"מנועים קדושים", ביקורת
"מנועים קדושים" של לאוס קאראקס. הילד חולם
מסקרן אותי לשמוע דיווחים מההקרנות המסחריות של "מנועים קדושים" בארץ. כמה אנשים מגיעים לסרט, וכמה מהם שורדים אותו עד הסוף. אנשי יונייטד קינג מוציאים אותו למסכים בבטחה, עם פרסום בולט בשער "עכבר העיר" ומבלי להזהיר את הקהל – שעל פי רוב מחפש קולנוע קל לעיכול, ברור להבנה ומנחם לצפייה – שהסרט הזה יותר מאתגר לצפייה מאשר תערוכתו של דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב (ועוסק בנושאים דומים, אגב). אבל אני גם יודע שבישראל של 1983-1986, בימים שהיו כאן בתי קולנוע כמו פריז, תמוז ובית לסין, שסרט כמו "מנועים קדושים" (הדבר הכי קרוב לגודאר שמוקרן מסחרית בישראל בארבעים השנים האחרונות) היה הופך לשיחת העיר – קרי, העיר של "העיר", העיר של החוג לקולנוע, העיר של בית צבי. כי “מנועים קדושים", סרט הקאמבק הגאוני והמופרע של לאוס קאראקס ("זה אצלה בדם"), הוא כתב חידה אוונגרדי וגם וירטואוזי ומלא הומור מטורלל על הקולנוע עצמו. מסע בין סרטים, או בין זהויות, או בין גלגולים, ומופע מבריק של שחקן אחד. הנה הביקורת שלי, שבקושי מגרדת את הציפוי של כל מה שקורה בסרט הזה ומה שאפשר להגיד עליו:
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.1.2013 (גרסה מורחבת)
סצינה ראשונה:
קהל יושב באולם קולנוע. מולו מוקרן סרט. אנו מתבוננים בקהל ולא רואים מה הוא רואה. על פי הפסקול זו נשמעת כמו מלודרמת מתח שמגיעה לשיאה האלים. אבל הקהל לא נע. הוא נראה ישן. הקהל הזה הוא אתם. סליחה, הוא אנחנו. אנחנו צופים בסרטים מתוך שינה. לא מדובר באלה הנרדמים בסרטים, אלא באלה שערים בהם: גם הם צופים בסרטים מתוך שינה, מוחם לא עובד, הם פאסיביים.
סצינה שנייה:
איש מתעורר משנתו. הוא מתיישב במיטה לבוש פיג'מה. מדליק סיגריה, מרכיב משקפי שמש. הוא קם מהמיטה ומתחיל לצעוד באיטיות בחדר. הוא נראה קצת כמו תום יורק, סולן רדיוהד, אבל זהו לאוס קאראקס, במאי הסרט שאנחנו צופים בו. הוא ניגש לקיר ומגלה שם פתח נסתר. האצבע שלו, מתברר, היא גם מפתח ברגים, איתה הוא פותח את המנעול. אבל הפתח לא נפתח. אז הוא שובר אותו ונכנס לתוך מסדרון. המסדרון מוביל אותו לאולם. הוא עומד ביציע ומביט מלמעלה אל הצופים הסטטיים, הכנראה ישנים. במעבר בין גושי הכסאות באולם צועד באיטיות כלב שחור גדול. הבמאי מביט אל המסך. ושם הוא רואה…
"מנועים קדושים". הסצינה של קאראקס
סצינה שלישית:
ילדה מביטה מבעד לחלון בבית מודרניסטי גדול. מהבית יוצא איש עסקים כסוף שיער, לבוש חליפה ונכנס ללימוזינה. נהגת הלימוזינה מברכת אותו, “בוקר טוב מר אוסקר". הוא שואל אותה כמה פגישות יש לו היום. היא עונה "תשע”. הוא מנהל שיחת טלפון, בה נשמע כאילו הוא סוחר נשק. בסוף השיחה הוא מוציא פאה ארוכת שיער ומתחיל לסרק אותה. הלימוזינה נכנסת לפריז.
סצינה רביעית:
הלימוזינה עוצרת ליד גשר בפריז. ממנה יוצא הגבר אבל כעת הוא לבוש כמו קבצנית זקנה, כפופה, הנשענת על מקל. הקבצנית עומדת על המדרכה על הגשר ומקבצת נדבות בזמן שהיא מקטרת כמה קשים חייה (צילום דוקומנטרי).
כך נפתח "מנועים קדושים", סרטו הארוך הראשון של לאוס קראקס מזה 13 שנים, והסרט הראשון שלו שמגיע להקרנות מסחריות בישראל מזה 20 שנה, מאז "הנאהבים מפריז". צפו בקהל הצופה בפתיחת הסרט ותראו – כמו בקומיקס – סימני שאלה צצים מעל ראשיהם. "מה קורה כאן?", היא השאלה האוניברסלית לכל הצופה בסרט – בין אם הוא חובב ז'אן-קלוד ואן דאם או בין אם הוא מרצה לפילוסופיה קונטיננטלית. הסרט הזה הוא חידה, הוא אוסף של פיסות, שצריך סבלנות, רצון טוב, דמיון רב ולא מעט חוש הומור כדי לרצות לנסות ללכת עם הסרט הזה יד ביד. אני מודה, גם אני בתחילה לא הייתי בטוח אם יהיה לי את הכוח אליו. אני אמנם חובב אתגרים קולנועיים, ואוהב חידות קולנועיות, ואוהב מיזמים אקסצנטריים, אבל אני גם אלרגי נורא ליומרנות. ויש סוג מסוים של קולנוע – מלא מעצמו, שמעמיד פני מתוחכם כדי להסתיר את מגרעותיו – שמקפיץ לי את הפיוזים, ואני מודה שבתחילה תהיתי האם "מנועים קדושים" הוא כזה. הפתיחה הזאת, העוסקת בקולנוע כחלום – הצופים ישנים, הבמאי חולם, המסך מציג את חלומותיו – גרמה לי לחשוב על "מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', סרט שרבים העריצו אבל הרגשתי בו משב רוח של שרלטנות (והנסיעה בלימוזינה מזכירה גם את “קוסמופוליס” של דיוויד קרוננברג, שנעשה במקביל, אבל למרות הלימוזינה שני הסרטים שונים למדי). האם גם כאן נכנסתי לקולנוע של שרלטן? האם יתכן? הרי לאוס קראקס הוא אחד הנועזים, המבריקים והמטורפים ביוצרי הקולנוע של ימינו, יוצר כה אידיוסינקרטי שקשה לו ליצור בימינו, כי הוא לא מתאים לשום רובריקה (“מנועים קדושים" מזכיר את גודאר של סוף שנות הששים – התקופה האהובה עליי שלו – ימי "וויקאנד" ו"2 או 3 דברים שאני יודע אודותיה"). מדהים שבתחילת שנות השמונים, כשהוא רק יצר את סרטיו הראשונים והמאוד מסוגננים (“זה אצלה בדם" היה אחד הסרטים המדוברים בתל אביב של אמצע שנות השמונים) הוא נחשב על ידי התקשורת כבן דורו ועמיתו של לוק בסון, שגם התגלה אז כיוצר "פוסט-מודרני", שמספר סיפורים היפר-מסוגננים בלב פריז. איפה לוק בסון, אחד המפיקים העשירים של אירופה ויצרן סדרתי של סרטי פעולה נוסחתיים, ואיפה קאראקס שנותר אחד היוצרים הכי קיצוניים (והכי מובטלים) של ארצו?
אז אם אתם לא נשברים ונוטשים את הסרט באמצע – ואני צופה ש"מנועים קדושים" יהיה אחד הסרטים שהקהל שיכנס אליו באופן אקראי בסינמה סיטי יגלה אליו הכי פחות סבלנות; זה סרט שמתאים לסינמטקים בלבד, וגם אז תשמעו לא מעט מלמולים זועפים – נדמה לי שכמה דקות אחר כך ההיגיון המלופף של הסרט יתחיל להסתדר. כל כמה דקות נכנס הגבר למכונית ונוסע הלאה. בכל פעם הוא מקבל משימה. או תפקיד. הוא מתכונן אליו, מתאפר, קורא רקע, ויוצא לבצע את משימתו. ובהדרגה הסרט מתחיל להתפענח. הרי אנחנו התחלנו בקולנוע, ובחלום. אז יש לנו כאן רצף של סרטים, או רצף של חלומות. ובעצם, כך אני מפענח את החידה הזאת, קראקס לוקח אותנו בלימוזינה עם השחקן הזיקיתי הקבוע שלו דני לאבאן למסע בין סוגי קולנוע שונים: יהיה סרט פשע, תהיה מלודרמה, יהיה סרט צועני, יהיה מיוזיקל (עם קיילי מינוג), יהיה סרט מדע בדיוני מלא אפקטים וסקס בין חוצנים. ואולי אלה חלומות, ומסע של אדם במשך יום ולילה לאורך חיים שלמים – מנעורים ועד מוות. משפיות ועד טירוף. מהמודע אל התת מודע. המציאותי אל האבסורדי. תשעה-עשרה סרטים שונים מתחבאים ב"מנועים קדושים", כולם וירטואוזיים בעשייתם ובתעוזתם. קולנוע כזה – שהוא גם עשוי לעילא וגם משאיר לקהל (זה שאינו ישן) שפע מקום לנתח אותו ולהרהר בו – נדיר למצוא בעולם.
נ.ב:
הסרט הזה גם מזכיר לי כמה חשוב קונטקסט כדי לפענח יצירות מאתגרות. לפני כמה שנים השתתף קראקס בסרט אנתולוגיה בשם "טוקיו" בו הוזמן לביים סרט קצר בטוקיו (לצד מישל גונדרי ובונג ג'ון-הו). הסרט הקצר ההוא היה בעיניי משונה, סתום ודי דוחה, וסיפר על טיפוס בשם מרד (Merde), שיוצא מהביוב עם חליפה ירוקה כמו לפרקון וציפורניים ארוכים ומתחיל להטיל כאוס בעיר. לא הבנתי מה קראקס רוצה ממני. הסצינה הזאת נמצאת גם ב"מנועים קדושים", וכעת הקונטקסט הופך אותה לקצת יותר קלה להבנה. ובעיקר לדי מצחיקה. השד/מפלצת הזאת יוצא מהביוב ומתנכל לכל מה שמייצג יופי – הוא אוכל פרחים ומטריד דוגמניות (אווה מנדז). עכשיו אני מבין ש"טוקיו" היה הפיילוט ל"מנועים קדושים" כשרק קראקס הבין איך הפיסה הזאת תתחבר לפאזל.
היי משהו קטן, העין העכורה: merde יוצא מתוך פתח ביוב שנסגרת עליו איריס – הדימוי של העין/עדשה הוא מרכז הכובד של הסרט. ולא בכדי הוא משתולל והורס.
תלוש מידי לטעמי. הופסק גם אחרי 40 דקות בערך.
הינה רעיון לסרט: בסצינה הראשונה יש רק אותי מדבר עם חתול כ 20 דקות.
בסצינה השניה אני כבר בעל יכולות לדבר עם עצים. וזה נמשך באופן בו אני מדבר עם העצים על אלגברה מתקדמת (מעורפל ולא מושך)..
זה בערך הרעיון בסרט הזה. אוסף של רעיונות מעייפים, שגם אם יש בינהם יותר קשר מימה שאני תופס, עדיין..
סרטים בהם אלמנט המקוריות גבוה אבל אלמנט ההנאה בעיניי אפסי.
יש גם מקורי, דמיוני וטוב (יותרר) – טרנטינו, אלמודובר, טים בארטון של פעם.
רוצה עוד קצת להרחיב במה חסר פה:
נניח והלכת על הרעיון השאפתני הזה, של לתת משימות הזויות לאותו אדם,
לגלם דמויות שונות, כל דבר אפשר לעשות עם יותר שכל ישר ועומק,
תראה, נניח, יותר סיבות ומניעים לכל דמות שהוא מגלם, בעניין הסבתא,
תראה איך בתור סבתא, נניח, הוא רואה כמה החיים קשים יותר, באופן יותר בולט וברור, מאשר מביט בריצפה. תראה אותו סובל מהקנטות של אחרים.
תראה מניע לזה, כי אולי סבתו נפטרה שהיה בגיל קטן וזו דרכו לחזרו אליה.
עכשיו, אני מודה שבגלל שראיתי רק חצי שעה ראשונה, אני בטוח שיש יותר רבדים מימה שראיתי.
עם זאת, עומד לגמרי מאחורי העניין, במאים שאפתנים צריכים ללמוד שאם אין סיבות, מניעים ואג'נדות, לאירועים, ולדיאלוגים, הכל נותר במקום מבולבל, מפוזר ויומרני.
ואני גם חושב שבמאי שיש לו יותר שיט מעניין ואמיתי לומר, לא היה לוקח 208 שנים בין כל סרט.
את "אהבה" של האנקה התחלתי לראות והופסק בגלל משהו טכני, בסך הכל סרט מעניין וכאלה (ריאליסטים ואנושיים, יותר מהרוב של האנקה) אני אוהב בהרבה מאשר יומרות בלתי נגמרות.
אתה כותב שראית רק חצי שעה מהסרט ואז אתה מבקר אותו? מי אתה אדוני?
שניצר קוטל את הסרט.
סרט פנטאסטי
האם ידוע לך אם הסרט יהיה מוקרן גם בעוד מקומות חוץ ממוזיאון תל אביב, ראשון ורמת השרון?
לא ברור לי למה שיהיו הרבה צופים לסרט אם יש רק 3 מקומות בכל הארץ? וזה בלי קשר לעלילה..
ממש מחכה לסרט הזה.. בינתיים רואה את הטריילר בREPEAT
לא… אבל הסרט הזה שווה אפילו נסיעה לגרינלנד
אחד הסרטים הכי מטריפי מוח שיצאו השנה.
את הסצינה של מרד אני רואה שוב ושוב ושוב ומראה לכל בנאדם רנדומלי שאני פוגשת. קולנוע מאתגר וקריפטי, אך עוצר נשימה. אם קאראס לא היה כזה אנטיפט בראיונות (ובמסיבת העיתונאים בקאן, נניח), אולי הוא היה זורק קצת רמזים שהיו עוזרים לפענח את התעלומה הנרטיבית הזו. למרות הכל, נהניתי מאוד.
הסרט, שעוסק בהתחזויות ותחפושות, והמסכה היא אחד הדימויים המרכזיים בו, מזכיר מריונטה. חוטיה הבלתי נראים, כמו אלה הנראים, נשלחים אל העבר ואל העתיד. וזהו גם עברו של הקולנוע כולו, שנמוג אל תוך הזיכרון, ועתידו של הקולנוע המתמוסס מול עינינו. חוטים אלה נקשרים בחיים ומתחברים אל המוות, ששניהם שוהים במציאות של הסרט, וגם בהווייתה של האמנות שמייצגת אותה מול עינינו כממשות וכחלום.
את זה כתב אורי קליין בהארץ. ורק אלוהים יודע למה הוא מתכוון.