתל אביב" של נוני גפן ו"אני ביאליק" של אביב טלמור

אם תרצו, אז אולי זו בעצם קטגוריית "הסרט העצמאי של השנה", אבל אני חושש מיצירת תקדימים (לא שיש המשכיות בקטגוריות משנה לשנה).

לא תמיד אני מבין בשביל מה אנחנו צריכים קולנוע עצמאי. אבל אז מגיע סרט אחד או שניים בשנה שמבהיר לי את העניין: היכולת ליצור משהו באמת אחר, חורג מכל מוסכמה קודמת, שהממסד לא מצליח לזהות על הנייר ולעודד אותו, ואגב כך, גילויו של קול חדש. השנה זה קרה פעמיים, עם שני סרטים שונים מאוד, אבל דומים בכך שהם היו חסרי פשרות: “לא בתל אביב" של נוני גפן היה מחווה אדירה לקולנוע הכי חופשי של גודאר וחבריו, סרט מסע ללא המסע, סרט סקס ללא הסקס, מעין קומדיית רוקנרול שכולה נעורים ושנאת המבוגרים. הכל בסרט מחוספס וקצת צעקני, רגעים בוסריים וסטודנטיאליים, אבל יש בסרט הזה שארם אדיר, אנרגיה מעולה וחוש הומור משובח. נוני גפן – גם שחקן – הוא מישהו שעוד נשמע עליו. ו"אני ביאליק" הפתיע לא פחות: מה שבתחילה מעמיד פנים שהוא סרט תיעודי (כעור למדי) על מורה שהוא משורר מתוסכל שמאמין שהוא נינו של המשורר הלאומי, הופך לאחד הסרטים הקיצוניים והמפתיעים על טירוף ויצירה. מפתיע לא פחות הוא שהיה קהל שהתחבר לשני הסרטים האלה (קהל שונה מאוד, אגב) והפך את שניהם למעין סרטי פולחן שמילאו שבועות את האולם הקטן בסינמטק תל אביב. "אני ביאליק" רץ כבר חצי שנה בסינמטק ב-2-4 הקרנות בשבוע, וכמעט כל הקרנותיו מלאות. מה שמביא אותנו לפרס הבא:

הפתעת השנה 2:

סינמטק תל אביב

היינו ציניים, היינו סקפטיים, עכשיו אנחנו סותמים את הפה. אחרי שיפוץ שנמשך יותר מדי זמן נפתח השנה סוף סוף סינמטק תל אביב בגרסתו הסופית עם חמישה אולמות קולנוע, בול בזמן ליום הולדתו ה-40. בהיעדר בתי קולנוע במרכז תל אביב (חוץ מרב חן, לב וגת), הסינמטק הפך למרכז קולנועי שוקק שאולמותיו מלאים נונסטופ. מחווה לבונואל? מלא. “שומרי הסף"? סולד אאוט. “שלגי קילימינג'רו"? מלא. ופתאום גם סרטים ישראליים קטנים מוצאים לעצמם קהל באולם הכי פחות צפוי: סינמטק 5, על 52 מושביו. אולם קטן, אבל שהביקוש אליו רב. קולנוענים צעירים צריכים לשים לב: אם בעבר סינמטק תל אביב נתפס כבית קברות לסרטים ישראליים שאיש לא רוצה בהם, כיום הוא המקום בו כדאי לצאת לדרך. זה הסינמה סיטי של הקולנוע הישראלי, לפחות זה שהוא קצת אלטרנטיבי. סינמה סיטי הפך להיות קבר האחים של הקולנוע הישראלי. לשם סרטים הולכים כדי למות. מה שמוביל אותנו ל….

החמצת השנה:

“בננות" של איתן פוקס ו"איגור ומסע העגורים" של יבגני רומן

כשיוצאים כל כך הרבה סרטים, וכשהקהל הישראלי כבר הרגיל את עצמו ללכת לסרט ישראלי אחד בשנה, גג שניים, סרטים רבים פשוט הולכים לאיבוד. וכך קרה ששניים מהסרטים המהנים שנעשו השנה יצאו שניהם באותו היום – בחופשת פסח – ומעט מדי אנשים ידעו על קיומם ובאו לראות אותם. שניהם, אגב, מתאימים לבני נוער: האחד הוא אגדת הקאמפ המוזיקלית הפופית והמבדרת של איתן פוקס, “בננות". השני הוא סרט ההתבגרות הקסום והמרגש של יבגני רומן, “איגור ומסע העגורים". את שניהם כדאי לכם מאוד לתפוס בדי.וי.די או ב-VOD.

