20 ינואר 2021 | 20:07 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“לילה אחד במיאמי”, ביקורת

“לילה אחד במיאמי”. ארבעה גברים בסרט של במאית אחת

דיברתי על “לילה אחד במיאמי” של רג’ינה קינג – כולל המוזיקה מהסרט – בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

בארבע השנים האחרונות רגינה קינג הפכה לאלופת אמריקה בפרסים. נראה שבכל פעם שהיא היתה מועמדת לפרס היא זכתה: שלוש פעמים באמי (בפעם האחרונה בשנה שעברה על השומרים“) ובאוסקר אחד (על תפקיד המשנה בסיפורו של רחוב בילשל בארי גנקינס). עכשיו היא מביימת את סרטה הראשון, שצולם בדיוק לפני שנה, הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה ומגיע ביום שישי לאמזון פריים, גם בישראל. בשנה שחלפה מאז הצילומים נדמה שסרט הביכורים של קינג, על פי תסריט ומחזה מאת קמפ פווארס (השותף לתסריט גם של נשמהשל פיקסאר), רק הלך והפך רלוונטי יותר ויותר.

קינג הבמאית שלא משחקת כאן עשתה סרט על ארבעה גברים שחורים ומפורסמים, ועל ערב אחד שכנראה ישפיע על ארבעתם. בפברואר 1964 הזמין קסיוס קליי, המתאגרף שבעוד רגע ישנה את שמו למוחמד עלי, שלושה מחבריו הטובים להיות איתו בערב שבו הוא מביס את סוני ליסטון וזוכה בתואר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, כשהוא בן 22. החברים הם מלקולם אקס, שהיה המדריך הרוחני של קליי ומי שהשפיע עליו להמיר את דתו לאיסלם, הזמר סם קוק וכוכב הפוטבול גים בראון. שנה אחרי המפגש הזה, קוק ומלקולם אקס כבר לא יהיו בחיים (מבין הארבעה, רק גים בראון עדיין בחיים כיום).

ב17 הדקות הראשונות של הסרט אנחנו פוגשים את ארבע הדמויות האלה, בשלב האקספוזיציה, כשכולן כבר מפורסמות, אבל אף אחת מהן עוד לא כבשה את הפסגה שהיא שואפת אליה. שלושת הכוכבים מנוהלים על ידי גברים לבנים, ושואפים להשתחרר לעצמאות. וגם מלקולם אקס מרגיש תקוע בארגון אומת האסלאםשהוא מראשיו, אבל הוא הולך ומתרחק ממנהיג הארגון, אלייזה מוחמד.

ואז מגיע הלילה האחד הזה במיאמי. בגלל שמלקולם אקס לא מעוניין לחגוג עם אלכוהול ועם נשים, ובהשראתו גם קליי מיישר קו, הארבעה בעצם מסתגרים בחדר אחד למעין ערב של התוועדות, שיחת נפש שבה הם עושים חשבון על תפקידם כשחורים מפורסמים ומצליחים בתוך חברה לבנה שמדכאת את השחורים. האם עצם ההצלחה הכלכלית והציבורית שלהם היא האקט הפוליטי החשוב שלהם, או שמא וזו גישתו של מלקולם אקס, מול חבריו המפורסמים ממנו עליהם לנצל את פרסומם כדי להפיץ את מסר הדיכוי והמלחמה לשוויון זכויות. באחת הסצינות היפות בסרט הלאאחיד הזה שלרגעים הוא שרשרת ססמאות, אבל יש בו גם כמה רגעים יפים ונבונים, בעיקר לקראת סופו משמיע מלקולם לקוק את השיר Blowing in the Windשל בוב דילן ושואל אותו איך יתכן שבחור לבן ממינסוטה כותב כזה שיר, ולא בחור שחור משיקגו, כמוהו. קוק מודה שהוא כתב שיר מחאה וקריאה לשינוי בהשראת שירו של דילן, אבל שעדיין לא היה לו את האומץ לשיר אותו בפומבי. השיר הזה הוא A Change is Gonna Come“, שיראה אור רק אחרי מותו של קוק, ושזוכה בסרט לביצוע פנטסטי על ידי לסלי אודום גוניור (זוכה הטוני על תפקידו כארון בר בהמילטון“), שמגלם את קוק. אנסמבל השחקנים המשובח הזה זוכה להדרכת שחקנים יפה מצד קינג, שמוותרת על ראווה קולנועית כדי להעביר את המסר: בין אם זה ב1964 או ב2020, הלבנים עדיין הורגים את השחורים, ואלה שיש להם את הכוח, הפרסום, ההצלחה ואת הבמה צריכים לקום ולדבר על זה, לעורר את הקהל ואולי גם להביא לשינוי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב”כלכליסט”, 17.1.2021)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה