טום הנקס. האיש שאומר לאמריקה: "יהיה בסדר"

דיברתי על טום הנקס, פול גרינגראס, "חדשות העולם הגדול" והסרט התיעודי "אלף חתכים", שגם עוסק במגיפת הפייק-ניוז, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

טום הנקס היה מועמד לאוסקר בפעם השישית, על תפקידו בתור פרד רוג'רס בסרט "יום יפה בשכונה" ב-10 בפברואר 2020. חודש אחר כך, ב-12 במרץ, הוא עידכן את העולם בחשבון האינסטגרם שלו שהוא נדבק בקורונה, בעודו על הסט של סרטו החדש של באז לורמן באוסטרליה. בין שתי נקודות הזמן האלה, שחודש מפריד ביניהן, נמצא הסיפור של מה שקרה לעולם המערבי, שעבר מנורמליות ושגרה כמעט צפויים ומשעממים אל הכאוס של עידן הקורונה שכבר שנה "אוטוטו נגמר ונעלם" אבל בפועל רק הולך ומחמיר. הודעתו של הנקס היתה הנקודה שבה התקשורת האמריקאית – ובעקבותיה רוב התקשורת העולמית – הבינה שצריך להתחיל לקחת את הווירוס הזה ברצינות. ואכן, שלושה ימים אחר כך מדינות רבות בארצות הברית, וכך גם ישראל, נכנסו לסגר. התחושה היתה שאם טום הנקס (ואשתו, ריטה ווילסון) נדבקו בנגיף הזה – ועוד באוסטרליה, שם הקיץ היה בעיצומו – הרי שאף אחד בעולם לא יכול להרגיש מוגן ומחוסן.

בחודשים שחלפו מאז הנקס המשיך לצוץ כמה וכמה פעמים. תחילה ביולי, כשהוציא סרט חדש שהוא כתב והפיק בשם "גרייהאונד", שנשלח לשירות המינויים אפל טי.וי פלוס במקום לבתי הקולנוע שנותרו סגורים. ולפני כמה שבועות, כשהגיע אל תוכניות האירוח כדי לקדם סרט נוסף בכיכובו, "חדשות העולם הגדול", שגם הוא עבר מבתי הקולנוע – שרובם עדיין סגורים – להפצה בסטרימינג.

כדי להוכיח סופית שהנקס הוא הפנים השפויות של שנת 2020, בשבוע שעבר הוא נבחר להנחות את הספיישל הטלוויזיוני ששודר בשידור חי בערב שאחרי טקס ההשבעה של נשיא ארה"ב הטרי, ג'ו ביידן. טקס מוזיקלי ששודר בפריים–טיים בכל ערוצי הטלוויזיה האמריקאים, במקום האירוע הפסטיבלי ההמוני שבדרך כלל מתקיים למרגלות גבעת הקפיטול בצמוד להשבעה עצמה. שוב, בגלל הקורונה. ב-10 בפברואר 2021, בדיוק שנה אחרי, יגיע "חדשות העולם הגדול" לנטפליקס בישראל. התחושה שהנקס הוא-הוא הפנים של 2020 היא לא רק אסוציאציה שלנו – בהופעת אורח קטנטנה שלו ב"בוראט 2", גם סשה ברון כהן ממחיש שכשמדברים על אמריקה כרגע, הנקס הוא האיש שנמצא במרכזה, הוא מלאך הטוב, שעומד מול דונלד טראמפ, המלאך הרע.

קחו את כל אירועי השנה הזאת – ואת נוכחותו המוגברת של הנקס בתוכה – ואפשר באמצעותם לסכם יפה איך הנקס בן ה-64 הפך להרבה יותר משחקן הוליוודי פופולרי, והוא כיום בעצם דמות ציבורית ממלכתית, האיש שנוכחותו משדרת מסר של פיוס ואחווה, באחת השנים הכי מפולגות, רועשות, הרסניות, ויראליות וקטלניות בתולדות אמריקה בת זמננו. אם דונלד טראמפ היה הנשיא הפוליטי, המפלגתי (מלשון פילוג) הרי שהנקס לקח על עצמו להיות הנשיא האזרחי, דמות מאחה ומלכדת.