תעלומת השנה:

לאן נעלם הקהל?

השאלה האמיתית היא: מה קרה לסינמה סיטי? עד לפני כמה שנים כשחברת יונייטד קינג בבעלות משה וליאון אדרי בחרה בסרט ישראלי להפצה והוציאה אותו בסינמה סיטי, הייתם יודעים שהסרט הזה יהיה להיט ענק של 200,000 צופים ומעלה. בשנתיים האחרונות נדמה שקורה ההפך: סרט ישראלי שיוצא בסינמה סיטי, רוב הסיכויים שהוא ייכשל. זו שנה שנייה ברציפות שאסטרטגיות ההפצה של יונייטד קינג לא מצליחות להרים סרט ישראלי מעל ל-180,000 קוני כרטיסים בקופות. בניגוד לכל מה שידענו על הפצה בשנים הקודמות, בשנתיים האחרונות דווקא מפיצים ללא בתי קולנוע יצרו את להיטי הארט-האוס הכי גדולים (אסף אמיר שהפיץ את "למלא את החלל" וסרטי נחשון שהפיצו את "מחוברים לחיים"). עד כדי כך, שאני מאמין שאם את "לפני חצות" היו מפיצים סרטי נחשון או קולנוע לב, הוא היה מביא המון קהל, אפילו 200,000 צופים. אבל יונייטד קינג טעו שוב ושוב: בין אם זה עם הישראליים ("פלאות", "לצוד פילים", "בננות") ובין אם זה עם סרטי ארט-האוס אחרים ("לפני חצות" ואני מתערב אתכם שגם עם "המשרת" בקרוב). לעומת זאת, "האשליה" ו"המטרה הבית הלבן" היו להיטי ענק. אבל בואו נתמקד בקולנוע הישראלי. לאן נעלם מגע הזהב של משה אדרי? זו תעלומה אמיתית. סיבה אחת: יונייטד קינג מפיצה יותר מדי סרטים. בעבר, נדמה היה שאדרי בוחר בפינצטה את הסרטים שיהיו להיטים. היום הוא פשוט לוקח (כמעט) הכל. איך יבדיל הקהל בין הלהיט הבטוח ובין מעמידי הפנים? מי שאמור לעשות לקהל את הסינון הזה, בין סרט בעל פרופיל גדול ובין סרט קטן יותר הפונה לקהל קצת אחר, הוא המפיץ. אבל יונייטד קינג מפיצים את "פלאות" ואת "הנוער" כאילו זה אותו סרט, הפונה לאותו קהל. המפיץ מציג את כל הסרטים כלהיטים ודאים, והקהל כבר לא מאמין לו. הקהל איבד אמון בבית הקולנוע שהוא סמך עליו שיביא לו רק את הלהיטים הכי גדולים. ואז כשיוצאים סרטים של רשף לוי ואבי נשר, השלאגריסטים של ישראל, הקהל הטבעי שלהם נחתך בחצי. סיבה נוספת: רצף של טעויות הפצה ושיקולי דעת שגויים. לפחות ארבע פעמים קרה השנה ששני סרטים ישראליים יצאו באותו יום, או באותו שבוע. כל פעם שזה קורה, שני הסרטים נפגעים. סרטים ישראליים פונים לאותו קהל – והקהל לסרטים הישראליים הוא מבוגר ובררן – ושני סרטים סמוכים זה לזה מבטלים זה את זה. זה קרה עם "בננות" ו"מסע העגורים" וזה קרה עם "לרדת מהעץ" ו"רוק בקסבה". ההפצה גם יוצרת ציפיות. ההפצה, למשל, דפקה את "לרדת מהעץ". כסרט ענק של סינמה סיטי בהפצה בכל הארץ עם פוסטרים בכל פינה הסרט היה אכזבה, הוא פשוט מינורי מדי כדי להפוך ללהיט בקנה מידה ארצי. זה סרט שלו היה מופץ בסינמטק תל אביב אולי היה קורה לו משהו אחר. הוא לאו דווקא היה מביא יותר צופים, אבל לא היתה נדבקת בו תדמית של אכזבה. כנ"ל "מסע העגורים של איגור". העניין הוא שלא תמיד שיקולים של טעם ודעת מעורבים בכל ההחלטות האלה: מענק הפצה נדיב של איגוד בעלי בתי הקולנוע מבטיח הכנסה נאה למפיץ שיוציא את סרטו במספר עותקים רב, גם אם זה לא מתאים לאופיו של הסרט. כך שלמפיצים יש אינטרס להרוס את הסרטים שהם מפיצים: להפיץ את הסרטים בכל הארץ, לראות אותם מוקרנים מול אולמות ריקים בעפולה, אבל להכניס לכיסם את מענק ההפצה (שלא מגיע ליוצרים) שהופך עבורם את הסרט לעסקה משתלמת, גם אם הוא נכשל בקופות.

בפרק זמן קצר מאוד של כחמש שנים פני הקולנוע הישראלי השתנו, עולם ההפצה השתנה, הקהל ודפוסיו השתנו. עכשיו צריך שגם הלך המחשבה של המפיצים ישתנה, כי הם לא עומדים בקצב ומאבדים צופים. צריך להמציא מחדש את הפצת הקולנוע הישראלי, כי עם כמעט 30 סרטים בשנה זה אומר שסרט ישראלי חדש יוצא בערך כמעט כל שבועיים. נשאלת השאלה: האמנם כל הסרטים שמופקים בארץ צריכים גם להיות מופצים? האם סרט שפוטנציאל הקהל שלו נמוך חייב להיות מופץ בקנה מידה ארצי? ולראייה: 6,300 הצופים של "אני ביאליק" הם בעיניי הצלחה ענקית, 60,000 הצופים של "בננות" הם אכזבה מרה.

=================

נספח א':

הסרטים הנצפים של השנה:

“למלא את החלל": 300,000 צופים

“לצוד פילים": 150,000 צופים*

“פלאות": 130,000 צופים*

“שומרי הסף": 74,000 צופים

“בננות": 60,000 צופים

“מי מפחד מהזאב הרע": 35,000 צופים*

“אני ביאליק": 6,300 צופים*

“לא בתל אביב": 6,300 צופים

(* עדיין מציג. המספר הסופי יהיה גבוה יותר).

זו השנה השנייה ברציפות שסרט תיעודי נכנס לטבלת הסרטים הנצפים של השנה. בשנה שעברה זה היה "הדירה" עם 50,000 כרטיסים, והשנה "שומרי הסף" הופך לסרט התיעודי הפופולרי ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי עם כ-74 אלף כרטיסים.

=================

נספח ב':

סרטי תשע"ג

(לפי סדר הפצתם)

"חיותה וברל”, עמיר מנור *

“ברקיע החמישי", דינה צבי ריקליס

“למלא את החלל", רמה בורשטיין *

“חדר 514”, שרון בר-זיו * #

"מעשיה אורבנית", אליאב לילטי * #

“לאן נעלם משה איבגי", אבי מלכה * #

“בלדה לאביב הבוכה", בני תורתי

“לא בתל אביב", נוני גפן * #

“רימון הזהב", דן תורג'מן

“שומרי הסף", דרור מורה

“לרדת מהעץ", גור בנטוויץ'

“רוק בקסבה", יריב הורוביץ *

“עלטה", מיכאל מאיר * #

“איגור ומסע העגורים", יבגני רומן *

“בננות", איתן פוקס

“עמק תפארת", הדר פרידליך *

“מחכים לסורקין", יונתן פז #

“פלאות", אבי נשר

“זייתון", ערן ריקליס

“שבלולים בגשם", יריב מוזר * #

“אני ביאליק", אביב טלמור *#

“אליס", דנה גולדברג * #

“לצוד פילים", רשף לוי

“יללת הזאבים", משה אלפרט

“מנתק המים", עידן הובל *

“מי מפחד מהזאב הרע", נבות פפושדו ואהרון קשלס

“אוסטרליה שלי", עמי דרוזד *

“פרדייס קרוז", מתן גוגנהיים *

“הנוער", תום שובל *

* – סרט ביכורים

# – סרט עצמאי

ציוץ