״משפחה מנצחת״. המלך ריצ׳רד, הנסיך וויליאם

דיברתי על ״משפחה מנצחת״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

עלילת הסרט ״משפחה מנצחת״ (״King Richard" במקור) מבוססת על מעשה כל כך מופלא ולא סביר שאילולא ידענו שמדובר בסיפור אמיתי שהתרחש לפני 30 שנה בקלות ניתן היה לבטל אותו כלא אמין ולא הגיוני. ריצ׳רד וויליאמס הוא אביהן של ונוס וסרינה וויליאמס, שתי הטניסאיות האחיות הגדולות בכל הזמנים, והוא תכנן את ההצלחה שלהן כאלופות העולם בטניס מרגע שהן נולדו, ואף לפני. תכנן, ביצע והגשים. זה קרה בקומפטון, עיר קטנה דרומית ללוס אנג׳לס, שרוב אוכלוסייתה שחורה וקשת יום והאלימות משתוללת בה. וויליאמס – שגדל בשכונות קשות ואלימות, בדרום ארצות הברית, שלא זכה להשכלה ושהעולם מעולם לא העניק לו כבוד – החליט לשנות את המציאות של הבנות שלו, להוציא אותן מהשכונה, להציל את חייהן מהירי בין הכנופיות ברחובות, להעניק להן הצלחה כלכלית, ובעיקר לגרום לעולם לכבד אותן.

וויל סמית מגלם את דמותו של וויליאמס, איש מאמין, איש כת עדי י**ה, שמתרוצץ בין מאמני הטניס הגדולים בחוף המערבי לשכנע אותם לאמן את בנותיו, ואילו הם מנפנפים אותו, ומסרבים להאמין שלאדם כזה – שחור ועני מהגטו השחור – יש באמת שתי בנות שהן עילוי. וכל זה קורה בסרט הספורט הביוגרפי שביים ריינלדו מרקוס גרין, שהוא אחת מהפתעות העונה הזאת בקולנוע – סרט קצבי, אנרגטי ומלא חיות, שמספר סיפור אופטימי, מרגש, משמח, נטול ציניות ומעורר השראה. אם הסרט היה נכתב בעברית אפשר היה להתעכב בו לרגע על הקרבה הלשונית בין ״לאמן״, ״אמנה״ ו״אמונה״, המושגים שבהם הסרט עוסק.

לפני 15 שנה סמית כיכב באחד הסרטים המקסימים בפילמוגרפיה שלו, ״המרדף לאושר״, שגם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, וגם הוא היה סרט נמרץ שבו הוא גילם אב שמתפרנס כסוכן מכירות, שזוכה לזלזול מהעולם, אבל הוא עושה הכל כדי להבטיח לבן שלו חיים טובים יותר מאלה שהיו לו. ״משפחה מנצחת״ – בסגנונו, בתכניו ובמסריו – הוא כמעט כמו פרויקט המשך לסרט ההוא. מצפייה בשני הסרטים אי אפשר להתעלם מכך שהורות, אבהות והרצון הנואש של אב שחור להעניק לילדיו את החלום האמריקאי במלוא תפארתו הן תימות שחוזרות בבחירת התפקידים של סמית.

בתחילת השבוע קיימו סמית ויוצרי ״משפחה מנצחת״ מסיבת עיתונאים גלובלית וירטואלית, ושם הוא דיבר על המשיכה שלו למודל האבהות יוצא הדופן שמציג ריצ׳רד וויליאמס: "אני התוודעתי לדמותו של ריצ׳רד וויליאמס ב-1995, כשוונוס בת ה-14 התראיינה לכתב טלוויזיה וריצ׳רד קם וגער בכתב למה הוא מנסה לערער את הביטחון של הילדה. אני זוכר שראיתי את הראיון הזה בזמן אמת בטלוויזיה והתמונה הזאת של ונוס נחקקה בראשי, כי אמרתי לעצמי שככה הייתי רוצה שהבת שלי תסתכל עלי כשאני מגיע להגן עליה. היא הביטה בו כאילו הוא אריה, שלא יתן לאף אחד להזיק לה. הראיון הזה ממש שינה את הגישה שלי להורות, וכשצצה ההזדמנות לגלם את דמותו של ריצ׳רד מיד נזכרתי ברגע הזה, והכנסנו אותו לסרט כי רציתי להראות איך אב מגן על הבת שלו מפני העולם״.

שיטותיו של וויליאמס אכן יוצאות דופן וזוכות כעת להערצה, אבל אם ונוס וסרינה לא היו מגשימות את החזון של אביהן, שידע כבר בהיותן ילדות שהן יהיו אלופות ווימבלדון, אפשר היה להציג את דמותו לגנאי, כאב כפייתי, קשוח, ספרטני, שלמתבוננים מהחוץ עשוי להיראות כאילו הוא מתעמר בבנותיו. ואכן, הסרט מציג דמות של שכנה שבטוחה שהוריהן של ונוס וסרינה מתעללים בהן והיא מזעיקה את המשטרה ושירותי הרווחה. אישה וויליאמס, אחותן של ונוס וסרינה, שהיתה אחת ממפיקות הסרט, סיפרה במפגש העיתונאים שניסיונות קודמים של תסריטאים ומפיקים לספר את סיפור ילדותן של ונוס וסרינה אכן רצו להציג את האב באור שלילי: ״לקח לנו זמן למצוא את התסריט הנכון לסרט, כי היו אנשים שרצו לספר את הסיפור הזה ולהשמיץ את אבא שלנו, עד שלבסוף מצאנו את השותפים שהבינו את המקום שממנו הוא בא ואת הגישה שלו. אני זאת שהביאה את התסריט למשפחה ואמרה להם שסוף סוף יש כאן משהו מעניין, והייתי על הסט יום יום – ובטח עליתי על העצבים של לא מעט אנשים – כדי להבטיח שהסיפור יסופר באופן אמין״.

סמית פירסם השבוע ממואר בשם ״Will״ ושם הוא כותב על תחושות הכישלון שלו כאב לשניים ילדיו שהלכו בעקבותיו לעסקי הקולנוע והמוזיקה. ליבו נשבר כשג׳יידן, שכיכב ב״קראטה קיד״, ביקש להשתחרר מאחריות הוריו ולצאת לעצמאות כקטין; וכשבתו ווילו, שזכתה להצלחה כזמרת וחיממה את הופעותיו של אמינם, החליטה לפרוש מסיבוב ההופעות עקב לחץ נפשי, שסמית מודה שהוא לא הבחין בו. ״מבחינתי״, אמר סמית השבוע, ״ריצ׳רד וויליאמס גרם לי להבין שיש גישה אחרת להורות שלא היכרתי – ליישר קו עם הילדים, לחבור לרצונות שלהם, ולא לכוון אותם לרצונות שלך. וזו גם משפחה דתית, אז החוקים היו חוקי האל, חוקי האמונה. זה פקח את עיני כי אבא שלי היה איש צבא, היתה לו שיטת הורות שונה לחלוטין. כשאני הייתי ילד לא היתה לי זכות להגיד מה אני רוצה, אני הייתי צריך לעשות מה שאומרים לי״.

מה קל יותר: לקחת שחקניות טניס וללמד אותן לשחק או ללהק שחקניות וללמד אותן טניס? הילדות סניה סידני ודמי סינגלטון מגלמות את ונוס וסרינה הצעירות, שתיהן שחקניות שנאלצו ללמוד לשחק טניס לתפקיד. ״אני זוכר את זה מהאימונים שעברתי כשגילמתי את מוחמד עלי ב׳עלי״, מספר סמית.״ לא רק שהייתי צריך ללמוד איגרוף, הייתי צריך ללמוד את שיטת האיגרוף של מוחמד עלי, והרי גם מתחריו לא הצליחו להתאגרף כמוהו. אז זה מה שקרה כאן – שתי הבנות האלה לא רק שהיו צריכות ללמוד לשחק טניס, אלא הן היו צריכות ללמוד לשחק בטכניקה של ונוס וסרינה, ואין אף אחד בעולם שיודע לשחק כמותן. ומה שלא יודעים הוא שסניה היא שמאלית בעוד ונוס ימנית, אז לא רק שהיא היתה צריכה ללמוד לשחק טניס כמו אלופת העולם, היא עשתה את זה עם היד החלשה שלה״.

באחת הסצינות היפות בסרט, האב מתרצה להעניק לבנות המשפחה ערב חופשי ומפנק של צפייה ב״סינדרלה״, אבל גם את הסרט הזה הוא מצליח לגייס למטרות פדגוגיות כדי ללמד אותן שיעור בסוד ההצלחה: אמונה וענווה. ואכן, אחד הדברים היפים בתסריט של זאק ביילין הוא שהוא מציג גם את ההפסדים של הבנות כנצחונות, בדרך לאליפות העולם. והסרט, בסופו של דבר, מתמקד יותר בדמותה של ונוס, כשכותרות הסיום מזכירות שדווקא סרינה, האחות הקטנה, היא זו שלבסוף הפכה לשחקנית הטניס המעוטרת בכל הזמנים (ובגיל 41 היא עדיין מתחרה ומנצחת). מי יודע, אולי זה יאפשר לצוות הזה לספר את סיפורה המלא של סרינה הצעירה ולעשות לסרט המתוק הזה סרט המשך.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 11.11.2021)

ציוץ