22 ספטמבר 2013 | 09:26 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

קילקולים ותיקונים

ג’וליה גארנר (משמאל) ב”אנחנו מה שאנחנו”. Fine Young Cannibals

הבוקר אורז הבלוג את מזוודתו הקטנה ואת משפחתו ועולה לפסטיבל חיפה בחיפוש אחר סרטים טובים בארבעת הימים הקרובים. המלצותיכם יתקבלו בברכה.

רגע לפני חיפה קפצנו אמש לפתיחת פסטיבל אוטופיה (לשעבר פסטיבל אייקון) לפגוש את הקהל האדוק שיש לפסטיבל הזה – קהל שנראה מאוהב עד אקסטזה בסרטים המוצגים שם (האמת, קהל נאמן ומעורר קנאה) – לצפייה ב”סוף העולם” (“The World’s End”) השלישי בסדרת הסרטים ההיברידים של סיימון פג (שחקן ותסריטאי) ואדגר רייט (במאי ותסריטאי), אחרי “Hot Fuzz” ו”Shaun of the Dead” (ואגב, לדעתי צריך לשלב פנימה גם את “פול”, למרות שהוא לא קשור לטרילוגיה הבריטית והוא עם גרג מוטולה כבמאי ולא רייט). המשותף לכל הסרטים האלה? אף אחד מהם לא מגיע להקרנות מסחריות בארץ. מצד שני, אם מביאים אותם להקרנות סינמטקיות מול 300 גיקים צוהלים, אולי זה מספיק. “Hot Fuzz” נותר המוצלח מבין השלישייה בעיניי, למרות שהפסקול של “סוף העולם” – מיקסטייפ נפלא של כל להיטי הבריטפופ circa 1986-1990 – שימח אותי. למשל, זה.

===============

יומיים פני פתיחת פסטיבל אוטופיה נפתח באוסטין פנטסטיק-פסט, עוד פסטיבל מעורר קנאה שהוא בעצם אירוע פולחני עם קהל אדוק ומסור שמגיע לפסטיבל כמעין עלייה לרגל, בלי קשר למה שמוצג בו. האיש שעומד מאחורי הפסטיבל הוא טים ליג, שגם הקים את האלמו דראפטהאוס, מוסד קולנועי שאני מייחל שיום יבוא ומישהו יקים משהו כמוהו גם בארץ, מוסד של סינפיליה מזוקקת, המאתר סרטים לאו דווקא מסחריים, אבל שהם מאוד קוליים. אם תחשבו על זה רגע, אז הדבר הזה “קולנוע קולי” – מהזן שהופך סרטים באוזן השלישית למצרכים מבוקשים – נעדר לרוב ממסכי הקולנוע בארץ. המפיצים בורחים מהם, ואף אחד מהם לא מנסה למצוא קהל צעיר ומתוחכם שיבוא לסרטים כאלה. זה לא תמיד היה ככה: קולנוע פריז, קולנוע תמוז ולרגע בשנות השמונים גם הקולנוע במוזיאון תל אביב התמחו בסוג כזה של סרטים. אבל העולם השתנה וכך גם ההיתכנות הכלכלית של הפצת סרטים כאלה בארץ. למשל, סרטים קוריאניים. או סרטי אימה נורווגיים. או סרטי התבגרות מאוחרת שהופכים לסרטים על רפליקנטים רובוטים מאת סיימון פג. כאלה. ואולי זו סתם שמרנות של המפיצים בארץ? טים ליג חי מזה. אז האלמו דראפטהאוס הפך כבר לרשת שהולכת וגדלה של בתי קולנוע וליג הקים גם חברה להפצת סרטים (בין השאר הוא יפיץ באמריקה את “כנס העתידנים” של ארי פולמן) והכל מתחיל בפנטסטיק-פסט שלו, שם מוקרנים השבוע כמות היסטורית של שלושה סרטים ישראליים: “כנס העתידנים”, “מי מפחד מהזאב הרע” ו”גולדנברג ואייזנברג”. שלושתם יוקרנו השבוע גם בפסטיבל אוטופיה, שאולי יום יבוא ויהיה הפנטסטיק-פסט המקומי.

==============

הנה סרט קול כזה: “אנחנו מה שאנחנו”, סרט רב אווירה וסטייל, כולו צילום רך וענוג, שמספר בהרהור ארט-האוסי סיפור אלים על משפחת קניבלים שצריכה להרוג אנשים כדי להתקיים. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה בסוף השבוע ויוקרן שוב בפסטיבל אוטופיה בתל אביב (והוא מוקרן גם בפנטסטיק פסט הטקסני, לצד “נקמה כחולה”, הסרט הפייבוריטי עליי כרגע מפסטיבל חיפה) והוא מומלץ. ומתברר שיש בו גם לא מעט פיסות טריוויה מקומיות: אבנר שביט מ”וואלה” פגש בפסטיבל קאן את ג’וליה גארנר המגלמת את אחת האחיות בסרט, וגילה שהיא בתה של תמי גינגולד, בעברה שחקנית ישראלית מסוף שנות השבעים (“זהו זה”, “הקרב על הוועד”). את אחת מאחיותיה בסרט מגלמת ישראלית לשעבר אחרת, אודיה רש.