התפקידים הקולנועיים שהנקס בוחר הם חלק מהקמפיין שלו ליצור לעצמו תדמית כל–אמריקאית, על–פוליטית, שמייצגת את כל מה שחיובי במדינה שלו. שלושת התפקידים שלו מהשנה האחרונה הם עדות לכך. זה לא מקרי, למשל, שהנקס הוא זה שגילם את דמותו של מיסטר רוג'רס ב"יום יפה בשכונה" (שהגיע לישראל ל-vod ולנטפליקס כבר בעיצומה של מגיפת הקורונה) – דמות טהורה, נטולת יצר רע או ציניות, מעין ישו טלוויזיוני שמטיף לקהלו על "ואהבת לרעך כמוך", שהשפעתה על כל צופיה היא חיובית ומרפאה.

הנקס – שבראיונות שלו בתוכניות האירוח מבטא געגוע לכוכבי הקולנוע של הוליווד של פעם, כמו ג'יימס סטיוארט וגארי קופר (והוא גם עושה חיקויים לא רעים שלהם) – עושה שימוש בכוחו כדי לחזור להוליווד קלאסית, פטריוטית, אופטימית ושוחרת טוב, שעושה סרטים שהמסר שלהם חד משמעי: "יהיה בסדר". סרטים שמתרחשים בתקופות מבחן היסטוריות מאתגרות, ימי מלחמה או מיד אחריה, כשהוא מגלם דמויות שבוחרות בטוב על פני הרע. שני הסרטים שלו, שהופצו בשנת הקורונה, נכתבו וצולמו לפניה, אבל לשניהם יש הדהוד אקטואלי במיוחד בתקופה הזאת, וניכר שהנקס רצה להשתתף בהם כמעין תרופת נגד לשנות הפילוג והזעם של טראמפ. להפיץ קצת טוב-לב.

"חדשות העולם הגדול". לידת הפייק ניוז

"חדשות העולם הגדול", שעוד רגע יגיע לישראל, הוא פרויקט מעניין במיוחד כי הוא סרטו החדש של פול גרינגראס, שכבר ביים את הנקס ב"קפטן פיליפס". סרטיו של גרינגראס מחוספסים וריאליסטיים בדרך כלל, והפעם החיבור שלו עם הנקס יצר סרט שבאמת מרגיש כמו מערבון של פעם, ובהשוואה לסרטיו הקודמים, האלימים, הפוליטיים והאינטנסיביים של גרינגראס, הסרט הזה הוא כמעט סרט לכל המשפחה.

בראיונות גרינגראס אמר שאחרי שביים את "22 ביולי" (עבור נטפליקס) – שעסק בטבח הנערים בנורווגיה ב-2011 על ידי טרוריסט ניאו–נאצי שהפך למודל לחיקוי לאנשי העליונות הלבנה בארה"ב – הוא חיפש סרט עם סוף אופטימי, ומצא אותו בדמות ספרה של פולט ג'יילס, המתרחש בטקסס, ב-1870, חמש שנים אחרי סוף מלחמת האזרחים.

