"עלובי החיים", ביקורת (וגם: "אנה קרנינה")
פורסם ב"פנאי פלוס", 6.2.2013
שתי קלאסיקות ספרותיות – האחת מרוסיה, השניה מצרפת – שראו אור בהפרש של כעשר שנים זו מזו בשלהי המאה ה-19 הפכו בעונת האוסקרים הנוכחית לסרטי קולנוע גדולי מימדים בהפקות בריטיות דווקא. המתוקשר מבין שני הסרטים הוא "עלובי החיים", על פי ויקטור הוגו (שראה אור ב-1862), המועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ולפרסים בכירים נוספים; ההפקה השנייה היא "אנה קרנינה", על פי לייב טולסטוי (שראה אור ב-1873), המועמד לאוסקר בקטגוריות מינוריות יותר (פסקול, תלבושות). קרי, על פי האוסקר נדמה ש"עלובי החיים" הוא המשובח מבין השניים, ולמעשה – ועל פי טעמי האישי – זה הפוך: “אנה קרנינה" הוא טוב לאין ערוך יותר מ"עלובי החיים". ובאופן מעניין, שניהם נוקטים גישה סגנונית דומה בעיבוד: שניהם הופכים את הספר להצגה, ואותה הם הופכים לסרט. במקרה של "עלובי החיים" את העבודה הקשה כבר עשו להם: הסרט הוא פחות עיבוד של הרומן עב הכרס ולמעשה עיבוד של המיוזיקל הבימתי שרץ רבבות פעמים על במות ברודוויי, ווסט אנד ושאר העולם, והפך למעין פולחן דתי כמעט של לא מעט מעריצים שהיו צופים בהצגה הזאת שוב ושוב באקסטזה קתרטית (זהו המיוזיקל שרץ הכי הרבה על במות לונדון, יותר מ”פנטום האופרה” אפילו).
אני מודה, כשמספרים לי שלוקחים יצירת מופת ספרותית קלאסית ומעבדים אותה לסרט חדש, אני מגלגל עיניים ומעקם פרצוף. אני קצר סבלנות לסרטים שאמורים להיות יצירות מופת עוד לפני שאתה רואה מהם פריים, ושיש אווירת קדושה סביבם. זה גם נראה לי קולנוע שיש לו פוטנציאל להיות מיושן למדי, ובעיקר נדמה לי שיש תחושת "ראינו כבר". קראנו את הספר, ראינו את ההצגה, צפינו בעיבוד הטלוויזיוני, ראינו גרסה קולנועית קודמת, למה עוד אחד?
כשנודע ש"עלובי החיים" יהיה סרטו השני של טום הופר אחרי האוסקרים שלו על "נאום המלך", גלגלתי עיניים עוד קצת. עם כל חיבתי ל"נאום המלך" אני חוזר על עמדתי: הופר הוא במאי מאוד מוגבל. מאוד. יש לו אוצר מילים קולנועי מצומצם מאוד והוא מנייריסט נוראי. אבל אני מודה: “עלובי החיים" הפתיע לטובה. דעתי לגבי הופר לא השתנתה (תכף ארחיב לגביה), אבל גם המעלות שלו ב"נאום המלך" מודגשות כאן: כשצריך לסחוף, הוא יודע לסחוף. והוא יודע לעבוד עם שחקנים: קולין פירת זכה באוסקר על "נאום המלך" ויש סיכוי שגם "עלובי החיים" יזכה את אחד משחקניו באוסקר (ראו טור צד משמאל). אם זה אכן יקרה, הופר יהפוך למושא הערצה אצל שחקנים – בואו אליו אם אתם חושקים באוסקר. מה שאומר שמעמדו רק יתחזק, לא משנה מה דעתי האישית על הבחירות הוויזואליות שלו.
מי שלא מכיר את "עלובי החיים" המיוזיקל, ראוי שיידע: זה יותר אופרת-פופ ממיוזיקל. כלומר, הדמויות שרות את תפקידיהן לאורך הסרט כולו. זהו סרט מושר. הסיפור, אין מה לומר, מרגש, ועוסק בחסד. ז'אן ולז'ן (יו ג'קמן) הוא גנב שיוצא מהכלא אחרי 19 שנים. אבל כאסיר משוחרר, אות קלון דבוק בו שגורם להיות לנדוד ולהיות מנודה. כשהוא נמצא בשיא ייאושו, הוא נתקל באקט כביר של חסד מצד כומר, ושם הוא נודר לחזור בתשובה ולהפוך את חייו לטובים ומועילים, ולעזור לנזקקים. הוא עוטה על עצמו זהות חדשה ומתחיל את חייו מחדש. אלא שהסוהר שלו, ז'אבר (ראסל קרואו), לא מוכן להרפות מעברו. בעולמו של ז'אבר אנשים אינם משתנים: גנבים תמיד יהיו גנבים, ואנשי החוק תמיד יהיו אנשי חוק. שנים אחר כך, כדי לעמוד במילתו להרבות טוב, חמלה וחסד בעולם, ולז'ן צריך לחשוף את זהותו, ובכך להפוך פעם נוספת למושא רדיפתו של ז'אבר – כשברקע צעירי פריז מתארגנים לקראת התקוממות. למרות שחסד הוא רעיון על-דתי, ולמרות שמבחינה מוסרית ורוחנית התימות שלו אוניברסליות, הדגשים הנוצריים של הסיפור מובלטים: תפקידנו בעולם הזה לסבול, ולחיות חיים של עליבות, כדי לזכות להגיע אל העולם הבא.
טום הופר עובד על שטיקים. אחד הבולטים שבהם היא מצלמה נמוכה, שטה בתנועות ארוכות ועם עדשה מאוד רחבה. תקריבים בעדשה רחבה יוצרים תחושה גרוטסקית למדי (טים ברטון וטרי גיליאם מרבים בזה, כדי להדגיש את הגרוטסקה), אבל הופר מנסה לעשות בעדשה רחבה שימוש רגשי וריאליסטי. על פי רוב, לתחושתי, התוצאה של השימוש המופרז באלמנט הסגנוני הזה יוצר שילוב לא נעים בין כיעור ובין גרנדיוזיות. אבל כמו שעון מחוגים מקולקל, שעדיין מדייק פעמיים ביום, כך גם הבימוי של הופר: הוא עובד על מחוות עצומות מבע לכל אורך הסרט, כמו מי שכותב טקסט שכולו מודגש באותיות גדולות, בבולד ובקו תחתון להדגשה יתרה, אבל בכמה רגעים, ברגעי השיא שלו, זה מתיישב עליהם בול. כך היה ב"נאום המלך" וכך קורה – בבומבסטיות עצומה – גם ב"עלובי החיים". טום הופר מביים בפול ווליום, כל סצינה היא גימיק. אבל לרגעים זה מושלם. מי שהרוויחה מזה היא אן האתאוויי: דמותה, פאנטין, דמות משנית בעלילה, אבל חשובה לקידומה, הדמות הכי עלובת חיים והכי אומללה בסיפור הזה, מקבלת רגע של חסד מיוצרי המחזה ומקבלת את השיר שהוא ככל הנראה הכי מוכר ומפורסם מתוכו, "חלמתי חלום". הופר והאתאוויי מבצעים את השיר הזה בשוט אחד, בטייק אחד, בקלוז-אפ אחד (אני מניח שהקליפ של שינייד אוקונור ל"שום דבר לא ידמה לך" היווה כאן השראה). זה הרגע שבו במאי נותן את הכבוד לשחקנית שלו, שעושה עבודה מרהיבה. תגידו תיאטרון, ואני אגיד: אין קלוז-אפים כאלה בתיאטרון. מסופקני אם שחקנית המגלמת את פאנטין על במה יכולה להגיע לנואשות ולאינטימיות של האתאוויי בשוט/שיר הבודד הזה. מחיאות כפיים. מסך.
כך שהופר אינו במאי גדול או חשוב בעיניי – כמו רוב מרשל, הבמאי של "שיקגו", גם הוא ככל הנראה הגיע לשיאו – אבל הוא יודע לספק רגעים אפקטיביים. ובסופו של דבר, בזכות ההפקה, השחקנים וגם המניירות (שמתאימות לא רע למחזמר מנייריסטי בפני עצמו) התוצאה למעשה מהנה למדי.
גם ל"אנה קרנינה" אין לי יותר סבלנות – הניחו לי מסיפור ה"אני נשואה לבעלי הדתי, מאוהבת בקצין השרמנטי והורגת את עצמי משברון לב”. אבל במקרה הזה הייתי סקרן קצת יותר: בכל זאת, ג'ו רייט הוא מבחינתי אחת ההפתעות הגדולות של השנים האחרונות. במאי בריטי שבתחילה נדמה שהוא מביים טלוויזיה על מסך גדול, אבל מזה שלושה סרטים הוא נהיה אחד היוצרים היותר מפתיעים של ימינו. תחילה עם "כפרה" הנהדר, ובשנה שעברה עם "האנה". לא סרט גדול או חשוב, מעין פרויקט צידי בין יצירת מופת אחת לשנייה, אבל כזה שמבהיר שרייט מחפש את עצמו בקולנוע וחושב תמונות וסאונד באופן מרהיב ומבריק. ב"אנה קרנינה" רייט פוגש פרטנר מושלם: את טום סטופארד שכתב את אחד התסריטים הגדולים של השנה בעיניי. סטופארד, מחזאי גאון (“רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") ותסריטאי עילוי (“שייקספיר מאוהב"), מוקסם תמידית מהרעיון של החיים כבמה, והבמה כחיים. סטופארד ורייט הגו את אחת האינטרפרטציות המבריקות ל"אננה קרנינה": קרנינה למתקדמים אם תרצו. בהנחה שאתם מכירים את עיקר הסיפור המלודרמטי ולא זקוקים לסרט למטרות תקציר, הם מזקקים אותו מכיוון אחר. באקט אמיץ מאין כמוהו רייט וסטופארד הופכים את "אנה קרנינה" למעין הצגת תיאטרון: הכל על במה, ולכן הכל מלאכותי, והכל בנוי על פי תימות ידועות מראש: רכבת במערכה ראשונה תהרוג בסוף המערכה השלישית. הם בונים את "אנה קרנינה" כמיוזיקל ללא שירים, כסרט שהפעולה שבו היא כמו מחול, שרגעי הפאתוס הן סצינות אופראיות בגודלן. זו התערבות בוטה במקור, ודומני שרק במאי גדול ואמיץ וחצוף, מישהו בסדר הגודל של אינגמר ברגמן בשנות השבעים, היה מעז לעשות כזה דבר. ובזכות הגושפנקה של סטופארד, מדהים לראות את רייט הופך לבמאי שמוחו פשוט קודח מרוב רעיונות. זה קרנינה למתקדמים, כי בגלל שהסיפור ידוע מראש – וגם מודע לכך שלמות בגלל אהבה זה כזה פאסה – הדגש מושם דווקא על האלמנטים החברתיים והפילוסופיים של הסיפור. זה מפגש בין רעיונות ותפיסות עולם, הרבה יותר משזה הסיפור הרומנטי הגדול בכל הזמנים. סטופארד נוגע ברעיונות החברתיים והדתיים של טולסטוי הרבה יותר מגרסאות קולנועיות קודמות לסיפור, שהפכו אותו לאופרת סבון. יש לזה מחיר: “אנה קרנינה" הוא סרט מבריק, אבל לחלוטין לא מרגש. כלומר, בהנחה שאתם לא מתרגשים מווירטואזיות קולנועית, תסריטאית ונראטיבית שהסרט הזה פשוט גדוש בהן. אם ג'ו רייט היה מביים את "עלובי החיים" היינו מקבלים יצירת מופת.
נ.ב:
הוגו
זו היתה שנה מצוינת לוויקטור הוגו, הסופר הצרפתי שהלך לעולמו ב-1885. חוץ מהשיבה של "עלובי החיים", ספרו המפורסם ביותר, לחיינו בתור סרט אמריקאי-בריטי בכיר המבוסס על המיוזיקל הוותיק. ובנוסף לזה, הוגו מוזכר כמי ששיר פרי עטו, "כמה טוב להיות עני", היווה השראה ליצירת "שלגי קילימינג'רו", שעדיין זוכה להצלחה נאה ומפתיעה בסינמטקים. וסרט שלישי על פי כתבי הוגו נעשה השנה: הפקה צרפתית מחודשת ל"האיש שצחק". לפני כתשעים שנה זה היה אחד הסרטים האילמים הגדולים של ראשית הקולנוע, וכעת הוא זכה לרימייק בכיכובו של ז'ראר דפרדייה, שהיה אמור להגיע כבר ארצה אבל ככל הנראה נגנז.
אני מאותם אנשים שעליהם דברת בהקשר של פולחן דתי שהם עושים למחזמר. מאז שמעתי אותו לראשונה, בסוף שנות ה-90, בהפקה שלו בארץ, המחזמר הזה הפך לאהבת חיי המוסיקלית. בלי צחוק, אין פיסת מוסיקה ששמעתי יותר מזו, ברמה של מספרים תלת ספרתיים. המחזמר הזה הוא התנ"ך שלי… תעיר אותי באמצע הלילה, זרוק לי שורה, ואני יודע להשלים בלי לחשוב בכלל.
לכן, אני לא בדיוק האדם הנכון לשאול אותו לגבי הסרט. אני מכור מראש, ולא היה סיכוי שאני לא אוהב אותו (אגב, הספר הוא הספר האהוב עלי ביותר). יחד עם זאת, אני מסכים איתך בביקורת עליו. השימוש בקלוזאפים ובעדשה רחבה מוגזמים מדי. אפילו למעריץ כמוני, זה עושה כאב ראש. ולא פלא שהקטע המוצלח בסרט, אחרי זה של האתווי, הוא one day more – כאן הופר נוטש את השטיק הקבוע לטובת עריכה מחוכמת ויפה.
הבעיה שלי עם הסרט היא חלק מהשחקנים, שפשוט לא יודעים לשיר (כשחקנים כולם אגב טובים). בעיקר הדברים אמורים בראסל קרואו. אני תוהה מה גרם להופר ללהק אותו לתפקיד הכל כך חשוב של ז'אבר. זה לא השירה שלו, כי הוא נשמע נורא ואיום ברוב המקרים. אבל השירה היא העיקר כאן. אי אפשר היה לו למצוא שחקן שגם יודע לשיר לתפקיד? גם ג'קמן אינו עילוי לדעתי, אבל יחסית לקרואו הוא מדהים בשירתו. דווקא הצעירים מצאו חן בעיני מאד, בעיקר השחקן שמגלם את מריוס.
ואגב, לא אמרת דבר על הסטים היפהפיים והמרשימים של הסרט, שמוסיפים לתיאטרליות הגדולה שלו. מהיתרונות שלו לטעמי.
בסופו של דבר, אני אהבתי את הסרט. אבל כאמור בגלל ההערצה הגדולה שלי למחזמר, לא היה סיכוי שאני לא אוהב אותו. נגיד כך, אני מקווה שלא יעברו עוד 30 שנה עד להפקה הבאה, ושמי שיפיק אותו קולנועית בפעם הבאה יהיה במאי יותר מוכשר מהופר.
גם אני מעריץ נלהב של המחזמר עלובי החיים. גם אני שומע את המוזיקה אין ספור פעמים, ואני מאוד אוהב את הספר. לצערי ראיתי את המחזמר על הבמות רק 13 פעם.
מאוד אהבתי את הגרסא הקולנועית של המחזמר. לעומתך יאיר, אני דוקא חושב שהבחירה של טום הופר כבמאי לסרט, היתה מאוד מוצלחת וגם הוכיחה את עצמה.
מחזמר הוא ז'אנר ששייך לתיאטרון. הדמויות שמלהיבות את הקהל כשהן שרות ורוקדות על הבמה, נראות הרבה פעמים מגוכחות ולא אמינות על מסך הקולנוע.
זאת הסיבה שכשמעבירים מחזמר מהבמה למסך, צריך להתאים את המחזמר למדיום הקולנועי, וגם לדאוג שהתוצאה תיראה אמינה, וזה דבר לא קל.
לדעתי טום הופר עמד המשימה הזאת בהצלחה. הוא דאג לצלם בהרבה לוקיישנים שלא ניתן להביא לבמת התיאטרון. הוא חיפש כל מני משמעויות נסתרות בין השורות, דאג לשנות דברים שנראים נפלא על הבמה, אבל לא נראים אמינים בקלונוע, הוסיף כמה סצנות שמופיעות בספר ומשלימות תמונה שנראית לא שלמה על הבמה. הוא שינה חלק מסדר השירים- ובצורה מאוד יפה, מעניינת והגיונית.
בנוסף כמו שרשמתהוא הדריך את השחקנים בצורה נהדרת. זה נכון שהקולות שלהם לא מדהימים כמו הקולות של השחקנים על הבמה בלונדון. אבל יכולת המשחק שלהם מחפה על החיסרון הזה. התוצאה של שירה חיה על הסט מוכיחה את עצמה.
התוצאה היא שאחרי שראיתי את המחזמר על הבמה כמה פעמים, ושמעתי את המחזמר אין ספור פעמים במשך 28 שנותיו, קיבלתי בקולנוע ראשוניות. חידוש – משהו שלא ראיתי קודם (ושאני אשמח לראות שוב). והכי חשוב, נדהמתי והתרגשתי כך שמבחינתי הסרט באמת עשה את העבודה.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם את הגרסא הקולנועית של הסרט הזה היה מביים במאי שמרן וחסר השראה כמו כריס קולומבוס (רנט) או כמו ג'ואל שומכר (פאנטום האופרה).
הרבה ממחזות הזמר שמעובדים לקולנוע נוחלים כישלון חרוץ. נראה לי שדוקא המחזמר הזה יצליח.
נ.ב
בנוגע לצילום בעדשה רחבה, אני מוכרח להודות שאני לא מבין בנושא הזה, אבל אני מאוד אוהב להתעדכן מהבלוג שלך.
ויקטור הוגו וטולסטוי מתהפכים בקבר שלהם, מה מתהפכים? עושים סלטות.
ההצלחה של "שלגי הקילימנג'רו" היא הרבה הרבה יותר מהצלחה נאה ומפתיעה בסינמטקים.
יש מעט מאד סרטים שמצליחים להתקרב ל – 100,000 צופים מבלי שיוצגו בסינמה סיטי וביס פלנטים. כך שמעבר לעובדה שזו הצלחה גדולה מאד, שגם סרטים הוליוודים עתירי כוכבים ומועמדויות לאוסקר יכולים לחלום עליה, זו הצלחה שגם מלמדת דבר או שניים מאד חשובים על שוק הקולנוע בארץ היום.
לא כל כך מסכימה איתך לגבי "אנה קרנינה". כלומר, הסרט יפה מאוד (אם כי ארוך מידי ולקראת סופו נדמה שהתסריט מעט נפרם, שזה מוזר כי בכ"ז מדובר בסטופרד) – אבל הרעיונות החברתיים שמועלים שם לא מקבלים את הפיתוח שמגיע להם.
בסופו של דבר, כמו שאמרת, "למות למען האהבה" זה אכן פאסה וגם הרעיון של אישה בוגדת = אישה מנודה לא עדכני יותר. אז חוץ מאשר להתמקד בשטיקים תסריטאיים ואסתטיים (כל העולם במה, וכו' וכו') אפשר היה לנסות להפוך את הסרט למשהו שעוסק בשאלות של מוסר. רייט / סטופרד לא עושים את זה, ולכן אחרי שנרגעים מהאסתטיקה המדהימה ומההברקות של הבימוי, הסרט לא מצליח להמריא מבחינה רגשית (גם המשחק ההיסטרי של קירה נייטלי לא תורם לזה – ובכלל, נמאס כבר לראות אותה במחוכים). בסופו של דבר יצאתי מהסרט ללא תחושת התעלות, וזה חבל, כי אפשר היה לעשות יותר מהחומרים האלה.
גם לטעמי אנה קרנינה הוא סרט מצויין אחר ושונה, עבודה נפלאה של רייט וסטופארד.את עלובי החיים ראיתי רק פעם אחת בחיים בצורת מחזמר. ואולי את הגרסה הספרותית עם ליאם ניסן.ההפקה החדשה של הסרט מעוררת בהחלט הערכה בגלל השאפתנות של הופר.זו גדולתו וזו גם חולשתו.שלש שעות עוברות בצורה מסחררת אך גם מאד מתישה.הסערה שבה הוא מביים את סצינות המתרסים ההקרבה והנצחון של המוני המדוכאים ברחובות פריס היא משיאיו של הסרט.אלא שהגודש היומרני של כל הסצינות בסרט הוא בעוכריו.נדמה שהסרט מסתחרר בין שיא אחד למשנהו. זה מעייף ומעצבן. בסופו של הסרט כל הזיקוקי הדינור האלה התפוגגו כלא היו, והסרט לא הותיר בי את רישומו, כאילו לא זכרתי שראיתי אותו בכלל.