24 ספטמבר 2013 | 11:58 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה 2013: בריטי, איטלקי, פולני, רומני, טורקי ואמריקאי

“דבש” של ולריה גולינו

תמיד אומרים על בלוגרים שהם כותבים “קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, אכלתי, וכו'”, כלומר עסוקים במילימטר של העצמי ומשום כך לא רלוונטיים עבור מי שלא מחפש יומן אירועים פרטי של אדם אלמוני. אני, בשבע שנות הבלוג, מעולם לא כתבתי ככה. עד היום. ובכן, כך נראה האתמול שלי:

קמתי בשש בבוקר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, שחרית של חול המועד סוכות (סיפור ארוך), אכלתי ארוחת בוקר, והגעתי ב-10:00 בבוקר לסרט הראשון שלי, “סיפור על ילדים וסרטים”, הרצאה תיעודית (מעניינת, אבל חוזרת על עצמה בשליש האחרון) של מארק קאזינס על האופן שבו הקולנוע מציג ילדים וילדות. 14 שעות וששה סרטים אחר כך, עם לא יותר מרבע שעה הפסקה בין אחד לשני, הגעתי קצת אחרי חצות חזרה לחדר המלון בחיפה, הוצאתי את המחשב כדי לכתוב סיכום יומי בבלוג, אבל נכנעתי לעייפות, והלכתי לישון. בשש בוקר, כאילו זהו יומה של המרמיטה, קמתי שוב. הבוקר, דילגתי על כמה סרטים כדי להרוויח כמה דקות קצרות של כתיבה. המשמעות: לא אגיע לששה סרטים היום. רק ארבעה או חמישה.

מצד אחד: ששה סרטים ביום אחד! זו הסיבה שאני כל כך אוהב פסטיבלי סרטים. הבולמוס שלי מקבל לגיטימציה. מצד שני, אף אחד מהסרטים שראיתי לא היה ממש טוב. בתוך כל הבינוניות שראיתי אתמול, היו כמה הבלחות מעניינות. רשימת המצאי: “סיפור על ילדים וסרטים”, “דבש” האיטלקי (סרט הבכורה של השחקנית ולריה גולינו כבמאית), “לך ולנסה” הפולני של אנדז’יי ויידה, “בן בכור” הרומני, “באושר ועושר” הטורקי ולבסוף “רק האוהבים שורדים” האמריקאי (בערך) של ג’ים ג’רמוש. צרפו לרשימה גם את ” מעבר לגבעה” של רפאל נדג’ארי שעוד הספקתי לראות בערב לפני, וקיבלתם שבעה סרטים ביממה אחת. “דבש” ו”רק האוהבים שורדים” – שני סרטים עם אובססיית מוות פתולוגית – היו המעניינים בחבורה, לשניהם היה סגנון קולנועי ברור, מודגש, עם החלטות בימוי ויזואליות מרשימות ועבודה מעולה עם מוזיקה. הם שניהם לא היו סרטים כבירים, אבל מול הסרטים האחרים הם בלטו – בעיקר כי היה להם סגנון ואווירה. כל השאר? שיהיו בריאים הטורקים והרומנים והצרפתים עם מצלמות הכתף שלהם ואי-השימוש שלהם במוזיקה. אני מציע רובריקה חדשה בתוכניה: האם יש לסרט מוזיקה, או לא? אם לא, נראה לי שלא אכנס אליו. זה כמו שם קוד לסרט שכנראה יעצבן אותי. כן, “בעושר ובאושר”, אני מסתכל עליך.

לסרטי פסטיבלים צריך להיכנס מוכנים. יש להם חוקיות אחרת מסרטי מגה-פלקסים. בסרטים מסחריים מקדישים את עשר הדקות הראשונות לגרום לצופה להבין: מי הגיבור, מה הסיפור שלו בקצרה, מה הרצון שלו ומה מכשלותיו. בסרטי פסטיבלים? כלום. משול הדבר להתבוננות מבעד לחלון: אתם רואים אנשים אקראיים עומדים מולכם ומנהלים שיחה ואתם לא יודעים עליהם כלום, באמצעות השיחה אתם מנסים לבנות להם סיפור חיים, להבין מי הם, מה המקצוע שלהם, מה המצב המשפחתי שלהם ומה הבעיה שלהם. לחלק מגיבורי סרטי הפסטיבלים אין בכלל רצונות (כן, “בעושר ובאושר”, אני שוב מסתכל עליך), זה כמו סרט תיעודי עם שחקנים על אנשים שחיים את שגרתם ואנחנו מצטרפים אליהם. בשיעמום ובהתשה.

