25 ספטמבר 2013 | 18:19 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה 2013: סיכום התחרות העלילתית הישראלית

מחר בערב יכריזו שופטי התחרות הישראלית העלילתית בראשות גילה אלמגור על הזוכים בתחרות של פסטיבל חיפה (ולצידם התחרויות לסרטי תעודה ישראליים, לסרטי בכורה בינלאומיים ולקולנוע ים תיכוני). תשעה סרטים מתחרים על פרס הסרט העלילתי. בעת כתיבת שורות אלה ראיתי שישה, את השביעי תכף אראה, מה שמותיר שני סרטים שהחמצתי: “אנשים כתומים” של חנה אזולאי הספרי ו”אחרי הים” של יוסי אבירם. הניסיון שלי מלמד אותי שסרט שאני מחמיץ הוא מועמד בכיר לזכייה בפרס משמעותי (שניהם בוודא מובילים בקטגוריית סרטי הביכורים). הנה סיכום תמציתי של הסרטים העלילתיים בתחרות, מסודרים על פי הסדר שבו אני צופה להם סיכויי זכייה.

“בית לחם”

הביקורת המלאה שלי על “בית לחם” תתפרסם כאן מחר, אבל מאז שראיתי אותו בהקרנות האקדמיה אני כותב עליו בקצרה חזור וכתוב: זהו סרט מרשים מאוד, עשוי היטב, ויש לי איתו המון בעיות. הבעיות האלה צפות שהוא מתחרה מול סרטים שאני מעריך יותר בפרסי אופיר, פחות כשאני מתייחס אליו כעומד בפני עצמו. אבל מול ששת הסרטים האחרים שראיתי בתחרות הישראלית בחיפה הסרט הזה, אין מה לעשות, מוביל עליהם במידה ניכרת. יש בו משהו שלם, לופת, מלא אנרגיה ויש לו משהו מובהק להגיד, והוא גם יודע איך להגיד את זה. שאר הסרטים, לעומתו, סובלים מבעיית אנרגיה וכריזמה חמורה, חלקם פשוט פלגמטיים, אחרים נראים כמו טיוטות מעניינות לסרטים שהיו יכולים להיות טובים יותר. אבל “בית לחם” פשוט טוב מהם.

“סוכריות”

גם על הסרט הזה כתבתי בקצרה אחרי הקרנת האקדמיה שלו וגם כאן אני פותח במשפט: הלוואי והייתי אוהב את הסרט הזה יותר. הוא מורכב מהמון חומרים שאני מעריץ: הצילום הנפלא של פרד קלמן ההונגרי (שאני מקווה שבפסטיבל חיפה יקבל את ההכרה שמגיעה לו מצד השופטים, כי פרסי אופיר – באופן שלא מפסיק להכעיס אותי – מפלים לרעה את השותפים להפקה שאינם מחזיקים תעוזת זהות ישראלית) עריכת הסאונד הנהדרת; חוש ההומור השחור-משחור (בין “סוכריות” ובין “כנס העתידנים” של בני כמעט-אותו מחזור לכיתת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בדיחות השואה מרימות ראש בקולנוע הישראלי); ההומאז’ים לגדולי הבמאים; ובעיקר, וזה המקום שבו “סוכריות” עדיף בעיניי על “בית לחם”, הפיכת הסיפור הפוליטי לאגדת עם, מעין עמי ותמי ישראלי-פלסטיני, העוסק במלחמה בין יצרני ממתקים מתחרים, ישראלי וערבי. מלחמה עקובה מדם. אבל קצת כמו שהיה עם “בסמה מוצ’ו”, יוסף פיצ’חדזה מערבב את כל החומרים המצוינים האלה לסרט שקצת יוצא משליטה. הערצתי את “לנגד עיניים מערביות” ואת “שנת אפס”, אבל עם “סוכריות” אני יושב קצת בצד, מפרגן לאיכויות הסרט, אבל לא מצליח להריע לו.

“הבן של אלוהים”

בין “סוכריות” ובין “הבן של אלוהים” נראה שזכייתו של מכרם חורי בפרס השחקן בפסטיבל נראית מובטחת, לא? ובכלל, עם “בית לחם”, “הבן של אלוהים” ו”סוכריות” בתחרות, זו מעין חזרה גנרלית לפרסי אופיר שיתקיימו בחיפה במוצאי שבת (שם המועמד הבולט הנוסף הוא “שש פעמים”, זוכה פרס סרט הביכורים בחיפה שנה שעברה). האם שופטי פסטיבל חיפה ילכו לכיוון אחר מחברי האקדמיה? אם כן, אז “הבן של אלוהים”, אני מעריך, יהפוך למועמד המוביל לזכייה בחיפה. גם כאן אני מצוי בקונפליקט: מבחינת צילום ואווירה, מבחינה ויזואלית ואסתטית, זה אחד הסרטים היפים שנעשו בארץ השנה. ומכרם חורי בתפקיד הראשי הוא מגנט של כריזמה קולנועית אדירה. הבעיה היא שהסרט הזה מספר סיפור כל כך סכמטי וצפוי שמנטרל כל מורכבות שיש בצדדים האסתטיים שלו. הדרמה המאוד מכאנית של הסיפור מחלישה את העוצמה שיש בו. אבל במידה רבה, זהו הסרט המועדף עליי מבין השישה שראיתי.

“לוויה בצהריים”

צריך לומר זאת: בארבעת הסרטים הראשונים ברשימה הזאת, כולל זה, דמות מרכזית בעלילה מתה במהלך הסרט. בפסטיבלי קולנוע, סופים שמחים זה פאסה. כמה פעמים בעת הכתיבה של פסקה זאת מצאתי את עצמי כותב על “לוויה בצהריים” את המשפט הז’ורנליסטי “סרט הביכורים של אדם סנדרסון”, ושוב ושוב נאלצתי למחוק אותו כשנזכרתי שזה אינו סרט הביכורים שלו. “זוהי סדום” היה הסרט הזה. אבל אחרי צפייה ב”לוויה בצהריים” נדמה שסנדרסון רוצה שנשכח שיש לו קשר כלשהו לסרט ההוא שהיה מצחיק מאוד ומצליח מאוד. בתמורה הוא מציע את הסרט הזה: סרט שיעשה חיל בפסטיבלים והוא פשוט פצצת דיכאון עגמומית עד אין קץ. המוזיקה של וויסאם ג’יבראן והצילום הקיצי של נדב הקסלמן הופכים את “לוויה בצהריים” לסרט שהוא פואמה של צליל ותמונה, אבל זה סרט שמנגן על תו דרמטי אחד. וזה מעניין, כי גם “סוכריות”, גם “הבן של אלוהים” וגם “לוויה בצהריים” הם סרטים שאני משבח את איכויותיהם האסתטיות, אבל מוצא דופי בצד הדרמטי שבהם. וכאן מונחת הבעיה שלי איתם: או שאתם מספרים סיפור ברור, דרמטי, דינמי, עם דמויות ברורות ולא פלגמטיות, או שאתם כותבים שיר ועוסקים בפיוט, בהתבוננות, באמורפי ולא בקונקרטי. אבל נדמה לי שהסרטים האלה קצת מהססים לאיזה מפלגה להצטרף. הייתי שמח אם אחד מהם היה הולך בעקבות אנגלופולוס או טרקובסקי, אבל הם לא. תקועים באמצע.

“כידון”

תייקו תחת הרובריקה “איזה כיף שעושים כאלה בקולנוע הישראלי”. עמנואל נקש (העולה החדש מצרפת השני בתחרות השנה, לצד רפאל נדג’ארי) מביים מעין מהתלת ביון קלילה וקצבית ולא נטולת חן. להבדיל מרטב הסרטים בתחרות, זה סרט שקהל עשוי ממש לחבב. דמיינו את “אושן 11″ על המוסד. הסרט מספר את האמת (כלומר השקר) מאחורי האמת (כלומר השקר) מאחורי ניסיון ההתנקשות במבחוח בדובאי (שכמובן מעולם לא קרה). מהתלת ה”קרה-או-לא-קרה” הזאת היא כמו בובת בבושקה של שקרים עטופים בפבריקציות. אבל יש לסרט הזה, בעיניי, גם תקלה תסריטאית חמורה, בה נעסוק כשיעלה בקרוב למסכים בארץ. תקלה תסריטאית שמונעת ממנו להיות סאטירה ממזרית על הכוחניות הישראלית.

“מעל הגבעה”

את הסרט הזה, צר לי, פשוט לא הבנתי. שחקנים מקסימים מסתובבים אבודים בסרט סהרורי. רפאל נדג’ארי תמיד הלך על הצד המעט אבסטרקטי של הקולנוע, והתוצאות היו מגוונות. את “תהילים” שלו חיבבתי מאוד, את “אבנים” פחות, ויש לי סימפטיה גדולה לאפיזודה הג’ים-ג’רמושית האנדר-גראונדית שלו בניו יורק, לפני שעלה ארצה. אבל מול “מעל הגבעה” פשוט השתוממתי. בחלקו סרט מהורהר על אנשים שנופלים וקמים, מתפרקים ומורכבים מחדש, מעופפים ומקורקעים, בחלקו קומדיית מצבים משפחתית, לעיתים מעט מביכה. ואיכשהו, כלום בסרט לא ממש מתחבר זה לזה. באנגלית נקרא הסרט “רצף אירועים משונה” – שם מתאים וקליל יותר לשם העברי הקצת כבד – ללמדנו שיש כאן איזו כוונה. אבל היא לא הגיע אליי. צר לי.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה