02 פברואר 2021 | 14:33 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

שני סרטי סגר: “Locked Down” ו”מלקולם ומארי”

“Locked Down”. היא בפיג’מה, הוא במצוקה

דיברתי על “Locked Down” בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה כאן

ודיברתי על “מלקולם ומארי” בעשר הדקות האחרונות של פודקאסט הקולנוע שלי כאן

איפה הייתם במרץאפריל 2020? רוב הסיכויים שבבית. זה מה שרוב העולם עשה בחודשיים הראשונים לסגר הקורונה הראשון. לא רק בתי הקולנוע נסגרו, אלא בזו אחר זו גם כל הפקות הקולנוע והטלוויזיה באמריקה נדחו או בוטלו ואנשי הצוות, כמו עובדים רבים בעולם, נשלחו לחלת. היה ברור שכשיסתיים הסגר הזה אירוע היסטורי בהיקפו הגלובלי המסכים יוצפו במבול של סרטים וסדרות שיעסקו בו. האם כל במאי, תסריטאי ומחזאי שישבו בבטלה מאונס בימי הסגר כתב יצירה בהשראת האירוע הזה? לא מן הנמנע שבהחלט יתכן שנגלה שאולי.

סרטי התעודה היו הראשונים, תוכניות הטלוויזיה הגיעו אחר כך (סרט הטלוויזיה “Coastal Elites” שצולם בזום, פרקי העונה החדשה של החיים עצמםוסדרת הסרטים הקצרים הישראלית מאה מטר“, למשל). ועכשיו מגיעים סרטי הקולנוע. אלא שבחלוף כמעט שנה מהסגר הראשון (מחוץ לסין) המצב לא ממש השתפר, העולם ממשיך לצאת ולהיכנס לסגרים לסירוגין (הטקסט הזה נכתב בעיצומו של הסגר השלישי בישראל) ובתי הקולנוע ברוב העולם עדיין סגורים. וכך, גם הסרטים שנכתבו וצולמו בימי הסגר הראשון, עדיין צריכים להיות מוצגים בבתים של אלה שנמצאים כעת בסגר השלישי, ולכן גם הסרטים האלה נשלחים לשירותי הסטרימינג (ובמקביל, למעט בתי הקולנוע שבכל זאת פתוחים באמריקה).

“Locked Down” של דאג ליימן (“זהות כפולה“, “קצה המחר“) עלה לפני שבועיים בשירות הסטרימינג HBO Max (יש להניח שנראה אותו בוי.או.די הישראלי בקרוב) ומלקולם ומארייעלה בנטפליקס ביום שישי. שני סרטים שונים לחלוטין אבל דומים להפליא. בשני המקרים מדובר בסרטים עם פורמט הפקה דומה, שנכתבו בזריזות וצולמו בחיפזון, מלכתחילה מתוך מחשבה על מגבלות ההפקה בימי קורונה וסגר. שניהם עוסקים בזוג שנמצא לבד בדירה ומתחיל לריב. שניהם צולמו במהירות (15 עד 18 ימי צילום), בהפקות עצמאיות וזולות שטסו מתחת לרדאר של התעשייה שהיתה ברובה מושבתת. אחד מהם הוא גם סרט ממש טוב.

1. “Locked Down”. במאי: דאג ליימן

“Locked Down” נכתב ביולי, צולם באוקטובר והופץ בינואר. סטיבן נייט (“סימנים של כבודודברים יפים מלוכלכים“), התיישב לכתוב תסריט על דעת עצמו בשעה שבלונדון, בה הוא גר, מגיפת הקורונה רק הלכה והחמירה והסגרים הלכו והוחרפו. דאג ליימן שהתפרסם בזכות סרטי האקשן המצוינים שלו, וגם בזכות העובדה שהוא במאי שלאולפנים אין עליו שליטה והוא מרבה לחרוג מהתקציב שניתן לו חזר לימיו כבמאי אינדי בימי סווינגרסוגו“, ועבד עם נייט על התסריט בשיחות זום שלהם מביתו במסאצוסטס. הוא רצה להגיע ללונדון לצלם את הסרט שרובו שני אנשים בבית אבל היתה רק בעיה אחת: כל הטיסות מארהב לאנגליה בוטלו. אז ליימן, בעל רישיון הטיס, נכנס למטוס הקל שלו בעל מיכל דלק המאפשר שלוש שעות טיסה רצופה, ולראשונה בחייו יצא לחצות את האוקיאנוס האטלנטי ולהגיע בכוחות עצמו ללונדון עם עצירות בדרך בקנדה, גרמניה, איסלנד וגרינלנד, בתקופה שבה גם רוב שדות התעופה היו סגורים ועובדי השדה מאפשרים לו רק ללכת לשירותים ולתדלק, אבל לא יותר מזה. כבר החלק הזה של הסיפור נשמע כמו רעיון מצוין לסרט עתידי של דאג ליימן, אבל בשלב הזה הוא רק אנקדוטה לסרט עצמו. אבל זו אנקדוטה חשובה כי כשהקורונה הגיעה ליימן היה עסוק בהכנות לצילומי הסרט הבא שלו שאותו הוא מתכנן לצלם עם טום קרוז בחלל, כשהשניים ישוגרו בחללית של של אילון מאסק. אז מה זו כבר טיסה טרנסאטלנטית במטוס פרופלור? השיחות שלו עם קרוז שהמשיך לצלם ברחבי אירופה את משימה בלתי אפשרית 6″, אחת ההפקות הבודדות בעולם שלא נעצרו לימדו את ליימן איך אפשר לצלם סרט ולשמור על בריאות צוות הצילום ולדאוג שאיש לא יידבק, בהפקה שאף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח.

“Locked Down” מספר על זוג שחי בלונדון היא אמריקאית, הוא בריטי (אן האתאווי וציווטל אגיופור) – והם רגע לפני פרידה. אלא שאז התחיל הסגר והם נתקעו יחד בדירה שלהם, בלי יכולת לברוח זה מזו. הוא מובטל ומקבל הצעה לא לגמרי חוקית להיות נהג שליחויות תחת שם בדוי. היא נציגה של חברת יחסי ציבור אמריקאית, שמקבלת מהבוסים שלה הוראה לפטר את צוות העובדם שלה בגלל הסגר והמגיפה (בזכות העובדה שכל שחקני תבל ישבו בבית מובטלים, אנשים כמו בן סטילר, בן קינגסלי ומינדי קיילינג מופיעים בתפקידי משנה בשיחות הווידיאו האלה). והסרט הזה, שהוא כמו קפסולת זמן של כל אוצר המילים והמעשים של העולם בימי הקורונה, מצליח לשלב את שיחות הזום, החלת, הבולמוס לקניית נייר טואלט, התשוקה לאפיית לחם, והמעבר לחיים בפיגמה תוך כדי שהוא מעניק לשתי הדמויות שלו מונולגים יפהפיים ושנונים על זוגיות בימי משבר, שנראה שנייט כתב בבולמוס כתיבה רצוף, בלי הפסקות ובלי שכתובים. הדובדבן בקצפת של הסרט הזה שהיה חינני, קצבי ומתוק גם בלעדיו הוא הרגע שבו הזוג הזה, כדי להכניס אקשן לחייהם, להחזיר לעצמם את רוח הנעורים והמרד שהבורגנות גזלה מהם וגם קצת לשבור את חוקי הסגר ולצאת לשאוף אוויר, מחליט לגנוב יהלום (ששייך לחברה שבה עובדת האשה) מתוך הכספת של חנות הכלבו הארודס, שלראשונה ב-171 שנות קיומה הרשתה לסרט להצטלם בתוכה, כולל באיזור הכספות המקודש והשמור שלהם. הקורונה שיבשה גם את ההגיון של מנהלי החנות, אבל התוצאה מקסימה.

“מלקולם ומארי”. מסע ארוך אל תוך הלילה

2. “מלקולם ומארי”. במאי: סם לוינסון

ב-12 במרץ שנה שעברה היו אמורים להתחיל צילומי העונה השניה של אופוריה“, אלא שאז כל ההפקות נסגרו. זנדאיה, כוכבת הסדרה (שתזכה עליה באמי כמה חודשים אחר כך), פנתה לתסריטאי הראשי שלה, סם לוינסון, וביקשה ממנו שיכתוב במהירות סרט כדי שכל צוות ההפקה יוכל להמשיך לעבוד. חודש וחצי לקח לשניים להחליט איזה סרט הם רוצים לעשות, ועוד חודש של כתיבה ובאמצע יוני כל צוות ההפקה של אופוריההתקבץ ל-15 ימי צילום בסרט שמתרחש כמעט בזמן אמת ועוקב אחרי ריב לילי בין זוג הוא במאי, שכרגע חזר מהפרמיירה לסרט שלו שמסתמן כלהיט, והיא שחקנית לשעבר והמוזה שלו, שבהשראתה הוא יצר את הסרט, אבל הוא שכח להודות לה בנאום התודה שלו בסוף ההקרנה (זנדאיה וגון דיוויד וושינגטון הם השחקנים היחידים בסרט). מכאן מתחילות 100 דקות של ריבים וצעקות בין השניים, שרבים ומתפייסים שלוש פעמים, בסרט שצולם בשחורלבן בפילם 35 ממ, כשהצוות מקבל אחוזי בעלות על ההפקה במקום משכורת – במה שלגמרי מזכיר הפקה ישראלית משנות השמונים שבה צוות קטן מתקבץ בבית אחד ועובד על דיפר. ההבדל הוא שבאוגוסט נטפליקס זכתה במכירה הפומבית על זכויות הסרט בעבור 30 מיליון דולר, שסידרו יפה את כל אנשי ההפקה.

כמו במקרה של הסרט הקודם, גם כאן נראה שמה שצולם הוא דראפט התסריט הראשון, הגולמי והלא אחיד. אבל להבדיל מהסרט הקודם, כאן אין לעלילה שום קשר לקורונה ולסגר. הסגר הוא רק תירוץ הפקתי ליצירת גרילה של דרמה קאמרית לילית, שמאפשרת הפקה מהירה ורזה בצוות מצומצם (באופן מקרי למדי מדובר בהפקה של בנים-של, ועוד בנים של זוכי אוסקר: סם לוינסון הוא הבן של בארי לוינסון, ג’ון דיוויד וושינגטון הוא הבן של דנזל וושינגון ואחד המפיקים הוא יריב ליצ’ן, הבן של ארנון מילצ’ן – שאמנם לא זכה באוסקר אישי אבל לפחות שניים מסרטיו כן).

בהתחשב בכל התנאים האלה, ומהירות העבודה, “מלקולם ומאריהוא סרט לא רע עם כמה רגעים טובים, שנותן לוושינגטון ולזנדאיה כל אחד מונולג מפואר משלו. אבל בהשוואה לחינניות של “Locked Down”, “מלקולם ומאריהוא סרט עצבני ונמהר על שתי דמויות מעצבנות שרק מציקות זה לזו. בגלל שזה סרט על במאי נרקיסיסט שמשווע לביקורות טובות אבל אז קוטל בלהט קדוש את המבקרת שמשבחת אותו שמאמין שאמנות צריכה להיות אמיצה, עצוב לראות כמה הסרט לא מקיים את מה שהוא מטיף לו. תסריט קאמרי, לכוד בתוך זמן ומקום מוגבלים, שעשוי מהחומרים שמהם נוצרו סרטים פורצי דרך כמו מי מפחד מווירגיניה וולף“, “הטנגו האחרון בפריז“, “זעקות ולחישותואשה תחת השפעה” – הוא בסופו של דבר סרט פחדני, שלא הולך על הקצה ולא לוקח סיכונים.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב”כלכליסט”, 31.1.2021)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “שני סרטי סגר: “Locked Down” ו”מלקולם ומארי””

  1. איתן 2 פברואר 2021 ב - 16:36 קישור ישיר

    לצד יצירות הקורונה שהזכרת, אני רוצה להוסיף את הסדרה הבריטית החיננית Staged בהשתתפות דיויד טננט (“ברודצ’רץ'”) ומייקל שין (“המלכה” של סטיבן פרירס, “נורמן” של יוסך סידר). מדובר בסדרה של שיחות משעשעות בין שני שחקנים בזום. שני השחקנים (אחד סקוטי, השני וולשי) משחקים כאן פחות או יותר את עצמם, כשגם נשותיהם (האמיתיות) צצות מדי פעם, ויש גם הופעות אורח מלבבות (ג’ודי דנץ’, למשל, מפציעה לרגע). קו העלילה מאוד אוורירי – שניהם עובדים על מחזה, ובגלל הסגר הם רוצים לעשות חזרות בזום, אבל הם בעיקר מתווכחים.
    כל פרק רבע שעה, וזה קליל ונעים ומשעשע.
    עונה שניה שודרה לאחרונה ב-BBC, וגם היא היתה חמודה. קו העלילה הרופף שלה היה – בעקבות ההצלחה של הסדרה הבריטית, האמריקאים מעוניינים לעשות רימייק, רק שהם רוצים ללהק שחקנים אחרים. שין וטננט נעלבים (וופי גולדברג מפציעה לתפקיד אורח משעשע, ביו היתר).


השאירו תגובה