הנקס – שכבר היה קפטן פיליפס, קפטן סולי (ב"סולי, נס על ההאדסון"), קפטן מילר (ב"להציל את טוראי רייאן") וקפטן קראוס (ב"גרייהאונד") – מגלם כעת את קפטן קיד, קצין בצבא הדרום לשעבר. להבדיל מלא מעט יוצאי צבא בטקסס שמסרבים לקבל את תבוסת הדרום ונשבעים שלא לקבל את שלטון הממשל הפדרלי הצפוני, קפטן קיד הוא אדם כנוע, שמבין שהמלחמה לא יכולה להימשך. הוא מתפרנס מכך שהוא עובר בין העיירות ומקריא לתושבים את העיתונים המקומיים, הלאומיים והבינלאומיים, מביא לאנשים שלא יודעים קרוא וכתוב את חדשות העולם. החדשות שהוא מביא לאנשי הספר הם גם מקור להשכלה, לאפשרות שלהם להתוודע לקיומו של עולם גדול מחוץ לטווח הראיה שלהם, וגם סוג של בידור, כי קפטן קיד הוא עורך חדשות מיומן: הוא לא כותב את הניוז, אבל הוא יודע להתחיל עם החדשות הקשות – מתים ממגיפת דלקת קרום המוח במחוז סמוך, או הרוגים בשטפונות בנהר הקרוב – ולסיים עם פרפראות משעשעות ורחוקות, כי ככל שהחדשות מגיעות מרחוק יותר, כך הן כואבות פחות. המסר של גרינגראס והנקס ברור: לחדשות ולתקשורת יש תפקיד ציבורי, ולאנשי התקשורת יש אחריות – להעביר מידע, לספר אמת, להילחם בבערות ובפייק ניוז. כשנבל מבקש מהקפטן לקרוא את העיתון מלא השקרים שהוא מוציא לאור, הגיבור שלנו מוכן להקריב את חייו ולא להקריא שקרים ותעמולה. אחרי "מאנק" של דיוויד פינצ'ר, "חדשות העולם הגדול" הוא הסרט השני השנה שמדבר על כך שפייק-ניוז היא לא המצאה מודרנית – אולי רק מהירות התפוצה שלה – ושטייקונים בעלי שאיפות פוליטיות עשו בהם שימוש פחות או יותר מאז שאמריקה והתקשורת קיימות.

אבל זה רק סיפור הרקע. עיקר הסרט עוסק בגיבור שלנו שמוצא ילדה בת עשר, בת להורים גרמנים שנרצחו על ידי אינדיאנים, שחטפו אותה וגידלו אותה אצלם במשך שש שנים, עד שהאינדיאנים נרצחו על ידי חיילים והילדה נשלחת בהוראת השלטון הפדרלי לבית דודיה. בדרך השליח השחור שהסיע אותה נתפס על ידי טקסנים שעשו בו לינץ' והילדה שוב ננטשה. ועכשיו הקפטן, שמוצא אותה בדרכו, מחליט לצאת איתה לדרך ולמצוא לה בית (את הילדה מגלמת הלנה זנגל, מהסרט הגרמני "מחוץ למערכת"). מעניין שגם ג'ורג' קלוני הוציא באחרונה סרט שבו הוא יוצא למסע הישרדות עם ילדה שתקנית ("שמי חצות" בנטפליקס), וגם קלוני מנסה להפוך לדמות ציבורית שמנסה למלא ואקום בתרבות השיח הפוליטי. אבל בעוד קלוני מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית ועם אקטיביזם פוליטי, ולא מתכחש לכך שיש לו גם אספירציות פוליטיות פוטנציאליות, הנקס נותר אדם לא מתויג, שמנסה להשפיע על הקהל באמצעות היותו מודל חיובי לחיקוי.

הנקס וגרינגראס לוקחים רעיון עלילתי שמזכיר ואריאציה על "המחפשים" של ג'ון פורד, ועושים סרט עדין ויפה שיש בו תחושה של ערגה לעבר – לא לעבר של ימי מלחמת האזרחים, אלא לעבר של הוליווד, שעשתה סרטים שיש בהם נחמה בתקופות של פילוג ואלימות. וכך, הנקס הוא לא רק האנטי–טראמפ, אלא הפך למין בן דמותו של ג'ו ביידן – איש ששפתו עדינה, מכילה ומחבקת וכל הווייתו געגוע לאמריקה של פעם, גם אם היא מדומיינת.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 26.1.2021)

ציוץ