לפעמים יש סיפור ברור – דמות, רצון, מכשול, התפתחות – אבל היא נמסרת במסורה, טיפין-טיפין, דורשת את תשומת לב הצופה כדי להבין שמבעד לסיפור חיים שנראה אקראי, מסתתר דווקא סיפור דרמטי גדול למדי. אלה הסרטים שאני מחבב דווקא. אבל העובדה שבכל שבעת הסרטים שראיתי אמש לא נמסרה לרגע שום אקספוזיציה על הדמות – מי היא ומה היא ומה הסיפור שלה – היא מבחינתי לא פחות קלישאה מכל קונוונציה עלילתית/תסריטאית אחרת. האחת נועדה לרצות קהל גדול, השנייה נועדה לרצות מנהלי פסטיבלים ואנשים שמבלבלים בין “ריאליזם” ובין “אמת”. שתיהן תחבולות עלילתיות, ולאף אחת מהן אין שום קשר אמיתי ל”מציאות”. אני מעדיף את זאת שגורמת לי להתחבר במהירות ובעוצמה לרצונותיו ולרגשותיו של הדמות הראשית. ובכן, זה דווקא קיים ב”בן בכור” הרומני: שם הבעיה, המטרה והמכשולים של הדמויות משורטטות כמו באופרה – בפול ווליום – אבל זאת בהנחה שאתם רוצים לבלות כמעט שעתיים בחברתן של הדמויות הכי דוחות שראיתי כבר הרבה זמן בקולנוע. אנשים שהרגש העיקרי שהסרט יוצר כלפיהם הוא תיעוב.

כן, גם זה קורה בפסטיבלי קולנוע: רואים כל כך הרבה סרטים ברצף שהשיפוט מתחיל להיות נחרץ מדי.

בקולנוע המסחרי לכל פרט שאנחנו רואים על המסך יש חשיבות ויש תפקיד כלום אינו מיותר. ב”מעבר לגבעה” של רפאל נדג’ארי, לעומת זאת, יש רק אוסף פרטים שזוכים להבלטה אבל אין להם תפקוד בהמשך. אנחנו רואים שלמוני מושונוב יש אקדח. אה! אקדח במערכה הראשונה… נעלם לבלי שוב במערכה השלישית. אנחנו לומדים שלדמות שמגלם מושונוב יש בעיית לב, כנראה חמורה. אה, גם זה נעלם בהמשך. כמו החיים, דברים עוברים מעצמם.

בקיצור: אני קצת קצר סבלנות לסרטים שהם כמו החיים. בעיקר כי אין דבר כזה.

 

 

 

 

 

 

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “פסטיבל חיפה 2013: בריטי, איטלקי, פולני, רומני, טורקי ואמריקאי”

  1. מרט 24 ספטמבר 2013 ב - 13:06 קישור ישיר

    השאלה שנשאלת היא, כמובן, מה גורם לך בכל זאת להעמיס על עצמך שישה סרטים ביום, כשאתה יודע שברובם תסבול…

  2. יובל 24 ספטמבר 2013 ב - 13:19 קישור ישיר

    אל תכרוך את הטורקים באגודת “שיהיו בריאים עם מצלמות הכתף שלהם ואי-השימוש שלהם במוזיקה”. זה דווקא ממש לא מאפיין את הקולנוע הטורקי, לא המסחרי ולא של הפסטיבלים. נפלת על אחד כזה כנראה. הטורקי שאני ראיתי בחיפה השנה דווקא היה בדיוק ההפך.
    http://www.youtube.com/watch?v=PFK_7IJI70o

    • עופר ליברגל 24 ספטמבר 2013 ב - 15:04 קישור ישיר

      ב”בעושר ואושר” אין שימוש נרחב במצלמת כתף, הצילום שמה דווקא מאוד מוקפד. וזה גם סרט נהדר

  3. גיא 24 ספטמבר 2013 ב - 13:59 קישור ישיר

    אולי גם למבקרי קולנוע חשוב שתהיה רובריקה כזו? שבוררת בין מבקרי סרטי פסטיבלים או מבקרי סרטי מגה-פלקסים, כפי שהיטבת להפריד.

    מאז “אהבה” של האנקה לא יצא לי להתרגש מסרט כמו שיצא לי מ”בן יחיד” (ולא “בן בכור”), על אף ואולי בגלל המורכבות וגם התיעוב שדמויותיו, ובייחוד הדמות הראשית והמופלאה, מצליחות לייצר.

  4. אלונה 24 ספטמבר 2013 ב - 16:46 קישור ישיר

    “באושר ועושר” סרט נהדר ותודה לאל על פסטיבלים שמאפשרים לנו לצפות בכאלה סרטים על המסך הגדול. לא מובן לי מדוע הכותב הולך לסרטי פסטיבלים אם הוא כ”כ סולד מהם.

  5. גבי רייכפלד 24 ספטמבר 2013 ב - 22:21 קישור ישיר

    מר רווה הנכבד.כנראה שריבוי סרטים משפיע על כח השיפוט שלך .אולי התכוונת לבן
    יחיד כי לא מוכר סרט רומני- בן בכור .בן יחיד הוא סרט מעולה .ראיתי גם את
    דבש והוא יכול לקבל בקושי 7 לטעמי .יש סרטים טובים ממנו .הפולני של ווידה
    היה הפתעה לטובה ,את השאר מהרשימה לא ראיתי .אך אני רוצה להזהיר מהנפילןת הבאות :
    סוכריות – איזו אכזבה, פיצזחדה,תשוקה – דה פלמה המאכזב,


השאירו תגובה