==============

מייקי דגן, עורך “מוסף הארץ”, דג את הסיפור הקולנועי החם של העונה: מיהו יובל אדלר? בגיל 40, אחרי דוקטורט בפילוסופיה ועבודה בוול סטריט, וללא השכלה קולנועית ביים אדלר את סרט הבכורה שלו “בית לחם”, שייצא בסוף השבוע הקרוב למסכים. במוצאי שבת הבא הוא עשוי גם לזכות בפרס אופיר (או להפסיד אותו על חודו של קול ל”שש פעמים”). דגן, שמכיר את אדלר מהצבא, מדבר איתו על איך פילוסופים לומדים לביים שחקנים ועל מסלול חייו המפותל שנע ממתמטיקה, לימודי פיסול בבצלאל, פילוסופיה אנליטית, תערוכות בסוהו וכעת, קריירה קולנועית.

===============

ג’רי ברוקהיימר הכניס לאולפני דיסני למעלה מחמישה מיליארד דולר עם סרטיו, אבל הספיק להם מגה-פלופ אחד – “הפרש הבודד”, שעלה לדיסני הפסד של 190 מיליון דולר – כדי לבשר לברוקהיימר שהוא מפוטר. החוזה שלו לא יחודש בשנה הבאה. טוב, זה לא רק “הפרש הבודד” זה גם “הנסיך הפרסי” ו”שוליית הקוסם”. מגע הזהב של ברוקהיימר החליד. הסרטים המגה-ענקיים האלה כבר מתישים עוד מהטריילרים שלהם. כדי לשדר עסקים כרגיל הם מכריזים על כך שהם ימשיכו לעבוד יחד – סרטי ההמשך ל”שודדי הקריביים” ול”אוצר לאומי” כבר בעבודה (וכמה מתערבים שהם ייכשלו בקופות) – אבל כמו כל מפיק אחר שמביא את תוצרתו לאולפן ומחכה לתשובה, ולא כמישהו שיש לו חוזה בלעדיות עם האולפן. וברוקהיימר, מצדו, כבר שמח לחזור ולעבוד עם האולפנים האחרים: סרט המשך ל”בחורים רעים” בסוני וסרט המשך ל”אהבה בשחקים” בפרמאונט. פלופים, אני אומר לכם. אחד אחד.

================

לא רק סרטים מרגשים אותי, גם מילים. ואין אדם שהמילים שלו ריגשו אותי והיו לי השראה בשנים האחרונות יותר מהמילים של רבי נחמן מברסלב, שהיום – י”ח תשרי – הוא יום ההילולה שלו, במלאת 203 שנים להסתלקותו. אז תרימו כוסית משקה לזכרו, ואם אתם לא מכירים את כתביו חפשו את אחד מספריו (גוגל יכול לעזור בנושא), הם באמת מרגשים ונוגעים במקומות פנימיים בלב שאדם ציני כמוני לא האמין שיכולים להתעורר. המילים של רבי נחמן – שלפעמים נשמעים פשוטים וקליטים כמו סטיקרים, אבל מחביאים בתוכם אמת עצומה אם עוצרים להתבונן בהם, היוו השראה על לא מעט יוצרים בארץ. מנעמי שמר ועד שולי רנד. אז הנה, לכבוד יום ההילולה, אחד השירים האלה, של אהוד בנאי, מ-1992, “אל תפחד”. כבר השם רומז למשפט מפורסם של רבי נחמן (“כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא להתפחד כלל”), אבל מילות השיר כוללות את הפראפרזה המצוינת של בנאי: “אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן”. זה מגיע מליקוטי מוהרן חלק ב’, תורה קי”ב: “לענין התחזקות לבל יפול האדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו, ענה ואמר: אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן.” הדגש הוא על ה”תאמין”, על האמונה. ואם נעצור שניה ונתבונן בזה נוכל לשאול את עצמנו: כמה מאיתנו באמת מאמינים שהם יכולים לקלקל, אה? קח את זה אהוד:

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “קילקולים ותיקונים”

  1. שלו 22 ספטמבר 2013 ב - 13:56 קישור ישיר

    אני בלובי של הסנימטק בחיפה מחכה ל״צלילים מהשכונה״ שאוטוטו צריך להתחיל והנה מספר תובנות:
    1. אני מאוד מקווה שזה לא ״גומורה 2״, כי אין לי סבלנות. על הנייר הסרט נשמע מעניין אבל אי אפשר לדעת עם ההימורים.
    2. הם כבר עושים טעויות בשיבוץ הסרטים. הסרט הרומני ״בן יחיד״ שובץ לטיקוטין והאולם הקטן לא יכול להכיל את הביקוש. במקביל לו, יש סרט פחות מבוקש בקריגר ובאודיטוריום שאפילו לא ממלא חצי אולם. שוב, כל שנה מחדש.
    3. ממליץ לא לעלות לחיפה עם רכב אם אפשרי, הרמזורים במרכז הכרמל לא עובדים מהבוקר ואין משטרה בנמצא. חוץ מזה, חנייה זה תמיד הנאמבר וואן אישיו בכרמל וזה מעצבן לאחר לסרט בגלל סיבובים עם האוטו.
    4. אנשים עם תגי VIP, מי אתם?? מסביבי אני סופר לפחות 12 איש עם תגים של הפסטיבל. מבוגרים מדי בשביל להיות עובדים, לא מוכרים מדי בשביל להיות שייכים לתעשייה. מה זה נותן בכל אופן? אני שם לב שזה מגיע בדרך כלל עם טייפ קאסט אחיד: נשים בגיל העמידה עם צעיף סביב לצוואר שתיכף נכנסות לסרט פסטיבל גנרי כלשהו שאין להן מושג מהו אבל הן שמעו שהוא פיצוץ.
    5. מישהו הולך ל״כוח כבידה״ ברפפורט? אני מבין שהם נותנים תלת מימד, אבל נראה לי שכדאי לחכות עם זה לאיימקס בראשון. זו צריכה להיות חוייה
    6. עוד סרט מבוקש- ״קנטינה מתוקה שלי״. ההקרנה אתמול, שוב בטיקוטין, הייתה מלאה לחלוטין והבאה בשבת מתמלאת בקצב היסטרי. הייפ מײַותר או שיש בסרט הזה משהו? בכלל, אני שם לב שאנשים נמשכים לסרטים כורדים/ תורכיים/ עיראקים/ איראנים.

    יאיר, על מה אתה מהמר השנה?

  2. ניר 22 ספטמבר 2013 ב - 16:22 קישור ישיר

    ועוד הערה ברוח של שלו, מי היה האחראי לפסטיבל שחשב שסרט על הסטון רוזס עם אנגלית מנצ’סטרית לא זכאי לתרגום, לפחות לאנגלית? אנשים קמו ויצאו באמצע, וגם ככה היו שלושה וחצי אנשים בקהל.

  3. שלו 22 ספטמבר 2013 ב - 17:43 קישור ישיר

    תוספת:
    ״צלילים מהשכונה״ התברר כסרט נפלא, מלא רגישות ותשומת לב לניואנסים. אם עוד מישהו ראה- רק אני שמתי לב למחוות לקיובריק ובעיקר ל״ניצוץ״?
    מה שכן, רוב האנשים שיצאו מהסרט קיטרו על כך שלא הבינו על מה היה הסרט ומספר נשים ששוחחו מחוץ לאולם התרעמו על כך שלא הייתה פואנטה. לו רק יכלתי לתפוס מיגרופון בתחילת הסרט ולנסות להסביר לאנשים שצריך להשתחרר ממקובעות הוליוודית כשמגיעים לפסטיבל סרטים. מרוב שנים של צפייה בזבל אמריקאי אנשים כבר מצפים למבנה מאוד טפוסי שלסרט שהוא לא בהכרח נכון או משרת תוכן מסויים אלא הוא יותר מסחרי. במקרה שמשנים להם את הסדר של הדברים ופתאום אין ממש קתרזיס ולא כל המהלכים של הסרט ברורים, מתחילים להתלונן ואף לצאת מהאולם באמצע הסרט, דבר מרגיז מאוד שחוזר על עצמו מדי שנה בפסטיבל.

    ודבר אחרון להיום- מתי יתקינו משבשי קליטה סלולרית באולמות קולנוע בארץ?? זה בלתי נתפס שתוך כדי סרט בפסטיבל סרטים מישהו עונה לשיחה ומתנצל שהוא לא יכול לדבר כי הוא באמצע סרט. פשוט בלתי נתפס…

  4. צביקה 22 ספטמבר 2013 ב - 18:39 קישור ישיר

    כל ה”תקריות” שצוינו כאן ובאתרים אחרים הן מהרעות החולות שמלוות את פסטיבלי הסרטים בחיפה ובירושלים מדי שנה. נדיר לצפות בסרט באורך מלא בלי הפרעות של ה”דודים” וה”דודות”, שטורחים לנהל שיחות בפלאפון, אחד עם השני, להביע את דעתם על הסרט ולהסביר את המהלכים העלילתיים השונים בו בקול רם. זאת הסיבה שלמעט הקרנות מיוחדות שברור לי שלא יופרעו (למשל של התחרות הישראלית, שרוב המגיעים אליהן הם מוזמנים), אני מדיר רגליי בשנתיים האחרונות מפסטיבל ירושלים וחיפה.

  5. איתן 7 אוקטובר 2013 ב - 0:35 קישור ישיר

    ראיתי בשבת את “אנחנו מה שאנחנו”. סרט נהדר. אכן מלא אוירה ומלבד הסוף גם שומר על קצב איטי ומדוד, ושקט מאיים. הסוף הוא כבר השתוללות חסרת מעצורים, אבל זו סצינת השיא, אז זה מותר. ג’ים מיקל ביים. שם שכדאי לעקוב אחריו. שליטה מושלמת בטון הסרט. מי האמין שאני אהנה מצפייה בסרט על משפחה של קניבלים.


השאירו תגובה