02 דצמבר 2021 | 07:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״טיק, טיק… בום״, ביקורת

“טיק, טיק בום”. סיפורה של ניו יורק בניינטיז

דיברתי על ״טיק, טיק… בום״, לין מנואל מירנדה, ג׳ונתן לרסון וסטיבן סונדהיים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

ליןמנואל מירנדה הוא אשף של מילים. על המחזמר הראשון שלו בברודוויי, ״שכונה על הגובה״ (״In the Heights״), הוא זכה בטוני. על המחזמר השני, ״המילטון״, הוא זכה בטוני, פוליצר, גראמי ובתהילת עולם של מי שהגה, יצר, כתב, חרז וביצע את אחת ההצגות הגדולות, המצליחות והמהפכניות בתולדות ברודוויי. מאז, מירנדה נופש כתמלילן הבית של דיסני, תחילה ב״מואנה״ וכעת ב״אנקנטו״ (שעלה בארץ במקביל ל״טיק, טיק… בום״) וכן בסרט האנימציה של נטפליקס ״Vivo״. לכן, מעניין לגלות שגם מירנדה, אחרי כל ההישגים האלה, היה חייב למלא את הרובריקה היחידה שעדיין נותרה ריקה ברזומה שלו ולהפוך לבמאי קולנוע. זה קרה כעת עם סרט הביכורים שלו, ״טיק, טיקבום״, שעלה בנטפליקס. ומרתק במיוחד ואף מרגש שמירנדה בוחר כפרויקט הביכורים שלו יצירה שהוא לא שותף לכתיבה שלה, ושהיא כולה אקט של הלל והנצחה לגיבור גדול של ברודוויי, 20 שנה לפניו: ג׳ונתן לרסון.

ב1996 לרסון שינה את פני ברודוויי בזכות המיוזיקל שלו, ״רנט״. אי אפשר לדמיין את הקירות החשופים של ״המילטון״ בלי ״רנט״ ואי אפשר לדמיין את התחושה הדוקומנטרית של חיי הצעירים בשולי העיר של ״שכונה על הגובה״ ללא ״רנט״. ואי אפשר לדמיין את ברודוויי העכשווית, שמצליחה לפנות לקהל צעיר, ולהפוך את מופעיה ליצירות רוקנרוליות סוחפות, ולאו דווקא לבידור בורגני לתיירים מבוגרים ואמידים, בלי ״רנט״. כל מי שרואה את ברודוויי של ימינו, צריך להכיר בכך ש״רנט״ היה נקודת המפנה בתולדותיה. כולם חוץ מג׳ונתן לרסון, שנמצא מת במיטתו בבוקר הצגת הבכורה של ״רנט״, בגיל 35, כתוצאה ממפרצת שנגרמה ממצב רפואי שלא אובחן בזמן.

לרסון כנראה חש שהוא חי על זמן שאול ושהשעון שלו סופר לאחור לקראת פיצוץ. חמש שנים לפני כן הוא כתב, הלחין וביצע את ״טיק, טיקבום״, יצירתו הבימתית הראשונה, מונולוג רוק מוזיקלי שבו הוא מדבר על כך שהשאיפה שלו היא ליצור משהו משמעותי עד גיל 30, והזמן שלו הולך ואוזל. מירנדה, בן ה41, לוקח כעת את יצירת הביכורים של לרסון ודרכה יוצר ביוגרפיה של האיש שמעריצי ״המילטון״ אולי צעירים מדי להכיר, באקט מרשים של ענווה וגמילות חסדים.

לרסון יצר עבודה בוסרית ונואשת, ולרגעים נרקיסיסטית, שהיתה חלון ראווה לכשרונו המילולי והמוזיקלי. וגם הגרסה הקולנועית שלה סובלת מלא מעט בוסר. בעיקר כי לרסון בביצועו רם הווליום ורב הדמעות של אנדרו גרפילד מוצג בה כקלישאה של אמן המרוכז בעצמו ועיוור לזולת. אבל יש ב״טיק, טיקבום״ כמה רגעים עוצרי נשימה ביופיים ועוצמתם, כשלרסון מפסיק לרגע לדבר על עצמו ומתאר את העולם סביבו: את עולם התיאטרון, עם אשליותיו ושקריו, שמושך אותו אליו למרות מגרעותיו, ואת התיאור של ניו יורק של תחילת שנות התשעים, שבה קהילת האמנים איבדה יום יום עוד ועוד קורבנות למחלת האיידס.

בסצינות היפות ביותר בסרט, מתאר מירנדה את הקשר שהיה בין לרסון ובין האליל שלו, סטיבן סונדהיים, שבצירוף מקרים מצמרר נפטר למחרת בכורת הסרט הזה בגיל 91, שהיה הראשון שזיהה את כשרונו ועודד אותו להמשיך. בהשראת סונדהיים לרסון כתב את השיר ״יום ראשון״, ומירנדה מבהיר בסצינה הזאת שהוא חב את הצלחתו ללרסון, כפי שלרסון חב לסונדהיים. הסצינה הזאת, שבה מגיעים למונדאנס דיינר הדיינר המיתולוגי בסוהו בו עבד לרסון (וגם מוניקה מ״חברים״) – כל גדולי שחקני ברודוויי, מ״קברט״ ועד ״המילטון״ היא שיאו של הסרט הלא אחיד הזה, שברגעיו המצטיינים הוא מכתב אהבה נפלא לתיאטרון, למיוזיקלס, לברודוויי ולניו יורק.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 28.11.2021)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה