08 יולי 2013 | 00:19 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים 2013, היום השני: אגדות ומשלים

“Upstream Color”

עוד כמה סרטים מפסטיבל ירושלים שראיתי:

 

“לוויתן” ו“Upstream Color”

כשאני מגיע לפסטיבל קולנוע, זה מה שאני מחפש, את הסרטים האלה. את האתגרים. הקולנוע שמגיע לבתי הקולנוע נשלט כולו על ידי עלילה. יש סרטים עם יותר עלילה (מסחריים) ויש סרטים עם פחות עלילה (ארט-האוס), אבל בסופו של דבר מה שמניע את הסרט זו עלילה, זה סיפור, זו סיבה ותוצאה. והרי קולנוע הוא כל כך הרבה יותר מזה. המפיצים בארץ לא רוצים שתדעו את זה, כי עלילה – כמו מלודיה במוזיקה – הוא הדבר שתופס, הוא הדבר המתקשר, הוא הסוכר שעושה חשק לעוד. אבל פעם-פעמיים בשנה, בעיקר בפסטיבלי קולנוע – או כשאחד המפיצים משתבשת עליו דעתו והוא מביא סרט כמו “מנועים קדושים” או “אור שאחרי האפלה” (שלא אהבתי, אבל הייתי אמור לאהוב) שהדבר העיקרי בהם הוא תחושה של חידה, העיקר בהם אינו הטעם אלא המרקם, ומה שמניע אותם אינה עלילה מובחנת אלא האווירה, ההפשטה של הנראטיב. הסרטים שיש בהם מימד של משל, שהצופה הער מנסה לבנות את הרצף שלהם, ואת המשמעות בראשו.

המרתק הוא לא רק להתפעל מהסרטים ברמה החיצונית, אלא גם לחפש את המפתחות לפיענוחם, מפתחות המסתתרים ביצירות עצמן.

“לוויתן” הוא לכאורה סרט תיעודי. אלא שגם בסרטים תיעודיים אנחנו כבר מצפים לעלילה, לנקודות מפנה, לרגעים דרמטיים שלא יאומנו. ב”לוויתן” אין דרמה, לפחות לא במובן התסריטאי של המילה. למעשה, “לוויתן” אמור להיות בכלל סרט אנתרופולוגי, התבוננות מחקרית, מדוקדקת, בעולם, בסביבת עבודה, בהביטאט. יוצרי הסרט תיעדו את עבודתה של ספינת דייגים מול חופי מסצ’וסטס. הם מיקמו תריסר מצלמות ברחבי הסירה ותיעדו כל פינה, מהזוויות הכי לא צפויות. הסרט מתחיל – אם זיהיתי נכון ואם לא מצמצתי ברגעים הלא נכונים – עם שוט של 13 דקות שבו המצלמה למעשה מסונכרנת לנקודת המבט של השרשרת שמעלה את הרשת אל הסירה. זה מתחיל עם כתמי צבע לא מוסברים, עד שהמצלמה מתייצבת ואנחנו מבינים שאלה שמי הדמדומים, השכם בבוקר, וזו הרשת הנאספת. בסצינה אחרת, המצלמה מתעדת את נקודת מבטם של הדגים המתים והגוססים הצפים על סיפון הסירה, המצלמה – מן הסתם מותקנת על מצוף – צפה לצידם, הלוך ושוב, קדימה ואחורה, לפי טלטולי הסירה. ואז מתחילים הדייגים לטפל בתבואת הים – הדגים ופירות הים. וזו סצינת טבח מבעיתה. קשה להאמין כמה דם יש לדגים, ואיך סירת דייגים נראית עד מהרה כבית מטבחיים. זה המקום בו רוב הקהל קם ועוזב.

אבל בפתיחתו, נרמז לנו שיש כאן יותר מרק תיעוד אנתרופולוגי של מצלמות המדמות זבוב על הקיר. שם הסרט הוא “לוויתן” (כך במקור. “Leviathan”), והוא עוסק בסירת דיג. רמיזה ל”מובי דיק”, מן הסתם. הסרט נפתח בציטוט מתוך ספר איוב, מה שלוקח אותנו אולי לחיפוש אחר פרשנויות תנ”כיות. והשם הזה, “לוויתן”, הוא שמו של חיבור פילוסופי-מדיני מאת תומאס הובס. וזו מה שהאמנות הזאת מפעילה בנו: מצד אחד, שיעור בהלכות והנהגות הדייגים – מעגל החיים – וסרט שאולי יניע צופה או שניים לוותר על דגים מתפריטו בשל האלימות שבה התבואה הזאת נקצרת; אבל ככל הנראה גם איזשהו משל גדול יותר – האדם מול הטבע וכל זה.

ב”Upstream Color” משתלט טיפוס תמהוני על מוחם ותודעתם של קורבנותיו וכחלק מהשליטה שלו עליהם הוא מכריח אותם להעתיק ולשנן את “וולדן”, חיבורו של הנרי דיוויד תורו. והרי ברור ש”וולדן” הוא המפתח לפיענוחה של היצירה הזאת – מהיפות והמשונות שנראו באחרונה בקולנוע. “וולדן” כאן ו”לוויתן” כאן, ומי שצופה בשני הסרטים האלה בסמיכות במהלך הפסטיבל, מבין שיש כאן מאמרים מופשטים/אסתטיים על הקשר שבין האדם לטבע והשאלה הבלתי נמנעת: מי שולט במי?

“Upstream Color” – “צבעים במעלה הזרם”? – מוגדר כסרט מדע בדיוני. הוא מגיע מאת המנהדס-שהפך-במאי שביים את “פריימר”, טקסט-בוק על מדעי המסע בזמן שפשוט אי אפשר היה להבין אותו, זה היה כמו לקרוא ספר נוסחאות בפיזיקת קוונטים. ביחס לסרט ההוא, הסרט החדש כמעט נהיר, אבל גם הוא לא ממש. יש איזושהי תולעת שחשיפה אליה יוצרת מעין סנכרון או תלות של זכרונות ותודעה? יש איזה עניין של תגובה לצלילים? יש איזה עניין של עירוי דם עם חזירים, שקולטים אליהם את התולעת הזאת ואז נהיים נשאים של הטפיל הזה? יש כאן אלמנטים (מינוריים) מסרטי מגיפה ומסרטים כמו “חוטפי הגופות”, שבהם בהדרגה נדמה שעוד ועוד אנשים נחשפים לדבר הזה. אבל במרכז הסרט שני אנשים – שניהם כנראה נחשפו לתולעת הזאת, הם מאוהבים, אבל הם לא מבינים למה, והזכרונות שלהם מתערבבים זה בתוך זה. ואני בכלל לא בטוח שהבנתי מה בכלל קורה שם. אבל זה היה סרט יפה. מצד אחד, יש בסרט משהו מהעולם של סטיבן סודרברג, בעיקר בעריכה שיוצרת סצינות רצופות מאוסף שוטים ממקומות ומזמנים שונים. מצד שני יש כאן משהו מהעולם של טרנס מאליק – העלילה היא רק מתווה כללי, המבט בטבע הוא העיקר. גם אם הטבע הזה מומצא. למעשה, לצד “אל הפלא”, סרטו של מאליק שגם הוא מוצג בפסטיבל, “Upstream Color” הוא המונטאז’ הפיוטי הכי יפה שראיתי השנה. וזה לצד זה – “לוויתן” ו”Upstream Color” מציגים סצינות יפהפיות עם ציפורים. ושניהם מנסים לתרגם לתמונות מאסות פילוסופיות, שזקוקות לפיענוח עמוק יותר מאשר המבט התיירותי שהריכוז הפסטיבלי שלי מאפשר לי.

וגם: האנלוגיה שבין התאהבות ובין ביולוגיה שמקרבת את “Upstream Color” ל”צל הימים” של מישל גונדרי: שני סרטים שבהם אהבה משולה ללבלוב ולפריחה. ואז לקמילה ונבילה.

=======================

“שחמט מחשבים”, אנדרו בוג’לסקי

הטרנד העכשווי הקולנוע העולמי הוא כיעור? “שחמט מחשבים” של אנדרו בוג’לסקי מתרחש בתחילת שנות השמונים ומצולם בווידיאו שטופל כדי להיראות כאילו זה צילום VHS ירוד. זו כבר הפעם השלישית שאני רואה את הטריק המכוער הזה בחודשים האחרונים, כמין דרך לשחזר את הלוק של שנות השמונים. זה היה ב”לא” הצ’יליאני, שמתרחש ב-1988, וזה היה ב”ברוכים הבאים ומשתתפים בצערכם” של ליאון פרודובסקי, שמתרחש ב-1991. בגלל ש”ברוכים הבאים…” היה קצר, וגם היה מצחיק, השימוש שלו במראה הכמו-ביתי – כדי לתעד נקודת מבטו של ילד עם מצלמה – היתה מוצדקת ועבדה. כל אלה, נדמה לי, עושים את מה שספייק ג’ונז כבר עשה מזמן כאן, כשבחר לצלם בפורמט ביתי במקום בפורמט מקצועי, כדי לדמות וידיאו מחתרתי ו”אמיתי”. “שחמט מחשבים”, כמו “לא”, כיבו אותי תוך דקות ספורות, בגלל ההתחכמות הזאת.

==================

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה